Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Five - Eyeless:

המורה מדבר, מסביר על כל מיני דברים שקרו במהלך ההיסטוריה, אבל הראש שלי שייך למקום אחר. פתקים מועברים מעל לשולחני, לארה לא איתי בשיעור הזה, לכן אני יושב ליד ילד אחר, מקובל יותר, שלא משתגע על צורת הלבוש שלי.
אני מרגיש שרוצה לצרוח, מדוע אינם מקבלים אותי? הרי זה מי שאני, אין ביכולתם, או ביכולתו של מישהו אחר, לשנות זאת, לשנות אותי.
אני יודע שזה נוגד את כל החוקים הישנים, אולם תמיד נהגתי לחשוב ששונה זה מיוחד, ושמיוחד זה טוב - כנראה אין הדבר עובד ככה כאן. אני גם לא מבין איך זה שרוי השתנה, עדיין לא שמעתי את קולו, אבל הידיעה שהוא שוב לומד איתי, זה כאילו כל הרגשות שהיו לי אליו חוזרים. או שהם מעולם לא עזבו?
על כל פנים, הפתקים רק עפים, גולשים מעל לשולחן שלי ושל ניק, עד שאני אוחז בפתק אחד, מביא לקדמת פניי, פותח אותו ונשנק.
על הפתק כתוב, באותיות ברורות למדי; 'תמות כבר', עם ציור של אקדח מתחת.

זו הפסקת צהריים עכשיו, אני יושב מתחת לעץ הזקן שבחצר, אוהב את הצל שהוא מטיל עליי, מגן עלי מפני העולם שבחוץ.
אני רואה את לארה מתקרבת, מוציא את הכריך שלי, פותח אותו מהעטיפה ונוגס, מחכה שהיא תשב בשביל לספר על הדברים שגילתה היום. "אז, טומי, אתה יודע מה גיליתי?" היא שואלת, למרות ששנינו יודעים שהיא תגיד גם אם אאשר, או שמא אומר לה שאני לא מעוניין לשמוע, ואני חושב שזה מה שמוצא חן בעיניי לגבייה.
"אני מתה על רוח השמחה שלך, טומי." היא אומרת, קולה יבש, אבל לאחר מכן היא צוחקת, אני מצטרף אליה לאחר שגומר ללעוס. "אכלתי, לר." אני אומר לה, לוקח עוד נגיסה שעה שהיא מסתכלת עלי, נועצת בי את עינייה בעלות האיפור הכבד, אני מגלגל את עיני, נותן לה חתיכה מכריך חמאת הבוטנים שלי, היא לוקחת אותה במהירות, מתחילה לדבר עוד כשהחתיכה בפייה, לפתע נראית דרמטית, דואגת, "אלכס, והחבורה שלו, הם... שמו עליך עין. אתה צריך להיזהר." היא אומרת, אני מהנהן אליה, זוכר את שקרה אמש. "אני יודע, הם הוכיחו לי זאת אתמול. אלכס נוראי." אני אומר, משפיל מבט, לא מוכן להביט בפנייה מביעות הרחמים.
"אני לא יכולה להכחיש את זה. אבל אם אתה רוצה לשרוד את התיכון כדאי שתשמור על שתיקה." היא אומרת, לוחשת, אני רק יכול ללגלג על דברייה, למרות ששומר על הערתה. "אני מכיר את רוי," אני פולט, היא נשנקת. "אני חושב שכדאי שאומר שהכרתי אותו, הוא השתנה."

"כולם משתנים."

"לא ככה." אני לוחש, מרגיש דמעות בעיני, החבר שהיה לי, שקיבל אותי, השתנה - וכעת אני לא יכול להגיד שמכיר אותו.
היא מניחה ידה על ברכי, מבטי מדלג לעינייה, אבל לא אוהב את הצער הנמצא שם בשבילי, את הרחמים שכל כך שונא, כי אני לא רוצה שירחמו עלי, אני חזק מספיק בשביל להתמודד לבד.
"אני אוהבת את החצאית שלך," היא פולטת לפתע, אני מסיט את מבטי לחצאית הלבנה, יש מטוס ורוד מנייר המצוייר על צידה, עם קוים ורודים קטועים, וכך הוא חותך צד שלם מהחצאית שלי, המגיעה עד חצי הירך. "היא מחמיאה לך בטירוף." היא אומרת, צוחקת, משחררת את המתח מהאוויר, אני מצטרף לצחוק שלה, לא יכול להמשיך כששומע כחכוך בגרון מכיוונה, "על מה שניכם צוחקים, פריקים?" לפי הקול העבה אני יודע שזה אלכס, כשהוא מתיישב על קרסוליו לידנו זה לא נראה לי מאיר פנים, ואני יודע שזה כך גם ללארה. היא נראית לחוצה לפתע, אנחנו מדברים בעזרת העיניים, כל מה שאני משדר לה זה שתברח, והיא לא מתווכחת, משאירה אותי לבד עם אלכס.

"שניכם אמרתם את שמי, נכון?" הוא שואל, למרות שיודע שהתשובה חיובית, קולו מלא באיום, אני רק יכול לחשוב על זה שלא יודע איך גילה זאת, האם ציטט לשיחתנו? "נכון, פאג?" הוא נוהם, מאגרף את הצוואר שלי, חונק אותי, מהדק אותי לגזע העץ הרחב. אני מסרב להודות לעצמי שאני מפחד מהאדם הזה, מסרב להאמין שבשלושה שבועות הוא הצליח להוריד אותי למטה, יודע שאין זה נכון, כי הוא לא יכול להביס אותי או את השמחה שבי, הוא לא יכול לכבות את הנר.
מבחוץ אני יכול רק להראות אדיש, הוא מתעצבן מזה, כנראה שונא שאחד מתנגד, אבל אני מאמין כי אין לו דבר לעשות בנידון.
הוא מחייך לפתע, חיוכו חולני, מחריד, גורם לשערותיי לסמור, זה כאילו התאווה בעיניו רוצה לראות דם נוזל על הרצפה,. הוא זורק את גבי על העץ, אני נשנק, בולע את הכאב כשהוא מתכופף לעברי, רוכן לכיוון אוזני, לוחש בארסיות, מעביר אין ספור צמרמורות פחד בגופי, גם לאחר שהולך, המילים שלו עוד מהדהדות בראשי, "אתה רוצה להרגיש כאב? קח את שמי לשווא."

•🌹•

?Do you want to feel pain"
{Taking my name in vain..." {Eyeless, Bring Me The Horizon

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ