Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Twenty Three - Rock Me:

"טומי, למה אתה לא קם? אתה תאחר לבית הספר." אני שומע את קולה של אמי מגיח מן האפלה האופפת אותי, אני נוהם לתוך ציפת הכרית שלי, קובר את גופי עמוק יותר בתוך השמיכה העבה. "קדימה יוניקורן, אני יודעת שאתה ער," היא אומרת חרש, אני יכול להרגיש שהיא מחייכת כאשר מניחה את ידה על כתפי, אני לא מנער אותה כמו שהשדים אומרים לי לעשות, לא יכול לעזור אבל מייבב כאשר הם שורפים את ראשי מבפנים, דוחפים אותי לומר לאמי דברים נוראיים שאני לא רוצה לקחת בהם חלק, אבל השריטות שלהם מרגישות נורא, הרעשים הצורמים כמו מעלים להבות בתוך ראשי, אני יודע שאתחרט על כך אולם בשביל להפסיק הכל אני אומר בדיוק את מה שהם אומרים, אלא שקולי לא מרגיש כקולי, ואני יודע שהשליטה שוב נלקחה ממני. "למה כדאי לי לחיות? אני לא רוצה לחיות, אני רוצה למות!"
אמי משתנקת, עוצרת את נשימתה לכמה רגעים. אני לא מסתובב בשביל לראות את החרדה על פנייה, מאחר ויודע בבירור שהיא שם, יודע אף שעינייה מלאות אימה, היא לא ציפתה לשמוע את המילים הללו יוצאים מפי, כמו שדייב לא ציפה להבעה העצובה, כמו שאוסטין לא ציפה לבגדים השחורים, אבל אני לא מצליח להביא את עצמי לספר להם על השדים, כי בכל פעם שאני מנסה ראשי מסתחרר, וגופי כמו עולה בלהבות, נשרף עד אפר.

"טו-טומי, אל תגיד את זה," היא לוחשת, אני יכול לשמוע אותה זזה לפני שהיא נוקבת בשמו של אוסטין, קולה מתנשף, מלא חרדה, אני משער כי אוסטין עומד בצד הדלת כבר זמן מה, כי חום גופו נמצא מיד ליד גופי. ידו הגסה ממששת קצווה שוררת של שיערי הבהיר, אני לא מוצא את הכוחות להילחם בשד העיקרי כשנוהם, מסובב את ראשי בשביל לחסום כל קשר איתו.
"תומאס, תפסיק את ההתנהגות הזאת, מה קורה לך, קיבינימט?" קולו של אוסטין נשמע כמעט רגוע, אם אינך מכיר אותו לא תוכל לשים לב לרעידות הזעם שבקולו, או להביא את עצמך לידיעה שנמצא בקרבו הרצון לפגוע במישהו.
משהו צורב את תודעתי, קול מצמרר חותך את אוזניי, מותיר אחריו תחושה של זרימת דם. תמיד זה היה אתה, הוא לוחש. אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם ממנו, רוצה לחסום את כל הרגשות שהשדים מעבירים בי, מנסה לא לאפשר להם לנצח אותי ולקחת את השליטה שוב, כל מה שאני רואה את עצמי שואף אליו זה את חופש המחשבה שלי בחזרה, את השליטה בגופי, רוצה לסלק את היצורים הנוראיים הנמצאים בראשי ולא נותנים לי מנוח.

זה כאילו אני מקבל רגע של שקט, לכן ממהר לבזבז אותו, בידיעה שלא רוצה לגרום לאוסטין לראות את ההשפעה שוב, ואף לא רוצה שאמי תראה את המפלצת שבנה הפך להיות. "לך, אוסטין." אני לוחש, חסר כוחות בשביל הסבר, ממהר להוסיף, "גם את, אמא. אני רוצה לישון, לפחות עוד חמש דקות."
אולם אני שומע רק לחישה על פניי רקע של שקט מבורך לפני צעדים, ואז סגירת הדלת גורמת לי להבין שרק אני ואוסטין נותרנו בחלל הקטן של חדרי. "ל-לך, אני לא רוצה ל-לפגוע בך," אני לוחש, מרגיש את הדמעות נקוות בעיני, מסתובב בשביל לפגוש בעיניו של אוסטין, המשקפות הכל חוץ מכעס. הוא נראה מבולבל לרגע, אך זה נראה כאילו נורה נדלקת מעל לראשו כשהבנה לוקחת את הבלבול ונמרחת במקום, אני רוצה לגחך כשמדמיין זאת, אך משהו מוכר למדי מועך את מוחי, נועץ את טפריו באזור הבריא שלי והגיחוך נעלם כלא היה, במקומו תופסים העצב והריקנות מקום משמעותי, אני מנסה לדחוף אותם ממני, לא יכול לעזור אבל מאחל לכך שדייב יהיה זה שיהיה לצידי כרגע ויחבק אותי, יחמם אותי בין זרועותיו ויהרוס את השדים הללו, יעזור לי לנצח בקרב בלתי אפשרי.

אצבע נחה מתחת לעיניי, אפילו לא שמתי לב שעצמתי אותן, לא נדרש לי זמן רב להבין כי דמעה היא הדבר שהאצבע מוחה. "זה בגללם?" אוסטין שואל, אני ממקד את עיניי בו, מנסה לחשוב על האנשים שעליהם מדבר. "בגלל השדים," הוא ממשיך, חשכה תופסת מקום בכדורי הבדולח שלו, מתפשטת כמו אש באחו ירוק.
אני פותח את פי, אך מיד סוגר אותו כאשר מרגיש משהו לוחץ אל ראשי, זה כאילו שלהבות מוצמדות את רגליי בעוד שאני מנסה להגיד לאוסטין את האמת, אש חורכת את גופי עד עפר. אני לא מסוגל להביא את עצמי בשביל לספר לו את האמת, לכן מחליט לשקר, מרגיש את בטני מתכווצת עקב הפעולה הזאת, מניד את ראשי לשלילה, הורס את הסיכוי הכמעט יחיד שלי להצלה מפני המפלצות. "עשיתי טעות, אח קטן." אוסטין אומר, אני מיד פוער את עיניי, עבר זמן רב מאז השתמש בכינויי הזה בשבילי, אבל כעת איננו מטובל בלעג, אלא בצער, לבי כואב למשמע העצב והחרטה של אוסטין, אני מתקדם לקצה המיטה, מוכן לחבק אותו, בעיקר בשביל לייצב את נפשי יותר מאשר את שלו. עינייו מתיישרות בקו אחד עם שלי, ואני לא יכול לעזור אבל יורד מהמיטה, מחבק את אחי הגדול, זה שהמית עליי גיהינום, זה שהחריב את עולמי.
זה שמנסה לבנות אותו מחדש יחד עם חברו הטוב.

לא לוקח לידיו זמן רב לעטוף את גופי הקטן לעומת שלו, השדים כמו מתפוגגים, לאחר שצווחים בקולי קולות, אני יכול להינות משקט רגעי, שאני מאחל שיישאר לנצח.
אוסטין מצמיד את פיו לאוזניי, אני יכול לשמוע את קולו רועד כשהוא לוחש, "למה בכלל רציתי לתת לך ללכת?"

•🌹•

"Why did I ever want to let you go..." {Rock Me, One Direction}

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ