אל תישכחו
להצביע ולהגיב❤

לקום בבוקר עם כאב ראש, חוויה לא?
לקום בבוקר עם בחילות, חוויה לא?
לקום בבוקר, חוויה לא?
אז כמו שהבנתם הבוקר שלי התחיל הכאב ראש לא נורמלי, ואת רוב הזמן ביליתי בשירותים מקיאה.
"ליבי איפה את?" ליאם אמר כשניכנס לחדר, לא הבנתי מה הוא עושה פה אבל אז ניזכרתי בשיחה בבוקר היתי חצי ישנה והוא אמר לחדר שלו להתקלח כי הוא מהחליפה של אתמול ואני עם השמלה.
חשבתי שדיברתי לעצמי...
"ליבי?" פתח את דלת השרותים וראה אותי נאחזת באסלה ומורידה את המים.
"ליאמ-" לא יכולתי לגמןר את המשפט ומהר כל תכולת ביטני יצאה, טוב כל התכולה שאין בבטני כאילו לא אכלתי כלום...לא זוכרת.
ליאם אסף את שיערי בידו וליטף את גבי, כמה ליאומי מצידו...

אמרתי לליאם לחכות בחדר כי אני רוצה להתקלח והוא התיישב על המיטה הזוגית שבחדר.

"ליבי עברו כמעט 20 דקות, מתת שם?" תיקתק על דלת המקלחת.
"תחכה!" צעקתי והמשכתי להתקלח, וסביר להניח שהתקלחתי בערך שעה כי ראיתי את ליאם ישן על המיטה ניצלתי את ההזדמנות ולקחתי בזריזות גופיה מהרחבות האלה ושורט של נייקי.
"ליאם"
"ליאםם"
"אוח נו כבר בטטה" הזזתי אותו יתר בכוח.
"מה אישה, מה?" אמר אך לא פקח את עיניו.
"אז מה אם אני אישה מפריע לך??"
"חלילה וחס"
"יופי" שילבתי את ידי והתישבתי על המיטה.
"בואי פשוט ניתכרבל ונישכח מהכול" פרס את ידו ופקח את עינייו, העיניים האלהה לעזאזזל איתן.
הינהנתי וקפצתי על בין ידי.
"התגעגעתי לזה" מילמלתי.
"את רואה את לא יכולה בילעדי לילה אחד ולא התכרבלנו ואת סובלת" אמר בגאווה.
"כן טרול שאוכל בטטות עם עיניים אדומות"
"את אוהבת אותי" ציחקק.
"ואתה אותי נכון?" היסתכלתי על תוך עינייו.
"ברור" אמר והוסיף: "התגעגעתי עליך ואת תילכי אני תמיד אתגעגע, כל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה אותך וכשאני פוקח אותם אני מתגעגע, אוליביה יש לך השפעה עלי ואת יודעת את זה ולי יש עליך כמובן."
"אוליביה יש לך השפעה עלי ואת יודעת ולי יש עליך, כמובן" החזרתי באותה נימה מחקה אותו ומקפיצה את כתפיי
"מה, מה אני לא נשמע ככה ושתיים מה הקטע עם הכתפיים?" נופף את ידיו באוויר.
"מה, מה אני לא שמע ככה ושתיים מה הקטע עם כתפיים?" המשחתי לחקות אותו ושהפעם הוספתי את הידיים בתנועות מןגזמות.
הוא התחיל לצחוק ואני אחריו.
"הרסת לי רגע מרגש, אישה"אמר ומה שגרם לי לצחוק עוד יותר.
"אישה מה את אישה" המשכתי בחיקויים.
"אוקי את הזה לא אמרתי" צחק וחיבק אותי חזק.
"חשבת על זה במאה אחוז!" ציחקקתי.
היתה שתיקה נעימה ביניינו
"תחפש איתי את ההורים שלי" אמרתי.
"הכל בש-" נקטע על ידי צלצול טלפון
"מה? נייק איך יש לך את המספר שלי?- למה אתה חושב שאני איתה?- זו לא סיבה...- טוב אתה צודק אבל אני לא איתה- אבא שלכם לא רצה שאני אעזור לא בעיה לי- בי, בי"
"מה הוא רצה?" שאלתי.
"הוא חושב שאני איתך ואני יודע שאת לא רוצה שהוא ידע שאת איתי אז אמרתי לא" אמר במשיכת כתפיים וחייכתי עליו
"תודה" מילמלתי והנחתי את פניי על חזהו.
"

את יודעת שהיתגעגעתי לזה" הוא מילמל
"כן, גם אני"

ליאם
אני כל כך התגעגעתי לזה, התגעגעתי לאנחנו והאומנם אנחנו לא זוג אבל זה מרגיש כאילו אנחנו כן, הקיברה הזו בינינו זה שהיא בוטחת בי ובטחה בי מההתחלה זה גורם לי להרגיש כל כך טוב שלם ושמח.
"אני אוהב אותך ליבי" מילמלתי לפני שנפלתי לשינה עמוקה.
ואתם שואלים איך זה שהיא בוטחת בי בקלות.
היא הכירה אותי כשהיא היתה ממש קטנה.
והורים שלה ההורים ביולוגים הם ציידים על פי סיפורייה של ליליאן.
הם היו משפחת הצייד הכי חזקה שהיתה, הם ידעו כל דבר על אנשי זאב.
דמם גם היה מחוסן מיפני הנשיכה, זאת אומרת שאם ינשכו בן משפחה לא יקרה לו כלום חוץ מהלילה בעל הירח המלא הראשון אבל אחריו שום כלום.
זו המשפחה של וויליאם, הוא דוקט.
הוא ואחותו אנגלה והילדים שלה ליאם ( לא אני) ואמיל הם אלה שידועים לי אך אף פעם לא ראיתי אותם חוץ מאת וויליאם שאותו ראיתי הרבה...
הסמל שלהם הוא ראש חץ כי הם האומנם משתמשים כיום בנשקים אבל פעם חץ וקשת היה הנשק הנודע שלהם.
עם מחשבות אלו ואחורות אשר המשיכו להתרוצץ במוחי נירדמתי.

••••••••••••••••
כעבור מספר שעות
•••••••••••••••••
אוליביה
יש לי פלאשבקים מהעבר אבל נייק או אבא לא משתתפים בהם.
הפלאשבקים לא מספיקים לעלות אבל הפרצופים מטושטשים קצת והקולות של האנשים אינם מובנים.
אך הכול קורה מנקודת מבט שלי הקטנה.
"אוליביה קומי" ליאם לחש
אך לא יכולתי להוציא הגה מיפי וגם לא היה בכוחותיי לפקוח את עיניי או להניע את גופי.
"אוליביה זה לא מצחיק קדימה"
"אוליביה קדימה קומי אני לא צוחק!"
"אני אגיד לנייל לאכול את השוקולד שלך! מהמגירה הסודית שלך"
"אוליביהה"
"ליבי?"
"ליבי קדימה את מלחיצה אותי"
"אוי אלוהים, ליבי תחזיקי מעמד, אני מתקשר לאמבולנס"

ליאם
"כן יש לה דופק!" צעקתי.
"ולפי תענתך היא משותקת" הפקידה אמרה
"כואב לך להביא לי אמבולנס הבנתי לא צריך את העזרה שלכם קמצנים" ניתקתי והרמתי את אוליביה יוצא החוצה משיב אותה על יד כיסא הנהג ומתחיל לנסוע לבית החולים.

"תעזרו לי בבקשה!" צעקתי והביאו אלוקה ושמו בא את אוליביה
"אנא חכה בחדר ההמתנה ונודיע לך על מצבה" האחות אמרה.
"היא הקיאה ליפני והיתה ממש חיוורת וחלשה, אולי זה יעזור" מילמלתי ודמעות עלו לעיניי.
"אל תדאג נעשה כמיתיו יכולתינו" אמרה והלכה.

"לואי" אמרתי בטלפון מושך באפי.
"יואו לי מה קורה אח?"
"הכל רע לואי"
"ליאם מה קרה?"
"לואי אני צריך שאתה הבנים ונייק וגם אבא שלה תבואו לפלדלפיה לבית חולים בגדול פה"
"מה קרא לי?"
"לו בואו ומהר!" אמרתי ודמעות חדשות עולות על עיניי.
"בדרך, המפקד"
וניתקתי את את הטלפון, היתישבתי כשגבי נשאן על הקיר כשאני בתנוחת עובר מנסה להרגיע את עצמי ללא הצלחה דמעות חדשות עולות על עיניי ויוצאות ללא שליטתי.
"אתה פה בשביל הגברת מילר?" יצא אדם בחלוק רופאים.
הנהנתי והוא התישב אל מולי
"אני הדוקטור מאליק (לא יכולתי שלא להכניס את זאין- הערת כותבת) אני מומחה למוח פה בבית החולים, אני רואה שקשה לך אדוני אבל על פי הבדיקות אין בידינו דבר לעשות אלא צריך שהיא תתחיל לנשום לבד וזה הצעד הכי חשוב והיא שומעת הכל ואנחו מכינים אותה לניתוח כי מתברר שיש גידול במוחה שמפריע הזרימה תקינה של דם המוחה"
הינהנתי
"תיקשרת עם משפחתה?"
הינהנתי
"נודיע על שינויים" קם והלך

••••••••
"ידעתי שהיא איתך יחתיכת בן זונה" נייק התנפל עלי כשהגיע עם הבנים.
"נייק מספיק רואים שלכולנו פה קשה, ליאם מה הם אמרו" אביה שאל.
"הם אמרו שהם יעשו הכל ואבל אז זה יהיה כבר בידיים שלה" מארתי ודמעות מציפות שוב את עיניי.
"אתם יכולים להכנס לחדר" האחות אמרה
רצתי ראשון מתחיל לבכות את נישמתי כשראיתי את המלאך שלי האדם הכי חשוב לי בחיים מחובר לצינורת הנשמה ומלא מחטים בתוך גופה ו... זה לא המקום בשבילה, רצתי לאחוז בידה ומתחיל למלמל בשקט:
"אני מאבד את כולם, אז אלוהים בבקשה אל תיקח לי אותה היא האוויר לנשימה שלי היא המטרה שלי לחיים היא כל מה שרציתי ואי פעם ארצה. אני לא מבקש יותר מידי"
"אוי ילדה של אבא מה מר גורלי לראות את ילדתי במצב כאוב זה" אביה רץ ומתחיל היתיפח.
קמתי על רגלי משחרר את ידי מימנה אך כשזה קרה דופק ליביה של אוליביה נחלש וכשיחררתי לחלוטין הוא פסק!
צוות ההחיאה נתן לה מספר מכות חשמל אבל שום דבר.
דחפתי אותם והחזקתי את ידה וקירבתי אותה לפי.
"אני פה אוליביה אני לא עוזב אותך אפילו לשניה מבטיח!" אמרתי מסתכל על המכשיר הדופק ורואה פעימות קטנות וחלשות ואט אט מתחזקות להן.

אולביה אני אכחה עד שתיתעוררי וגם אז אני אהיה פה!
"יש לה 72 שעות ואם לו אנחנו נהייה חייבים לנתק אותה ולתת לה ללכת" אמר דוקטור מאליק אבל כולם היו עסוקים ברחמייהם העצמיים ובלראות את האדם האהוב והנערץ הצנוע וטוב הלב והאדם הכי חזק שוכב על מיטת בית חולים מצניחה.

"קדימה אוליביה את יכולה!" מילמלתי.