Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Twenty Two - Ugly:

אוסטין מביט בי דרך המראה הקטנה, עיניו נראות מודאגות, אולם אין אני מוצא את הסיבה לכך - הרי התלבשתי כמו שאני רגיל, מדוע שיידאג?
"תומאס," הוא אומר, הראשון מביננו לשבור את השתיקה, מנתק את קשר העין בשביל להיות מרוכז בנסיעה. אני מהמהם, משאיר את מבטי עליו, מחכה שיגיד את שיש לו להגיד, מנסה למנוע מהקולות של השדים להיות מובנים, מטשטש אותם, מנסה להסתיר את הכאב בכך שלא מעוות את פניי, מקווה שמשימתי צולחת ופניי מנוקות מרגש.
"אם- אם אלכס מציק לך, תבוא אלי, בסדר?" הוא גומע את רוקו, עיניו מספרות דרך המראה את הכאב שהוא חווה, אני יכול רק לשער שהסיבה היא שהוא מצטער על מה שגרם לי לעבור, ועל הגיהינום שאני עובר בבית הספר. אני מהנהן את ראשי לחיוב, הוא מיישר את מבטו לכביש וכך גם עושה עם שפתיו, מבטו נראה טרוד, אך אין אני שואל לסיבה, מביט על זכוכית החלון, רואה את השתקפותי, אך לא מזהה את האדם ששם.
אני מסרב להאמין לסימנים הכהים מתחת לעיניי, או לעייפות הנמצאת בהן, קצוות פי נמשכות מטה, והאדם שבחלון נראה כה עצוב, עד שאני כמעט צורח.

ציפורן מגרדת באחורי ראשי, קול צורם שובר את הכל, אני מנסה לשמור על שפת גוף רגועה, אבל זה נעשה קשה להסתרה עם העסק שבתוך ראשי. תראה מה עשית לעצמך, הוא אומר. דייב בחיים לא יאהב אותך.

אני רוצה למחות, אבל שומר את פי חתום, אומר לעצמי שזה לא כך, זה לא יהיה כך, כי אם דייב לא מרגיש אלי משהו, אז מדוע הוא נישק אותי? מדוע היה לידי כשאף אחד אחר לא? התשובה מגיעה מפיו של השד, אבל אני לא מוכן לשמוע אותה, חוסם את אוזניי עם ידי ועוצם את עיניי, מקווה שהשדים ילכו, יניחו לנפשי להיות השמחה שהיא, אך אני חושש כי היא לא תחזור עוד למה שהייתה.

יד נחה על זרועי, אני נרתע במקומי, מיד פותח את עיניי ומסיר את ידיי מאוזניי, רואה את פניו של אוסטין מולי כשדלת המושב האחורי פתוחה, הוא מחייך, אולם עיניו דואגות. "הגענו, טומי." הוא אומר חרש, אני מהנהן, מרגיש קהות חושים לוקחת את מקומה בתוך ראשי, לוקח את תיקי הוורוד מהמושב לידי ונעמד, מסדר את החצאית המשוחררת הלבנה שלי ומסדר בתוכה את החולצה בצבע ורוד בהיר, ציור של מטרייה שחורה נמצא עליה באלכסון. ידו של אוסטין מיד מחבקת את כתפי, הוא נועל את המכונית כשאני במחצית הדרך אל השער החלוד, וכשאנחנו עוברים ליד השכבה שלי הוא מצמיד נשיקה לרקתי, "ביי, טומי." הוא אומר לפני שהולך, ואני חושב שזה הכי הרבה להפגנת חיבה שלו כלפיי בכל שנות חיי, אך מצטער שזה נגרם בגלל מה שאני חווה, זה היה אמור לבוא ממנו לבד.
אני מיישר את רצועות התיק על כתפיי ומתחיל ללכת אל הלוקר שלי, מתקפל כאשר מישהו עובר לידי ומתנגש בכתף שלי, "פאגוט מכוער," הוא לוחש, מספיק חזק בשביל שאשמע.

לפני שהשדים בתוכי מספיקים להצדיק את הנער ההוא, ראשי מוטח בדלת הברזל של הארונית, לא לוקח לי הרבה זמן להבין שזה מעשהו של אלכס, רוי מביט בי בצער, אך כאשר אלכס מפנה את מבטו אליו הוא משנה את זה לחיוך. אם באמת היה מצטער על מה שאלכס עושה לי, הוא לא היה מצטרף אליו, או עומד בצד, ואני נחרד לגלות שמצטער על כל רגע שהוקדש למחשבה על הנער ההוא, שחשף את הרגש הנוראי ביותר, הוא גילה לי שאני מסוגל לשנוא, למרות שניסיתי להימנע מכך.
"שלום, פיה. זה היה סוף שבוע ארוך בלעדינו, התגעגעת?" כריס שואל בקולו המחליא, זה כאילו הפעילות במסדרון נעצרת, וכל המבטים נעוצים בנו. זה כי אתה מכוער, הומו! השדים צורחים, שורטים את ראשי, מכים את גולגולתי, אני נושך את שפתי התחתונה בשביל למנוע צעקה. "אתה מנסה להתלבש יפה, אבל זאת משימה בלתי אפשרית בהתחשב בזה שאתה מכוער!" אלכס קורא, צחוקו מלא ברוע, בלעג, דמעות נקוות בעיניי כשכריס אומר בזלזול, "למה שלא תתאבד כבר? אתה מכוער מידי בשביל המקום הזה!"
השדים צורחים בתיאום מושלם, שורטים את אחורי ראשי, אני מניח את ידיי על אוזניי בשביל לחסום את קולם, אבל בכל זאת שומע את דבריהם; כולם צוחקים עליך, פיה. הקשב להם, הרוג את עצמך.

לבי נדום, שקט פתאומי חוסם את אוזניי, למרות שאני יכול לראות את שלוש המפלצות צוחקות, אני גולש עם גבי על גבי הלוקרים, מושך את רגליי לחזי ועוטף סביבן את ידיי, לא מצליח למנוע עוד את הדמעות.
ידיים עוטפות אותי, אני מזהה את הריח המוכר והאהוב, חופר לעצמי בור בתוך חזהו, נותן לחום גופו לנחם אותי. הוא מתמיד נשיקה אל רקתי, "אל תבכה, מלאך." דייב לוחש. "כל דבר שהוא יפה אנשים רוצים לשבור. ואתה יפה, אני מפחד."

•🌹•

Everything that is beautiful people wants to break, and you're beautiful, I'm afraid..." {Ugly, Nicole Dollagangero}

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ