Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Nineteen - Die Trying:

דייב גיי.
זה מרגיש כאילו יש לו יותר ניסיון בזה כשהוא לוקח את הנשיקה הראשונה שלי. לפי סרטים המקום אמור להיות רומנטי, כזה שתרגיש את האהבה מרחפת בו, כזה שהאורות גורמים לך להרגיש הכי יפה וזוהר בעולם, כזה שאתה מרגיש לבד עם אהובך, ובכל הסרטים הללו, לא הופיעה אף לא נשיקה אחת בשירותיי בית הספר, שלימים הפך גיהינום.
אני לא יודע איפה למקם את ידיי בעוד שהוא כבר הניח את שלו על מותניי, דייב מושך אותי קרוב אותי אליו, מחבר את גופינו לאחד. היד הימנית שלי מתקדמת בהיסוס לכיוון עורפו, כל מה שאני מסוגל לעשות זה להניח לצידה גם את ידי השנייה, מושך בשיערותיו החלקות והרכות, שומע אותו גונח לתוך הנשיקה, אבל היא לא עוצרת לרגע.
אני מאחל לכך שהשדים היו שותקים ברגע הזה, אבל הם שורטים את ראשי, צורחים, מסתובבים במעגלים, אומרים שדייב לא באמת אוהב אותי, שהכל זה מתיחה אחת גדולה; משחק של אמת וחובה, ושאף אחד לא יאהב אותי. אני מתרחק ממנו במהירות, דמעות נקוות בזוויות עיני, אני לא יכול לעזור לזה אבל מאמין להם, מאמין לדיבריהם הנוראיים של השדים.

"טו-טומי אני כל כך מצטער, לא התכוונתי להתנפל עליך ככה ולהכאיב לך. ב-בבקשה אל תבכה בגללי..." קולו הולך וגווע, עיניו משדרות את החרטה שלו לגבי הדמעה על לחיי, אולם אני יכול לראות שקיים בעיניו גם הסיפוק במעשו, ושהוא לא מצטער על כך שנשק לי.
החלק הבריא במוחי שולח אלי אותות, זה מרגיש כאילו השדים מונעים מהם להגיע, אולם זה קרב מיותר, כי אני יודע מה החלק הורוד מנסה לשדר; דייב לא אמר לי לשמור את סודו, הוא אינו אמר לי שזו הייתה טעות, ואני לא יכול לעזור אבל מחייך, יכול להרגיש ניצוץ קטן בעיניי, סימן האומר שלא כל השמחה נעלמה ממני, אלא שנשאר החלק הקטן, החלק של התקווה, ואני מניח שהשדים לא יכלו להיפטר ממנו מהסיבה הפשוטה; דייב הוא התקווה שלי שהכל יישתנה, ובשביל להרוס את הברק הזה, צריך להרוס את דייב.
בלבול מכסה את פניו עקב החיוך שעל פניי, אולם אין אני מסוגל להוריד אותו, מאחר ונהנה מהדקות הבודדות שבהן אני מסוגל להרגיש חיי.
"א-אתה לא כועס?" הוא שואל, קולו רועד, אני תוהה אם מתקווה שאכן תשובתי תהיה שלילית, או מהפחד שתהיה חיובית. אני משפיל את מבטי, לא מסוגל עוד להביט בכדורי הבדולח שמולי, אני מנסה להוריד את החיוך, אבל לא מצליח כשמבין שהוא הופך לאחד מבוייש. "ל-לא," אני לוחש, עדיין לא מביט בו, עסוק בלבחון את הסנדלים שלרגליי.

אני יכול לשמוע את האנחה הרווחת היוצאת מפיו של דייב, מרגיש מבולבל כאשר התנאי לא מגיע. "דייב?" אני לוחש, מסתכל עליו מבעד לריסיי, שומע אותו מהמהם בזמן שידו עוברת על אצבעותיי, מחליקה מעל הצבע הבהיר שעל ציפורניי. "אוסטין יודע?" אני שואל, מצפה לקיפאון מצידו של דייב, אבל זה לא מגיע, אלא שהוא שולח אלי חיוך מרגיע, עוזב את ידי ומניח את ידו על לחיי, אני לא יכול לעזור אבל נשען על המגע הנעים. "ובכן, הוא יודע את הבחירה המינית שלי, אבל יותר מזה אני שומר לעצמי." הוא אומר, אני לא יודע שעיניי נסגרו עד לרגע שאני פותח אותן, מלא בתדהמה על כך שאוסטין לא פגע בדייב באיזשהי דרך, לא יכול לעזור אבל לחלוטין שמח שדייב יצא מזה ללא פגע, למרות שיודע כעת שדייב כמוני, ושאוסטין התעלל בי לחינם, למרות שמקבל כל אחד באשר הוא. בכל זאת, אני שולח אל דייב חיוך מלא הומור, "ידעתי שיש לו לב!" אני קורא, שומע את גיחוכו של דייב, מסתכל לעיניו בשביל לחזור לקרקע, מבין איפה אנחנו נמצאים כרגע כשצלצול הפעמון מהדהד באוזניי.

הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם חבר של אוסטין, שהוא במקרה גיי, ובעוד צירוף מקרים הוא מציל אותי מהמפלצות על בסיס כמעט יומי, ואני לא יכול שלא לשאול את השאלה הבאה, נוכח המצב שבו אנחנו נמצאים; בשירותים, כשגופינו צמודים זה לזה, ולבבותינו הולמים כנגד חזינו.
"האם היית משנה את זה?" הוא כנראה יודע שאני מתכוון לנשיקה שהרגע שיתפנו זה עם זה. הוא משפיל את מבטו, סומק מציף את לחייו כשהוא מרים את ראשו, לבי כמו עוצר מלכת כשהוא מהנהן עם ראשו, אני עוצר את נשימתי בריאותיי. "הלוואי וידעתי אז מה שאני יודע היום," הוא אומר. "אבל אני בטוח הייתי עושה את אותו הדבר."
אני מביט בו בשאלה, הוא מחייך אלי אחד כנה, משלב עוד רגש שאני לא יכול לפענח. "אתה תמיד תהיה הנבחר, יוניקורן שלי."

•🌹•

"I wish I knew then what I know now
But I'd probably do the same..." {Die Trying, Art of dying}

יש לפרק 18 ולפרק 19 את אותו השם (Die Trying) מאחר ופרק 19 הוא כמו חלק ב' של פרק 18. (השיר נמצא במקום תמונה).

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ