Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Twenty Eight - Feel Invincible:

אני תולש את הדף הצבעוני מהארונית שלי, כבר יודע את הדברים הכתובים בדף בעל-פה מאחר והוא נמצא בכל מקום בבית הספר. או, לפחות, באיזור השכבות הגבוהות.
תמיד חלמתי להשתתף בנשף האביב, אולם אני רק בכיתה ט', והדפים המפרסמים את האירוע הזוהר מתייחסים רק לשכבות יא' ו-יב'. המחשבה על כך שדייב ייזכה להגשים את חלומי, שאינו יודע עליו, בעצמו גורמת ללבי לכאוב, השדים מעוררים בי רגש חזק שלא ידעתי אודותיו; קנאה הולכת ומשחירה את לבי, מאפילה עליו, גורמת לי לחוש רצון עז לנקום באדם שהיה לצדי לאורך כל הדרך, האדם שקיבל את לבי בדרך המוזרה ביותר, אבל אני לא יכול לראות דרך אחרת בשביל המפגש בנינו.

ריח מוכר ממלא את אפי, עיניי נפערות כשצליהן של המפלצות נמצא על גבי הלוקרים; שלושה דמויות נוראיות, מעוותות, החושקות בכאב שלי. אני לא מספיק להסתובב לפני שאחד מהם בועט באחורי ברכיי, ראשי נחבט בקצה דלת הברזל של הארונית שלי כשגופי נוחת על הקרקע, כאב קורע את רגליי, קולות השדים של שני העולמות קורעים את ראשי, גורמים לי לדמם דרך אוזניי ואפי, דמעות נופלות מעיניי כשאחד מהשדים אוחז בשיערי ומושך את ראשי מטה, כאב חותך את בטני כסכין. אני לא מחזיק את הזעקה שלי, מקווה שהמושיע ישמע אותה ויציל אותי מהשדים, לא יכול לעזור אבל נותן לדמעות לרדת, המילים הפוגעניות שלהם כבר נחרתו בלבי, אך אני עוד מאמין כי הצלקות יוכלו להתאחות, לבי יוכל לשוב לפעום כדרכו והשדים יעלמו מראשי; אוכל לחיות את חיי שוב.
אני מקווה שדייב יציל אותי מעצמי לפני שזה יהיה מאוחר מידי.

"כואב לך?" הוא שואל, אני מגלגל את עיניי, חיוך עולה על פניי. "אמרתי לך, לא כואב לי דבר." אני עונה, עיניו הכחולות-חומות של דייב סורקות את פניי, עוברות בכל מקום בשביל לראות שהנזק לא חמור מידי; הוא מקרב את ידו המחזיקה נייר רטוב לכיוון הגבה שלי, מנגב בזהירות את הדם שבפצע הפתוח. עיניו העצובות תופסות את עיניי הריקות; אני לא מרגיש שמצליח להביא לשם רגש אחר, שמח יותר.
"אתה בטוח שלא כואב לך? זה נראה נורא."

"זה גם מרגיש נורא," אני לוחש, בעיקר לעצמי, מודה לכל האלים הקיימים על כך שדייב נמצא כאן בשביל להשתיק את השדים ולהרגיע אותם, אני לא יודע מה הייתי עושה אילו השדים היו ממשיכים לחוג בראשי ולצעוק, לשרוט כל פיסת עצם בגולגולת שלי.
"למרות זאת, אתה בכל זאת יפה." דייב לוחש, רוכן עם פניו קרוב יותר לפניי עד שאני מרגיש את הבל נשימותיו כנגד שלי, חיוך קלוש על שפתיו, וכך גם על שפתיי.
לפני שהוא מחבר את שפתינו, אני לוחש, מרחיק קצת את ראשי ממנו, "אנחנו יותר מחברים אבל פחות מבני זוג,"
דייב נראה מבולבל, מבטו שואל, אני משפיל את ראשי, מובך מפליטת הפה הלא רצויה שלי. "אנ-אני מצטער, ל-לא יודע מה..." דבריי נקטעים במהירות על ידי נשיקה קטנה ולא מזיקה של דייב על אפי, ידו מחזיקה את ראשי למעלה, החיוך שעל פניו משדר אהבה, רכות, בדיוק כמו המבט שבעיניו, לבי נחמץ למראה זה. "מה אתה מעדיף שנהיה?" הוא שואל, אני מושך בכתפיי, מנסה להשפיל את ראשי אך דייב לא משחרר את אחיזתו, אני לא יכול לעזור אבל מודה לו על כך שנשאר איתי ל רות השדים, למרות הסודות שאני מסתיר ממנו.
"אני חושב שאפשר לעשות את זה רישמי," דייב אומר, שפתיו ממש קרובות לשפתי, זיק של חשמל עובר משם אל הגולגולת שלי, מעיר שד אחד, אני מיד מתרחק מדייב כאילו היה לאש, למרות שרק רוצה להתקרב אליו.

כאב פוקד את עיניו, אבל הוא בכל זאת מושיט את ידו לכיווני. "שוב אנחנו חוזרים על זה. אני לא אכנע; יש לי סיבה להילחם." הוא לוחש, חיוך נוגה על שפתיו, "כל יום אנחנו בוחרים, אנחנו עשויים לנצח או להפסיד, אלו החיים המסוכנים."

"אז, יוניקורן - האם תתלווה אלי לנשף?"

למרות הכאב שהשד גורם לי להרגיש; למרות שהוא שורף את גופי, מעלה אותי בלהבות הישר מהגיהינום, תולש את לבי ומועך את ראשי, אני מחייך כאילו דבר מזה אינו קורה, לוקח את ידו של דייב בידי הקטנה. לא יכול לעזור על פולט צרחה קטנה של אושר, מי היה מאמין שקיימים אבירים על סוסים לבנים?

•🌹•

"Here we go again
I will not give in
I've got a reason to fight
Everyday we choos
we might win or lose
This is the dangerous life..." {Feel Invincible, Skillet}

מצטערת אם יש שגיאות או אם זה נורא ואיום — לא ערכתי את זה/:
מקווה שאהבתם❤
תגיבו, תצביעו (בבקשה!) ותפרסמו את הסיפור(:

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ