אוליביה

בבוקר הרגשתי בגוף מוזר ולא מובן מונח לידי.
כשזזתי מעט הגוף אשר התברר כליאם חיזק את אחיזתו.
אירעי אמש עלו לראשי.
הרגתי הרגתי את אותה נערה אני אפילו לא ניסיתי לעצור את עצמי ביגללי ההורים שלה לא יקבלו את הילדה שלהם בחזרה.
"אוליביה בא לה להפסיק לרעוד?" ליאם שאל כשעיניו עצומות.
"סליחה קצת לקחת את כל השמיכה וקר לי" עניתי בגילגול עיניים.
כשהוא פקח את עיניו מבטו הישנוני והחמוד גרם לי להעלות חיוך קטן.
"אז אני מבין שלא ישנת טוב אז אני הולך להכין משהו לאכול ותמשיכי לישון" הוא אמר והינהנתי.

"את הרגת אותי!"
"אני בחיים לא אהרוג אותך"
"אבל את הרגת אותי!"
"אני אוהבת אותך"
"אוליביה ביגללך אני מת!"
"ליאם לא בבקשה"
"מאוחר מידי"
"לא לא"
"הרגת אותי אוליביה ואני אהבתי אותך"
"לא לא לא"
"אני אהבתי אותך"
"ליאם"
"אני אהבתי ואת הרגת אותי"
"לא לא ליאם לא"

"לאאאאאאאאאא!!!!!!!!"
"אוליביה זה ליאם את בסדר עכשיו"
פקחתי את עייני בעודי מתנשפת רואה את ליאם מחבק אותי חזק.
"א...אתה פה, אתה חי" חיבקתי אותו חזק בוכה על כתפו.
"את בסדר עכשיו, אני כאן" הוא קירב אותי עליו יותר.
"את תעזוב אותי בבקשה" קברתי את פרצו בצווארו.
מה זה היה?
זה הרגיש כל כך אמיתי

ליאם
קמתי בבוקר אחרי שאוליביה העירה אותי.
הלכתי להכין לנו ארוחת בוקר.
עבר עליה ערב לא כל כך נעים וזה קשה קשאתה מבין שהרגת מישהו אבל היא תיהיה בסדר ועיניה הכחולות מחמיאות לה...
אין אף אחד בבית כולם הלכו לכל מיני סידורים.
בדרכי לחדר שלי שמעתי את אוליביה ממלמלת דברים לא מובנים.
ניכנסתי לחדר בשקט ורואה אותה זזה ללא הפסקה ומזיעה
"ליאם"
"לא לא ליאם לא"
ואחרי זה הגיע צרחה לא הגיונית
לא חשבתי פעמיים ורצתי עלי וניסיתי להעיר אותה אך היא המשיכה לצרוח ללא הפסקה
"אוליביה זה ליאם את בסדר עכשיו" המשכתי בניסיונותי להעיר אותה.
"אתה פה, אתה חי" היא פחקה את עיניי וחיבקה אותי חזק.
על מה היא חלמה?
"את בסדר עכשיו אני כאן" קירבתי אותה.
"אל תעזוב אותי בבקשה" אמרה בזמן מושכת באפה.
"אני לא אעזוב אותך" אמרתי מלתף את גבה.
"מבטיח?" שאלה והרימה את ראשה ומסתכלת אל תוך עיניי.
"מבטיח" עניתי מלטף את ליחה רטובה מבכי
"תעלי על הגב" שיחררתי אותה והפנתי לה את גבי.
"רציני??" שאלה מצחקקת.
"אפ אפ" אמרתי והיא טיפסה על גבי.
ירדתי בזהירות למטבח והושבתי אותה על האי.
תפסתי את פניה בין שני ידי
"אוליביה אני אהיה פה תמיד, אני בחיים לא אעזוב אותך" אמרתי ונשקתי למצחה.
"ליאם" היא אמרה בקול חלוש
"מה לאב?" עניתי.
"תודה" אמרה מסתכלת אל עיניי.

מבטי נדד אל שפתייה הוורודות רציתי כל כך לנשק אותה אבל אלוהים, אני לא יכול היא צריכה מישהו יותר טוב.
ואני יכול רק לפגוע בה וזה הפחק הגדול שלי.
לפגוע באנשים שאני אוהבת.
אתם אולי שואלים למה אלינור איתי ולא עם אחותי שהיא אמא שלה
אז ככה אני גרמתי לכך שהן יריבו ושאלינור תעזוב אותה ותבוא לגור איתי והבנים
פגעתי באחותי ובאלינור והן מאוד חשובות לי
ובכול זאת פגעתי בהן.
היתה איזה שהיא תקופה באזור שלי שהיה שם הרג על ידי חייה והחיה הזו היתה אני ואמא שלי גילתה ופשוט לא דיברה איתי עדיין לא מדברת איתי.
זה שובר ליפעמים אבל מה שלא הורג אותך מחזק אותך.

"ליאם בחיים שלי שלא טעמתי ספגתי כזה!" אוליביה אמרה בפה מלא
"בכיף את מוזמנת תמיד לפה" אמרתי
אני אוהב את זה שאני זה שגורם לה לצחוק לצחקק או אפילו לגחך.
יש בה משהוא מיוחד.

המשכנו לאכול ואני היתי כל פעם צריך לגרום לאוליביה לחייך.
זה הרס אותה לגמרי
"אוליביה, תחייכי זה לא מזיק את יודעת כל אחד מאיתנו הרג מישהו" אמרתי.
"אנ...אני לא רוצה להיות מפלצת" היא מילמלה.
"אנחנו לא מפלצות אנחנו זאבים, טורפים חזקים מאוד" אמרתי והוספתי: "תני לי את החיוך המפורסם של אוליביה" וראיתי שמץ של חיוך על פניה
"ליאם אם יש אנשי זאב אז זה אומר שיש גם ערפדים? אנשי יגואר?" היא שאלה
ערפדים הם האויבים המפורסמים שלנו.
"אני לא פגשתי" שיקרתי.
"אני מאמינה לך"

וכך היום שלנו נמשך מכורבלים אחד עם השני.
ודבר אחד מאוד מטריד אותי כולנו כאילו רוב הזאבים הם חמים זאת אומרת טמפרטורת גוף אבל אוליביה היא קרה כמו קרח מאט חיוורת למה?
אני יודע שנייל הוא בהיר עור אבל לא עד סף חיוור.
אני אצתרך לברר את זה.
"ליאם קר לי" אוליבה לחשה כששפתייה הורודות נהפכות לסגולות כחולות.
היא קפוא.
קירבתי אותה ואימצתי אותה לחיקי ניסיתי לחמם אותה כמה שיותר.
"עכשיו?" שאלתי לוחש לאוזנה
"יותר טוב" נישמותיה נהפכו לרדודות וכך גם שלי.
מעניין איפה הבנים ואלינור הם היו אמורים לחזור הביתה.
אבל אני מרגיש טוב כשאני עם אוליביה כאילו זה רק אני והיא ואין עוד אף אחד
"לילה טוב ליאם" היא לחשה איגרפה את חולצתי בין ידיה
"לא הולך לשום מקום" לחשתי
"מבטיח?"
"מבטיח" אמרתי בשיא כנותי.

הבטחות קשה לקיים אבל את זאת אני אשתדל.