מונטנה, אבא שלו ואדון לין, אבא של לוקאס, בדיוק חיכו שיגיע: הוא איחר איחור אופנתי של רבע שעה לפני שהגיע למסעדה בה הם קבעו ארבעתם לאכול יחד ארוחת צהריים.

"מצטער על האיחור" לוקאס נותן לגבריאל וון לחבק אותו בחיוך תמים לפני שהוא מברך את אבא שלו ואת מונטנה בהנהון ראש קטן ומתיישב בין גבריאל וג'קסון, מסמן לאחת המלצריות לגשת לשולחן.

"מה תרצה אדוני?" המלצרית  ממהרת לעמוד ליד לוקאס ולהקשיב- הוא לבוש היום בסוודר חום של פנדי שקצת רחב עליו, עם מחשוף מעט עמוק, מכנסים שחורים צמודים ומחמיאים ומגפיים שחורות שמגיעות לברכיים שלו. יש לו שרשראות  שסבוכות זו בזו בשיקיות מסביב לצווארו ועגילים ארוכים שנתלים מחורי אוזניו באלגנטיות.

"הפוך יהיה נהדר " לוקאס מחייך אל המלצרית באדיבות, צופה בה מהנהנת והולכת לפני שהוא נשען אחורה על הכיסא, יושב ברגליים משוכלות עם ידיו על ברכיו, כהרגלו ומסתכל סביב.

"מה פיספסתי?" לוקאס שואל את שלושת הגברים שמולו, מביט בכולם בעיניים רכות וילדותיות שלא מאפיינות אותו בכלל.

"יש לנו אירוע גדול בסוף השבוע, רציתי שתפגשו שוב לפני שנצטרך להעלם לכמה ימים טובים.
זאת בעצם הפגישה האחרונה שלנו יחד כארבעה, בהמשך תצטרכו להיפגש רק שניכם לדייטים שלכם שכמובן נקבע לכם ונשלח לכם מועדים.." גבריאל מחייך אל לוקאס ומונטנה.

"וכמובן שיהיה נחמד להגיע בזמן.." ג'קסון מביט בלוקאס שפוגש במבטו מיד, נותן לו חיוך מתוק למוות.

"אני מצטער, קרה משהו לא מתוכנן, הייתי חייב לסגור עניינים לפני שבאתי.." לוקאס מתנצל בחוסר כנות, נראה נחמד ומתוק מידי... לפחות לאבא שלו שמכיר אותו טוב מידי.

"תעזוב את הילד.." גבריאל מבקש מהחבר הכי טוב שלו בהינף יד, לא רוצה להעכיר את האווירה.

מונטנה מחייך מעל שפת הכוס שממנה הוא לוגם, חיוך סרקסטי ומלא תיעוב.
יש משהו כל כך מעצבן בצורה שבה הוא מתנהג. ומעבר לזה.. מה כבר היה לו לעשות? הוא בטוח חי על חשבון אבא שלו עם הצורה שבה הוא נראה..
הוא נראה כל כך לא מקצועי או אחראי.. טוב מידי ותמים מידי...

מונטנה לגמרי השתכנע מההצגה של לוקאס, ברור טיפשותו, לא מבין שלוקאס צוחק עליו ונהנה לראות אותו חושב שהוא יודע הכול..

לוקאס לא ימשיך עם זה לעוד הרבה זמן, הוא יגלה לו בקרוב שלא כדאי להתעסק איתו.. אבל בינתיים יש משהו כל כך מבדר בדרך הבטוחה בה הבחור המגוחך הזה מתנהג שהוא פשוט רוצה לצפות בו עוד קצת לפני שהוא מנפץ את האגו המאוד שברירי שלו.

"אז.. לוקאס... מה אתה עושה בחיים?" גבריאל שואל בחיוך וג'קסון ממהר לתת ללוקאס מבט זהיר.

לוקאס מצחקק בזמן שהמלצרית בדיוק חוזרת לשולחן ומניחה מולו את כוס הקפה שלו.

"לא משהו חשוב, אני פה ושם.." לוקאס מחייך לגבריאל בחביבות.

"אני לא מוכשר כמוך.." לוקאס מניח יד לרגע על זרועו של גבריאל בחום וגבריאל מחזיר לו חיוך חביב חזרה.

"אבא שלך משאיר אותך מסתורי, לעולם לא מדבר עלייך יותר מידי לעומק.. בתחילת התהליך של החוזה והנישואים שאלתי את עצמי כמה פעמים אם אתה באמת קיים.." גבריאל מתבדח, לא יודע כמה ג'קסון מתמלא בבושה וכמה לוקאס נהנה לצפות מהצד באבא ובן שלא מודעים כלל לעולם שמחוץ לבועה שבה הם חיים.

"אבא שלי לא דברן גדול.." לוקאס מניף יד בביטול, פולט חיוך קטן.

"אני והוא לא אוהבים להשוויץ במה שיש ולא אוהבים לדבר על מה שאין" הוא מוסיף בקלילות לפני שהוא מקבל הודעה לפלאפון שלו

ריו:
'אתה חייב לסיים עם הפגישה בקרוב, יש לך עוד חצי שעה להיות בסטודיו.
הבאתי לך גם בגדים ואת האופנוע.'

לוקאס מביט במסך במחשבה לרגע, נותן לרמז של חיוך לעלות על פניו.

' אל תכנס למסעדה, אל תיתן שיראו אותך.. אני לא רוצה שהוא ידע מי אתה עדיין..'

הוא כותב לריו חזרה בערמומיות, מביט למעלה ונפגש לרגע במבט הבוחן של מונטנה, שלרגע רואה שינוי הבעה מוזר, משהו פחות חברותי בהבעה של לוקאס שנראה כמו שחקן שיצא מהדמות שלו לכמה רגעים...

אבל לוקאס מחייך אליו חיוך אדיב וזה משכנע אותו לחשוב שהוא הוזה, מגלגל עיניים ונשען אחורה על הספה שלו, מקשיב לשני המבוגרים שיושבים מצדדיו מדברים על עסקים ועניינים שהיו חשובים לו הרבה יותר.

לוקאס רוצה לגלגל עיניים בחזרה, אבל במקום זה נושם עמוק ונעמד, מוציא מכיסו שטר וקורא למלצרית פעם נוספת, נותן לה חמישים דולר על הקפה והשירות בנדיבות לפני שהוא קם.

"אני מתנצל על גסות הרוח שלי.. יש לי פגישה להגיע אליה עוד חצי שעה ועם התנועה אני ממש לא אספיק... אני אשתדל לארגן את הזמן שלי טוב יותר בעתיד" לוקאס מחייך לשני המבוגרים, נותן למונטנה חיוך גדול שמשתנה מהר למבט יותר ערמומי לפני שהוא מסתובב והולך בלי לחכות למילה של אחד מהם.

מונטנה בטוח ששוב הוא דמיין את זה.

זה היה כל כך מוזר להסתכל על הבחור הזה.. הוא נראה כמו טיפש חסר דאגות ואחריות בדרך כלל.. אבל פתאום הוא נותן למונטנה מבט כזה וזה גורם לו לחשוב ...

ועם זאת, הוא לא מספיק מעוניין לדעת מה העניין עם לוקאס.
הוא בטוח שהוא בחור משעמם ולא מרגש בכלל.
הוא בטוח שאין שום דבר שיכול לגרום לו לחבב את הסמיילי המהלך על שתיים הזה עם המראה שטחי והמוח שנראה חלול.

-----------

"איך אתה הולך?" לוקאס נותן לריו את הסוודר שלו לאחר שהחליף לחולצת טי שחורה ורגילה עם קצת תחרה בצווארון הוי שלה.

"אני אלך במונית, אפגוש אותך בסטודיו.." ריו מקפל את הסוודר , נשאר רגוע, מביט בלוקאס מסתכל על עצמו במראה, בוחן את הפנים שלו בדקדוק ומסדר את השיער.

"מה אתה מתכנן על הבחור המסכן?" ריו מגחך, מביט בלוקאס מסתובב לפגוש במבטו.

לרגע, הוא נראה רציני וקריר, אבל אז שהוא מגחך בלעג ומגלגל עיניים, משלב את ידו ונשאר על הכיור שמולו, גופו פונה לריו.

"נראה שהוא מכייף להעליל עליי עלילות ולחשוב עלי דברים מוזרים.. אני רק רוצה להתעסק איתו קצת כדי שילמד להתנהג כמו בן אדם.." לוקאס מדבר בטון מלא פשטות, כאילו זה ברור מאליו.

" הוא עדיין גס רוח אליך?" ריו מרים גבה ולוקאס מהנהן במבט ציני, רמז לחיוך על פניו.

"הוא בטוח שהוא יודע הכול, אתה יכול לראות את זה בעיניים שלו- אין שהוא מדבר ויושב, הוא יהיר ואגוצנטרי וזה מאוד מפתיע בשביל מישהו שמתלבש כמו אסון... הלוואי והיה לי אומץ לצאת ככה מהבית שלי.." לוקאס אומר בהומור וריו עוצם עיניים לרגע בחיוך מאופק.

"הוא נראה כמו בחור נאה.. אתה מגזים.." ריו מנסה לרכך את הלשון החדה של לוקאס שמרים אליו גבה.

"הפרצוף שלו לא יכול להצדיק את הטעם הגרוע שלו ואת הגישה המגעילה שלו.. יש גבול" הוא לועג.

לוקאס למד להכיר אנשים כאלה עוד מהתיכון: כולם תמיד חשבו עליו את אותו הדבר- שהוא ילד שנולד עם כפית זהב בפה ויהלום בתחת, אבל הוא היה רחוק מכול זה.

בהתחלה, אבא שלו לא לקח אותו ברצינות ולא נתן לו שום דבר.

לוקאס חי חיים פשוטים עד שהגיע לגיל 17 ונשר מהלימודים בתיכון- הוא הלך ללמוד להיות מקעקע והתחיל לעבור בכול הזדמנות כשבהמשך הוא הצליח לקבל הכרה והערכה ולבסוף סיים בסטודיו מפואר עם צוות נפלא שהוא מנהל תחתיו.

לוקאס עשה את זה לבד.

וזאת הסיבה שלא היה לו אכפת מה אנשים שלא הכירו אותו חשבו.. כי הם היו שטחיים ויהירים ולוקאס היה עסוק מידי בשביל לנסות לשנות דעה שלא הייתה לו חשובה מההתחלה.

זה היה טפשי לדעתו.. כל המסקנות האלה שאנשים הסיקו רק מלהביט בו- אבל הוא לא נפגע מזה, הוא פשוט חשב שהוא בליגה אחרת.

הוא וריו היו באותו ראש מהבחינה הזאת, ריו בא מרקע לא פשוט, הוא הפך לשומר הראש הצמוד שלו מאז שהיו בני 15. הם גדלו ביחד והתבגרו יחד וריו עבר עם  לוקאס את הימים הכי קשים שלו.

ריו היה אחד מהיחידים שלא שפט אותו לפי הדרך בה התלבש או ישב או דיבר.

הוא רק האמין בלוקאס, הוא היה אוזן קשבת בשבילו וחבר לכל תעלול ומעשה קונדס.

הוא היה האח שלו. האח הגדול בחודש והמגונן.
לוקאס אהב אותו מאוד. וריו אהב את לוקאס בחזרה.

וזה כל מה שהיה לו אכפת- העבודה והקריירה שלו וריו שצמוד אליו ועוזר לו בכול דבר ונהפוך הוא.

זה כל מה שלוקאס היה צריך בקביעות בחיים שלו, שום דבר אחר.

מימז או מוות:

האנושות: מתקיימת
לוקאס בינתיים:

-----