Unicorn(BOYxBOY)
Chapter Twenty Nine - New Years Day:

השמלה שלגופי צמודה על מותניי, חצאיתה המשוחררת מגיעה כמעט עד הברך. החגורה הכסופה הקשורה על מותניי שוברת את צבע האפרסק הרך של השמלה, צבעה הכסוף מתאים לנעל הסנדל שעל רגליי; חוטי הנעל הכסופים מלופפים סביב השוק שלי ונקשרים קצת מתחת לאחורי הברך בקשר פרפר, הלק העדין שעל בהונותיי תואם את הלק שעל ציפורניי ידיי ואף את האיפור העדין שלי. שיערי מסודר כך שמסתיר את עיני הימנית, וכתר קטנטן וכסוף מונח על ראשי, אני נדהם לגלות עד כמה נשי אני נראה למרות שאין קימורי גוף נשיים כל כך.
אולם מה יהיה אם דייב לא יאהב את שמלתי, או את נעליי? האם הוא ישאיר אותי לבד עם המפלצות שלא יודע אודותן?

חץ מפלח את לבי, דמעות נקוות בעיניי כשסכין ננעצת בבטני, שיעול מתפס במעלה גרוני כשהשדים אוחזים בצווארי. הם שורטים את אחורי ראשי, אני יכול להרגיש דם יורד מעיניי; או שמא אלו הדמעות?
פיה מטופשת! לא הבנת כבר שדייב לא אוהב אותך? הסתכל על השעון, הוא לבטח שכח ממך!
עיניי נפערות, קולותיהם של השדים חוסמים את כל האפשרויות שלי בשביל להרים את ראשי, אך כשזה קורה, אני מבין כי דייב אכן שכח ממני — הוא מאחר בעשר דקות, הוא לעולם לא יגיע.
הדמעות מורחות את האיפור שעל פניי, אבל לא אכפת לי, כל מה שאני חושב עליו זה דייב.
איך הוא יכול היה לשכוח ממני? האם כל זה היה מכוון, מתוכנן? אני לא מאמין שנתתי לעצמי ליפול אחורנית במחשבה שדייב יחזיק אותי, אולם בידיעה שהוא לעולם לא יעמוד מאחורי.

השדים שבתוך ראשי צוחקים בשיגעון, צחוקם המטורף מתגלגל בגולגולתי, עובר כזרם חשמלי בין עצמותיי, משתק אותי מתנועה, מנתק אותי מן העולם הזה ובה בעת מחזיר אותי לקרקע. הם שורפים את גופי, מבעירים אותי, אני לא מרגיש שיכול לשמור את הכאב יותר, אני זועק; כה חזק עד שקולי מצטרד, עד שגרוני ניחר מהדמעות והאוויר נגמר בריאותיי, אך למרות הכל קולות השדים נישאים בעוצמה רבה אף יותר מזעקתי, יבבותיי מהדהדות בין קירותיו הורודים של חדרי.
יד מונחת על כתפי, רעידות כתפיי מפסיקות באחת, אך אני יודע שזה לא דייב.
שכח ממנו כשם שהוא שכח אותך. חסר תועלת, פאגוט טיפש ופטתי.

"קח,"
אני נשנק, גומע את רוקי בקושי, לא מרים את עיניי בשביל להסתכל בעיניו של אוסטין, יודע שאני נראה נורא, אפילו יותר מבדרך כלל. הדבר שהוא מחזיק נכנס אל שדה ראייתי, מסכה שחורה ועדינה המעוטרת בסלסולים יפייפיים, עיניי מנתרות באיטיות אל פניו של אוסטין, בעיניו יש הרבה צער, אישוניו מרצדים מעל פני הלבנית שלו, מנתרים מעין אחת לאחרת, הוא כאילו מבקש סליחה במבטו.
"דייב הודיע לי שהוא ייאחר במקצת כי יש לו עיניין חשוב במשפחה, אני מצטער שלא הודעתי לך לפני." הוא לוחש, מליט את המסכה בידיי, ידו חופנת את הלחי שלי כשהוא מקרב אותי אליו באיטיות, שנינו כורעים על הרצפה כשראשי מונח על חזהו, ידיו מסרקות את שיערי בעדינות בעוד שהוא מזמזם שיר שאמא נהגה לשיר לנו בהיותינו קטנים.

"אני צריך לתקן את האיפור, כמה זמן לדעתך נשאר לי?" אני שואל לאחר שמזדקף, נושם עמוק ומסיט את שיערי מעיני, אוסטין מחייך אלי, משום מה קשה לי להשיב אליו חיוך בחזרה. "קח את הזמן, אח קטן," הוא מבלגן את שיערי בגיחוך, משחרר חיוך משפתיים חתומות, אני מודה לו בלבי על כך שהיה כאן בשבילי.
שנינו נעמדים, הוא הולך לארגן את עצמו בעוד שאני עושה את אותו הדבר, מתקן את האיפור שנמרח, מנסה להעלים כל זכר לדמעות, אולם ברגע שדייב מגיע והמסכה כבר קשורה על פניי ואנחנו עומדים על רחבת הריקודים, אני מסוגל ללחוש לו את האמת לגבי מצבי, הכל מתואר בשלוש מילים; "אני לא בסדר."
דייב עוצר את צעדיו, ידו המחזיקה בידי מיד משחררת, השדים אומרים לי שעכשיו הוא עתיד לברוח, אבל כל מה שהוא עושה זה מביט בי, חיוך מאושר על פניו כשבלבול תוקף אותי. מדוע הוא מאושר?
"ידעתי, אבל חיכיתי שתבטח בי מספיק. אני כל כך שמח שאתה בוטח בי!" הוא קורא, ידיו נכרכות סביב מותניי בחוזקה, סנטרו מונח על קודקוד ראשי. אני מוביל את ידיי בהיסוס עד לעורפו, שפת הגוף שלו משדרת שהוא לעולם לא ייתן לי ליפול לידייהם של השדים. "זוכר שאמרת לי שאתה תמיד חולם לסיפור אגדה, או לפחות לחלק מסיפור אגדה?" דייב לוחש, אני מרחיק את ראשי, גורם לעיניו האוהבות לפגוש את עיניי הריקות, מרגיש שעיניו כאילו מכניסות לעיניי חיים.
"מה לגבי זה?" אני לוחש, החיוך לא מש מפניו, המוזיקה מתאימה לריקוד איטי בין זוגות אוהבים, שפתיו קרובות לשפתיי מאוד. "אגדות לעולם לא מתות." הוא לוחש, רגע אחרי זה שפתיו מתחברות עם שלי, אני לא חושב שיכול לבקש סיפור סינדרלה טוב יותר מזה.

•🌹•

"Legends never die..." {New Year's Day, Black Veil Brides}

מוכנים לאפילוג?
אני כן!
❤
ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ