(Unicorn (BOYxBOY
:Chapter Six - Smoke And Mirrors

אוסטין מסתכל עלי, אני לא מצליח לפענח את הסיבה לזה, אבל רק שולח אליו חיוך נחמד, הוא מגלגל את עיניו.
"אוסטין, הֱיֵה נחמד לאחיך הקטן." אמא אומרת, נחלצת לעזרתי, אני מרים אליה עיניים מוקירות תודה, היא מחייכת אלי, עינייה הירוקות בורקות, מלאות באושר. "מ'שתגידי." אוסטין אומר, קם מהשולחן לפני שמסיים את הצלחת, אני לא מבין מדוע הוא שונא אותי, אני אוהב את החצאיות שלי, ואת מכנסיי הג'ינס הצמודים, למה אין ביכולתו לקבל אותי? אני מביט באבא, הוא שולח אלי חיוך חם. "הוא בטח עובר תקופה קשה, הנח לו," הוא אומר, קולו אוהב, ואני שמח שלפחות הורי קיבלו אותי כמי שאני.

הארוחה בחדר האוכל נעשית נוראית כאשר אני מרגיש מבטים על גבי, מתעלם מזה, יודע שהעיניים המחוררות את האזור הם של אלכס, כריס ורוי. אינני מצליח להבין את הקטע שלהם, זה כאילו הם מנסים להוריד אותי על מה שאני.
אני מחליט לצאת משם, לארה אמרה לי שתצטרף אלי מאוחר יותר, אבל אני משער שהיא תדע את מיקומי על אף שלא אהיה בקפיטריה. אני עושה את הדרך לעץ היפה, אולם לא מספיק להגיע לשם לפני שנדחף לתוך כיתת תיאטרון, שהיא נראית כמו אולם כינוסים, רק שהיא שייכת להצגות ולשיעורים של הכיתה.
רגליי נקשרות זו בזו ואני מועד, מוצא את שלושת האנשים שניסיתי להתחמק מהם מולי, מביטים בי בחיוכים לועגים, עינייהם כאילו יוקדות חצים לכיווני, אני סורק אותם, לא מספיק לעבור לכריס או לרוי מאחר ואלכס בועט בצלעותיי, גורם לכאב חד לעבור בגופי, אני גונח, מרגיש את האוויר יוצא ממני.

"אל תסתכל עלינו, פאגוט. אתה נחות מידי בשביל זה." אלכס אומר, בקולו יש כל כך הרבה מגועל, כל כך הרבה מכעס, אולם אין אני מבין מה עשיתי שהכעיס אותו כך, הרי שלבשתי היום מכנסיי ג'ינס; למרות שצבעם בורדו וסוגם הוא של בנות, אני חושב שהם מחמיאים לי. אני מרים את עיני אליו, תוהה, הירוק שלי מלא בהשפלה, לא מספיק בשביל לכבות את השמחה שלי, אני רק מנסה להיות חברותי. "א-אבל-"

"הוא אמר לך לא להתסכל, נכון?" כריס מתפרץ לדברי, הוא עומד בסמוך לרגלי, מועך אותה בכך שמניח את רגלו עם כל כובד משקלו, אני זועק, גונח בכאב, מביט ברוי בשביל חבל הצלה, עיניו רק מביעות צער, אולם החיוך על פניו מראה כי הוא נהנה לראות את חבריו עושים את העבודה השחורה. "אנ-אני רק לא- לא מבין ל-למה-" אני משתעל, מרגיש את רגלו של אלכס על כלוב צלעותיי, מועכת אותו, אני אוחז ברגלו, מנסה להרים אותה לשווא, הוא רוכן לאוזני, לוחש, "לא מבין מה, פיה?" הוא שואל, אני מביא את פי לפתיחה, לא מצליח לסיים כי הוא מיד ממשיך, לוחץ חזק יותר עם רגלו, "אתה לא מבין למה אנחנו מושלמים ואתה לא? ובכן, זה כי אתה פאגוט (מתרומם) מסריח!" הוא קורא, מזיז את רגלו, לא עובר הרבה זמן עד שהוא בועט בצד הצלע שלי, מוציא את האוויר לגמרי מגופי, אני שולח עוד מבט לרוי, לא מוכן לוותר, חייבת להיות בו טיפה של אנושיות.
החיוך שלו יורד מפניו באטיות, בעיניו מופיע יותר צער משהיה, הוא אוחז בידו של אלכס. "בוא נלך, אלק. תעזוב אותו לדמם." הוא אומר, מושך בזרועו, אלכס מיד מביט בו, מנער את אחיזתו של רוי. אני מריץ את משפטו בראשי, שם לב שהוא לא קילל אותי, מעלה חיוך על שפתיי, מודה לאף אחד על כך שלא פצעו את פניי, כי אני בטוח שהאיפור לא היה מסתיר זאת.

רוי עוזב את זרועו כשהוא מסתובב איתו, אני מתיישב, משעין את גבי על הבמה שהייתה קרובה, אלכס מסתובב, אני עוצם את עיני כשרואה את האגרוף שלו מולי, הוא לא מאחר לפגוע, משאיר את הלסת שלי כואבת, מרגיש שם את פעימות לבי, פותח את עיני בשביל לראות את אלכס עומד מעליי, מחייך אלי חיוך שטני. "דארלינג, אתה כל כך מזויף," כריס אומר, אני יודע שמתכוון לדמעות שלי, יכול להבטיח לו שהן לגמרי אמתיות. אלכס מתחיל לדבר עם אותו חיוך מרתיע, "תמיד רודף צלקות, אבל זה לעולם לא מרחיק אותך," הוא לוחש. "אשליה, זה הכל אחיזת עיניים."
הם עוזבים, לא לפני שרוי שולח לי מבט מצטער על המכה שקיבלתי, אני לא יכול לעצור את עצמי מלסלוח לו, מרים את מבטי המושפל בשביל לראות את דייב בכניסה לכיתה, מביט בי בכאב.
אני עוצם את עיניי, חושב על דבריו של אלכס:
אני לא רודף צלקות, הם הורסים את השלמות של העור; לא מבין למה מתכוון כשאומר שזה לעולם לא מרחיק אותי, אולי זה אומר שאני לא מוותר, אלא ממשיך להיות אני, חרף המכות?
הוא אמר שזה אשליה, רק אחיזת עיניים, ואני לא יודע אם הוא מתכוון לכאב שאני מרגיש או לזה שבאמת קיימים בנים המתלבשים כמו המין הנגדי.
אני לא יכול למצוא את התשובות, אבל רק נותן לראשי לשקוע במחשבה על המבט שרוי נתן לי.

•🌹•

,Always chasing scars"
,Never gets you far
,An illusion
{It's all just smoke and mirrors..." {Smoke And Mirrors, Black Veil Bride

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ