ריו מסרב לעזרה של לויד ואומר לו ללכת לנוח.
"תן לי רק להסתכל על הפצע לפני.." לויד מבקש, מכבד את הבקשה של ריו וניגש אליו, מחכה שישב על המושב של המקלחת עדיין בבגדים ומוריד את החבישה באחורי ראשו, מסתכל על התפרים.

"זה נראה בסדר.." לויד ממלמל, מסתכל על כל החלק של הפצע שמגולח כדי שיהיה קל לטפל בו, 
"תזהר על המקום הזה בזמן המקלחת.." לויד מבקש וריו מהנהן.

"ברור.." הוא אומר בטון שקט ומחכה שלויד יצא, סוגר את וילון המקלחת מפני שאר החיילים הנוכחים ומתפשט, ממהר לחפוף ולהסתבן, שם קצת סבון מחטא בסוף על האיזור ליתר ביטחון ואז מעביר עליו מים בעדינות, מרגיש את המוח מתחיל לדפוק ויודע שהוא צריך לאכול ולקחת שוב משכך כאבים בקרוב, לוקח את המגבת שלויד השאיר לו ומתייבש, מתלבש בזריזות ופותח את הוילון, ניגש כדי לחבוש את עצמו, מנסה להרגיש את האיזור כדי לדעת איפה להניח את המשחה האנטיביוטית.

לפני שהוא מספיק לנסות לעשות משהו לבד, אחד החיילים ניגש אליו, טופח על כתפו.

"תן לי לעזור.." הוא מבקש מריו, שמהנהן אליו ומקבל את עזרתו, נותן לו את המשחה וקיסם אוזניים כדי למרוח את המשחה על התפרים.
החייל פותח את המשחה ושם מעט ממנה על הקיסם, מניח את השפורפרת בצד ומסתכל על הפצע, מתחיל למרוח את המשחה מסביב בזהירות.
"זה היה ממש אמיץ.. מה שעשית.." החייל לוחש לריו בשקט, פוגש במבטו דרך המראה שמולם לרגע, פניו נשארות ללא שינוי.
"תודה.." ריו ממלמל חזרה, לא בדיוק איך יודע לענות לדבר כזה..

לזמן מה, יש שקט, החייל לוקח תחבושת ומצמיד אותה למקום, מדביק אותה בסלוטייפ רפואי בעדינות למקום.
"כמו חדש.." החייל אומר ומניח את הציוד חזרה במקומו, מסתכל על ריו מסתובב אליו.

"תודה.." ריו אומר בכנות, ממשש את אחורי ראשו לרגע לפני שהוא סוגר את הטרנינג שלו.

"בוא נלך.." החייל אומר לריו ברכות, סומך עליו שיעקוב אחריו החוצה.

וכמו תמיד, ריו נותן לחיילים לאזוק אותו ולכסות את עיניו ועולה על רכב בחזרה לצינוק.
רק שהוא מוצא את עצמו בנסיעה ארוכה.
הוא יודע, כי הנסיעה הלוך מוקדם יותר הייתה קצרה מאוד ביחס לזאת.

הרכב נעצר אחרי מה שריו מעריך בערך כרבע שעה, יורד מהרכב בבלבול ומתקדם לאן שמובילים אותו.

התחושה של המקום הממוזג שהוא מרגיש ברגע שהוא נכנס למבנה אליו הוא מובל, מזכירה לו שגריד קבע בשבילו לעזור לו גם היום.
הוא שכח.

אבל זה גם מקל עליו לדעת שהוא יודע לאן פניו מועדות.. גם אם פניו מועדות לגריד.

לבסוף, מושיבים את ריו ומסירים את האזיקים מידיו ואת הכיסוי מעיניו.
הוא מביט מסביב לרגע בסקרנות לראות אם הוא צדק לפני שהוא פוגש במבט של גריד רק לרגע, משפיל מבט לאחר מכן.

"במה אוכל לעזור?" ריו שואל בקול יציב, רוצה לצמצם את המפגשים עם הגבר הזה כמה שאפשר.

"היום, קיבלתי סוף סוף דיווח על החברים שלך.. מה שמם..מארס ומיני מאוס.."גריד מכריז, מביט בריו מרים את מבטו.
"סאמר ומיקי.." הוא מתקן את גריד.

"נשמע לי אותו הדבר.." גריד עונה באדישות.

"בכול מקרה,  הצפי שלהם לחזרה הוא בעוד חמישה ימים עד שבוע מהיום.
הם יחזרו על כיסאות גלגלים ותצטרך להיות המטפלת הסיעודית שלהם.. אתה בטוח שאתה לא מעדיף שאני אתן לשניהם כדור במוח ואחסוך מימך?" גריד מדבר בזמן שהוא מקליד במחשב שלו, נשמע משועמם ומונוטוני יחסית לאדם שמדבר על לרצוח אנשים.

"תודה על הדאגה, אני יכול להתמודד.." ריו אומר בביטחון.

"טוב, אולי אתה נהנה להיות מטפלת סיעודית.." גריד לועד וריו מושך כתפיים.

"זה מעביר לי את הזמן, אני מעדיף לעשות משהו מאשר לשבת בתא.." ריו אומר בנונשלנטיות- לא מצפה מגריד להבין את המנעד הרגשי שמגיע עם דאגה לחיי אדם..
נראה שהבחור פסיכופט.. כנראה שמעולם לא היה לו אכפת לגבי אף אחד.

ריו יכול לדבר במושגים שלו גם אם הוא לא בדיוק מבין את המוח שלו לעומקו.
הוא יכול לתת לגבר הזה לשמוע מה שיהיה לו נוח כל עוד זה שומר את כולם בחיים.

"מעביר את הזמן.. הא?" גריד פולט גיחוך חסר הומור, מסתובב לריו ודוחף את המקלדת ממנו.

"אם ככה, תעבוד תחת לויד..." גריד מציע בפרצוף ציני, נראה כאילו הוא מצפה מריו לסרב.

"אוקיי.." ריו עונה מיד בתשובה.

אולי גריד חושב שריו צבוע, אולי הוא באמת מבין שביאזה שהוא מקום, ריו אומר לו הרבה דברים שהוא רוצה לשמוע.. כי בכול זאת, הוא הרבה דברים אבל לא מטומטם.

אבל הדבר היחיד שלו גריד בחיים לא יצפה.. זה כנות.

גריד נשען אחורה על כיסאו ובוחן את ריו.

"ואתה לא תבקש כלום בתמורה?" גריד בוחן את ריו שוב ושוב.
הבחור הוא לא משהו שראה לפני כן..
הוא מבין את השבי. הוא מבין את המקום שלו... נדיר שיש שבויים שלא בוכים כל היום ומתקרבנים על הפציעות והכאב שלהם.

"אני חטוף.. אני לא חושב שיש לי את המותרות האלה.." ריו עונה בכנות, שוב, משמיע לגריד מה שהגבר רוצה לשמוע, צופה בו מחייך חצי חיוך שמתרגם לעיניו במבט ערמומי ויודע שהוא עם יתרון על גריד.

הוא הצליח להבין פחות או יותר מה הוא רוצה לשמוע. יהיה קל להתנהל איתו כל עוד הוא יצליח לשמור על החיילים והשבויים מחיכוכים..

"כזה ילד טוב..." גריד אומר בערמומיות, מחמיא לריו שוב במילים האלה שלא מתאימות לבחור בגילו.
אבל הוא סופג את זה, מזיז את האגו לצד ונשאר חדור מוטיבציה.

"אוקיי, אז תזכור שזה הוסכם. אתה תעזור ללויד מעכשיו..." גריד מכריז בשביעות רצון, מסתכל על ריו מהנהן לאט.

"תחזור לתא שלך עכשיו, זה הכול.." גריד משחרר את ריו, צופה בו מהנהן בהבנה שוב וקם.
ריו לוקח כמה צעדים מהכיסא לפני שהוא מתנדנד ונופל.

"בולדוג!" גריד נוהם, קם וכורע ברך ליד ריו במבט לא מרוצה.

"אני בסדר.. הראש שלי פשוט מתקתק.. אני צריך משכך כאבים.." ריו אומר תוך כדי שבולדוג עוזר לו לעמוד, מושיב אותו חזרה על הכיסא.

"איזה כדורים אתה לוקח?" גריד שואל, מביט בריו החיוור ומחזיק את ראשו.
"לא... לא אכלתי עדיין, אני לא יכול לקחת כדורים.." ריו עונה, יודע לאן גריד חותר מיד.

לרגע יש שקט.

"לך תביא כריכים, מים ואת לויד.
הוא יעזוב את המקום רק אחרי שיעבור בדיקה אצל לויד,יאכל וישתה את הכדורים שלו" גריד קובע לבולדוג, שמנמיך את ראשו בכבוד והבנה וממהר לצאת מהחדר.

"אני בסדר.. משכך כאבים יסדר את זה.." ריו אומר בשקט, נלחם בכאב הראש שלו.
הוא נחוש לחזור לתא ולראות שהשאר בסדר.

"תשתוק" גריד עונה בכעס, מתיישב חזרה בכיסא שלו ומקליד דברים בפנים זועמות עד שלויד ובולדוג מגיעים.

לויד מבצע לריו בדיקה מקיפה- הוא בודק את האישונים של ריו, הדופק, הלחץ דם.. כל מדד שהוא יכול לבדוק.

הכול יוצא סך הכול תקין.

"שתית היום?" לויד כורע ברך מול ריו, מביט בפרצוף החיוור שלו שמהסס לרגע לפני שהוא מניד ראש.

"אתה מיובש" לויד נאנח.

"בוא נחבר אותך לאינפוזיית נוזלים לזמן מה אצלי ואז תחזור לנוח להיום בתא.." לוייד מסביר במעט דאגה, נותן לבולדוג לעזור לריו ללכת לאט החוצה.

מימזסזסז:

גריד ממציא שמות לשבויים:

ריו מתקן אותו:

גריד: