Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Two - Human:

זה נורא לראות את אמא בוכה, כשאני יורד במדרגות היבבות שלה זה כל שנשמע באוזניי, הקרינה של הטלוויזיה צובעת את פנייה בכחול מהבהב, הדמעות חורשות תלמים על פנייה כשהיא מרימה את ראשה המושפל. היא מדברת בטלפון, צעדיי זהירים כאשר אני הולך ומתקרב אליה, מתיישב לידה על הספה, מחבק אותי כשהיא עוטפת את זרועה מסביב לגבי. "א-אדבר איתך מאוחר י-יותר, ביי האני." היא אומרת לפני שמנתקת, מושכת באפה ומנגבת את דמעותייה עם שרוול חולצתה.
"א-אמא?" אני לוחש, היא משפילה את מבטה, לא מסתכלת בעיניי. "לא עכשיו, טומי. אולי מאוחר יותר," היא לוחשת, קולה חנוק מדמעות, כל מה שאני יכול לעשות זה רק להנהן אליה.

אני עולה לחדרי, לא מצפה לראות שם את אוסטין, לכן נבהל כשצופה בגופו שכוב על מיטתי בנוחות, הוא מלטף את המקום שלידו, אני מתקרב לאזור בהיסוס, לאחר ליל כל הקדושים היו לי עוד מקרים כאלו עם חבריו של אוסטין. "קדימה, אח קטן. תפסיק להסס." אוסטין אומר, חיוך ממתיק סוד דבוק לפרצופו, לכן אני רק לוקח את כיסא המחשב שלי ומתיישב עליו, רחוק מהישג ידו של אחי הגדול. הוא נושף אוויר, "תשמע, אני יודע שאתה לא רגיל, אבל לפחות תנסה להעמיד פנים שכן; אתה יודע איך הובכתי כשהסתובבת בחנות של בנות? בנים לא אמורים לעשות את זה," הוא אומר. "אנחנו גברים, במקום ללכת למדוד נעליים ורודות וכובעים תנסה משהו אחר, זה מביך אותי מול חבריי, לעזאזל!"
אני מהנהן אליו, משפיל מבט. אילו היה אוהב אותי, היה מגן עלי וסופג את ההשפלה, אבל גיליתי שהוא שונא הומואים, ושהומו זה נחשב מילת גנאי, למרות שזו מילה המעידה על ההעדפה המינית של אותו אדם. "אוקי, אח גדול."
לאחר מילים אלו, המוכיחות את העובדה שהובסתי, הוא יוצא בחיוך מנצח מהחדר.
אני נאנח בהקלה, לפחות הוא לא פגע בי.

אנחנו מזמינים פיצה לארוחת ערב, חבריו של אוסטין אמורים להגיע, הם רוצים לעשות ערב סרט, אמא לא רצתה שיעשו את זה כאן כי ידעה שחלקם לא מקבלים אותי, אנחנו יושבים בסלון, רק אני ואמי, אבא הלך לישון כי היה מותש מרוב עבודה קשה, ואוסטין משחק בחדרו. "תודה על שהיית שם כשאף אחד אחר לא," היא אמרה, נושקת למצחי, אני מנסה לרסן את עצמי בשביל לא לשאול למה בכתה, אבל לא צריך להחזיק הרבה זמן, היא מתחילה לדבר, "אחותי התקשרה אלי, אבא שלי- סבא חולה מאוד, הוא הועבר לבית החולים אתמול בערב." היא אומרת, קולה לא עולה אלא על לחישה. "הוא יחיה?" אני שואל, היא מביטה בי בעיניים עצובות, מנידה קלות בראשה, "לכל אחד יש סוף, וזה הסוף שלו." דמעות עולות בעיני, סבא אמנם טען שאני טעות, חריגה של הטבע, אבל אני יודע שהוא אהב אותי, שהוא תמיד אוהב אותי.

אמא זזה, אני מעביר את מבטי אליה, היא שולחת אלי חיוך מרגיע, "אני הולכת להתקלח, טומי. זה בסדר." היא אומרת, אני מחייך אליה, מסיט את מבטי ממנה אל הטלוויזיה, אבל כשרואה שדבר לא מעניין שם מכבה אותה, מתכוון לעלות לחדרי אבל דפיקה בדלת עוצרת בעדי, בהיסוס רב אני פותח אותה, נחרד לגלות את אחד מחבריו של אוסטין, שלמדתי להכיר בתור דייב. "ש-שלום, דייב, היכנס." אני ממלמל, משפיל את מבטי ופותח לו את הדלת, הוא נכנס ופורע את שיערי. "איך גדלת! אתה בן אחד עשרה עכשיו, נכון?" הוא שואל, מחייך אלי אחד נחמד, אני מכווץ את גבותיי, אבל לא לוקח הרבה זמן עד שמחזיר לו חיוך, מרים את המבט. "כ-כן, אחד עשרה וחצי..." אני לוחש, משפיל את מבטי בשנית, לא מסוגל להסתכל בעיניו.

"תקשיב, תומס, אני-"

"הי, דייב! עזוב 'תו, יש לי משחק חדש למכשיר!" אוסטין קוטע אותו, דייב שולח לי מבט מתנצל לפני שרץ לכיוונו של אוסטין, שניהם עולים לחדרו, ואני נשאר לסגור את הדלת, אלא שאז שניי חבריו האחרים של אוסטין מגיעים, ואני ממהר לפתוח אותה. "שלום ג'ייסון, ג'ק. אוסטין בחדר." אני אומר, לא יודע מתי קיבלתי על עצמי את עבודת העוזרת, חושב שזה יהיה חמוד כאשר אלבש שמלה שחורה עם סינר סביב המותן.
"חייך ככל שתוכל, פאגוט. עוד מעט לא נרחם עליך." ג'ק אומר לפני שהם עולים למעלה, אבל אני לא מסוגל לחייך אחרי האמרה הזאת, רק עולה לחדרי ותוקע את ראשי בכרית, נותן לדמעות ליפול.

אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל מרגיש יד חמה על גבי, מלטפת אותו בעדינות, כשאני מרים את עיני אני נשנק, נחרד לגלות את אחי ושלושת חבריו. "שלום, אח קטן." הוא יורק, מחייך אלי בלעג, אבל כשרואה את שפתי הרועדת ומראי הכנוע משהו בו משתנה, הוא מצביע לכיוון המסדרון. "צאו, אני צריך לדבר איתו." הוא פוקד על חבריו, שעושים את שאמר. "מה קורה איתך, טומי? בנים לא בוכים." הוא מפציר בי, הדמעות נופלות שוב מעיני, אני מחבק אותו, מפתיע אותו. "אבל אני בסך הכל בן אדם, ואני מ-מדמם כשאני נופל," אני ממלמל, קולי נשבר. "אני בסך הכל בן אדם..."

•🌹•

"But I'm only human
And I bleed when I fall down
I'm only human..." {Human, Christina Perri}

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ