ליאם

"ליאם יתפס לכם הצוור קום לחדר" שמעתי את קולו של הארי.
"הארי קח אותה אני כבר בא" אמרתי כשפקחתי את עיניי וראיתי את הארי מרים את אוליביה.

"ליאם ממתי היא פה?" הארי אמר בזמן שצעדיו נישמעו כשירד במדרגות.
"אתמול בלילה..." מילמלתי בעייפות.
היתעוררתי מספר פעמים בשל מילמולים או תזוזות מאוליביה.
היא לקחה את זה ממש קשה.
"אחי מה קרה?" הטא התקדם ונעמד מולי.
"אני עולה לאו-" ניקטעתי בידי צעקה רועמת.
כשהארי מאחורי התחלתי לרוץ לחדרי.
"ששש ליבי אני פה הכל הסדר עכשיו" אמרתי מחבק אותה. מאמץ אותה לחיקי כשהיא בוכה וגופה הרועד מכוסה בזיעה קרה.
"ליבי אני פה" אמרתי לה וצעקותי ניחלשו.
היא פוקחת את עינייה בעיטיות וציבען ירוק הזית שירשה מאמה, היו כציבעי השמיים ביום קיצי.
המשכתי ללטף את שיערה הקצר והרך כמשי וגלי כמו גלי הים.
"היא אוליביה איך את?" הארי שאל כשהיתיישב על בירכיו.
"מאושרת כמו ששדון מוצא את הזהב שלו" אמרה בציניות וגרמה לנו לצחקק.
"זה נשמע כמו נייל כשהוא מוצא אוכל" אמרתי, אני בטוח שאוליביה ציחקקה.
"טוב אני לא הולך לישון, אתם הולכים לישון?" הארי שאל בחיוך משועשע.
"אוי איכ" ציחקקה אוליביה
"הארי שלוט בהורמונים שלך" מילמלתי ממשיך לשחק בשיערה של ליבי.
(ליבי זה הכינוי שליאם המצאי לאוליביה- ה.כ)
"טוב טוב ליאם אני רעב אז זזתי." קם ויצא מהחדר.
"ליבי, את רוצה לחזור לישון?" אמרתי לאחר שהסתכלתי על השעון כשהשעה היתה 03:15
"לא לא לישון" אמרה וקירבה את עצמה לחיקי.
"אז את רוצה לספר לי מה חלמת?" שאלתי.
"לא"
"רוצה לאכול?"
"לא"
"להציק להארי?"
"כ...לא"
"מה את כן רוצה, ליבי?"
"אותך" היא מילמלה
"אני פה" הנחתי את ראשה בעדינות על כרית הנוצות, וכל גם את ראשי.

אוליביה

קמתי בבוקר ליפני ליאם יצאתי מבין זרועותיו וירדתי לקומה התחתונה.
ראיתי את הארי ישן בצורה לא נוחה על הספה.
היתקדמי עילו בצעדים קטנים ומסדרת את את ראשו מתחת לכרית וכיסיתי אותו בשמיכת הצמר שהיתה מונחת על הכורסה.
הלכתי למטבח להכין משהוא טעים.
היה לי חשק לשוקולד, והיה לי חשק לכאפקייק וכך קרה הכנתי כאפקייקים בטעם שוקולד.

לאחר שהכנסתי אותם לתנור התחלתי להכין את הקצפת

לאחר שהכול היה מוכן סידרתי את הכאפקייקים עם הקצפת ותותים וקצת פיצפוצים.
רציתי להחליף את הבגדים שלבשתי שהיו של ליאם למשהוא אחר מאצל אלינור אבל לא היה לי חשק
בדילוגים הגעתי אל הכאפקייקים שלי והתחלתי לאכול אחד.
תוך כדי הארי הצתרף ועליתי להעיר את ליאם.
"ליאמו" אמרתי בקול ילדותי.
"עוד שניה" מילמל והפנה את גבו.
"ליאמו קום"
"אני ממש אוהב את הקול הזה" הוא הסתובב ותפס בידי אשר היתה מונחת על כתפו.
"תיראה!"

ליאם
"אוליביה המטבח שלי בחיים?" קמתי במהירות כשראיתי שהיא הכינה כאפקייקים.
"אוף ליאם הצלחתי להכין את זה בפעם ראשונה ככה אתה מגיב" היא התיישבה על הרצפה בשילוב ידיים.
"נו ליבי בואי אני רוצה לראות את המטבח שלי" הרמתי אותה על כתפי וירדתי למטבח.
"אוף ליאמו את כזה מעצבן!" היא המשיכה עם הקול הילדותי.
"בבקשה אל תמשיכי עם הקול הזה החא חמוד מידי" הושבתי אותה על הספה והלכתי בזריזות למטבח.
"לא רוצה ולא רוצה, אני רוצה שתטעם קודם!" הלכה אחרי.
כשהגעתי למבטח הוא היה מסודר יותר מקודם והיא מגש של כאפקייקים מונח על אמצע האי.
"ואוו אני מופתע" מילמלתי.
"אפ אפ תיטעם ליאמו" אוליביה הגישה לי כאפקייק.

"ואו ליבי זה היה ממש טעים" אמרתי שסיימתי את הכיאפקייק השלישי ניראה לי.
"בחיי ליבי"
"טוב טוב ליאמו-" פיהוק "אני עייפה" היא אמרה תוך כדי פיהוק.
"למה את עייפה, ישנו כל היום כמעט" אמרתי מצחקק.
"לא יודעת נו אני אדם עייף" היא אמרה.
צילצול טלפון לא מוכר נשמע.
"הטלפון שלי..." אוליביה אמרה והתקדמה אליו.
"נייק הכל הסדר... אויש נו אתה לא רציני?!... אני בסדר!... מי בבית?... לעזאזל... טוב אני באה עכשיו... היא רוצה אותי נייק אז סתום"
"מי זה היה ליבי?" שאלתי אותה.
"אני צריכה שתיקח אותי הביתה" היא אמרה, מוציא את הטלפון מהטעינה ומתקדמת אלי.
"קרה משהו?" שאלתי מעוניין.
"פשוט תיהיה איתי שם אני צריכה אותך" היא מילמלה ומשכה את חולצתי.
"טוב טוב אני יודע ללכת" אמרתי ולקחתי את המפתחות לאוטו.

בתחילת הנסיעה היה בינינו שקט מוזר.
"אז מה קרה?" שאלתי.
"אמא שלי החליטה להופיע ורוצה לפתוח משפט כדי שהמשמרת של אבא עלי תעבור עליה." היא אמרה באיטיות בזמן שמבטה שקוע בנוף.
"מה זאת אומרת?" שאלתי לא מסיט את מבטי מהכביש.
"בו ניברח" היא היסכלת עלי במבט מלא תיקווה.
"את לא יכולה לברוח מהבעיות שלך" אמרתי בזמן שהחנתי את האוטו.
אוליביה שיחרר את חגורתה ויצא מהאוטו בעצבים.
וכך גם אני עשיתי רק בעדינות...
"מעצבן אותי שהיא פשוט באה כאילו כלום. החיים שלי זה עם נייק אבא אלינור מאליה וניקול שניכנסה ו-" קטע את עצמה.
"ו...?"
"ואתה" השלימה את מישפט
ליבי הכפיל את פעימותיו אך השתגלתי לא לתת לזה להשפיע עלי
"אני לא יכולה לעזוב הכול אחרי זה לא הגיוני אני לא רוצה ולא יכולה" הוסיפה.
"אולי את צריכה את זה" אמרתי לה.
היא הסתכלה עלי במבט חסר משמעות כאילו היא מסיתרה משהוא.
"ליבי את יכולה לדבר איתי"
"אתה רוצה שאני אלך?" היא שאלה
השאלה הזו היתה כמו סכין ללב שמתחילה להסתובב.
"את חושבת שאני רוצה?"
"תגיד לי אתה"
"הבטחתי שאני לא אעזוב אותך, שזה אומר שאני לא אתן לך לעזוב אותי" אמרתי וקירבתי את פני אל שלה אך היא הפנתה את מבטה בחזרה לרכב.
"בוא ניכנס לבית" אמרה וקמה.
לא יכולתי ללכת אחריה, היא לא מרגישה כמוני...
"ליאם בבקשה אני צריכה אותך" היא נעצרה
"מאחורייך עלמתי" שמעתי ציחקוק קל וכך ניכנסנו לביתה של אוליביה.