Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Eight - We Are Who We Are:

לארה לא הגיעה היום לבית הספר, לכן אני מבזבז את הזמן לבד, עסוק בלקבל את מבטי השנאה של אלכס וכריס, רוי אותו האחד האדיש שהוא.
זה זמן ארוחת צהריים כשאני מחליט לשבת בחדר האוכל מאחר ואמי לא הכינה את הכריך, משחק בתפוחי האדמה המעוכים שעל הצלחת, מחליט להתחיל בסלט לפני, אבל בסוף מרחיק את הצלחת ממני, לא רוצה לאכול את הדבר המלוח שזה. אני רגיל לדברים המתוקים של אחר הצהריים. לא מוכן לזה כאשר מרגיש טפיחה על גבי ולאחר מכן רואה את דייב יושב מולי, שיערו השחור סתור על פניו ועיניו החומות בורקות לכיווני, יש בהן הניצוץ השמח שאני אוהב, וכשהוא מושיט את ידו לפניי ומניח מולי עוגה אישית (קאפקייק) אני לא מתאפק ומכסה את פי, לגמרי מופתע מהדבר שעשה למעני.
אני מרים את עיני הפעורות לכיוון עיניו, "מ-מה... למה?" אני שואל, לא יכול אלא לחשוד בו, למרות שכל מה שעשה במשך הזמן שאני בבית הספר הזה הוא לעזור לי ולהיות איתי. הוא משלב את אצבעותיו, נשמע לגמרי כנה כשמתחיל לדבר, "ובכן, זה יום ההולדת שלך, חד-קרן קטן, נכון? חשבתי שיהיה נחמד אם לא תאכל את האוכל הרעיל של הקפיטריה." הוא מגחך, אני לא יכול לעצור את עצמי מלעשות את אותה הפעולה, יודע שהוא צודק כשהפירה קשה תחת המזלג, לא דומה כלל וכלל לדבר הרך והטעים שאמי מכינה.
אני לוקח את עוגת השוקולד, פותח את עטיפתה ונוגס בה, רואה מזווית עיני שדייב ממשיך לשבת מולי, מסתכל עלי בחיוך.

אני לא שואל אותו אם רוצה חתיכה, פשוט חוצה את העוגה הקטנה, מביא לו את החלק שלא ננגס עדיין. הוא נראה מופתע כשאני מגיש לו את זה, אני שולח אליו חיוך נחמד, "בדרך כלל מביאים גם לאורחים מעוגת יום ההולדת," אני אומר, הוא לוקח את החתיכה הקטנה, מהנהן אלי כתודה, אני יכול רק לחשוב על הקשר שלו לאוסטין. איך אדם נחמד כמוהו התחבר לאדם מגעיל כל כך?
כמובן, אוסטין הוא אחי הגדול, ואני אוהב אותו, אבל לפעמים התנהגותו מוכיחה לי שהוא אדם שפל, ושכל ההתנהגות שלו כלפיי השתנתה רק בגלל העובדה שאני מעדיף בגדיי בנות על פניי של בנים.
"ובכן, לא ידעתי שהחטיפים של חדר האוכל טעימים יותר מהאוכל עצמו," הוא ממלמל, זה נדמה כי אומר זאת בינו לבין עצמו, אבל אני בכל זאת מצחקק, "אני חושב שאני מסכים איתך."

דייב משפיל את מבטו, אני יכול לראות שהוא מדבר בהודעות עם אחד החברים שלו, לא יכול לדעת עם מי. בשביל לא לצאת החטטן שאני אני רק שותק, מחכה בשביל שישתף אותי, אבל לאחר שניות הוא רק מניח את הנייד שלו על השולחן, לא חושב אפילו להגיד לי מיהו האדם שניתק את שיחתנו.
"דיברת עם אוסטין לאחרונה?" דייב מפתיע אותי בבחירת שאלתו, אבל אני רק ממהר להסיט את התדהמה מעל פניי, מחליף את זה בחיוך קטן, נזכר במקרים שהוא הגן עלי מפני האיום שלא הגיע זה יומיים. "כן, הוא- אה, היה נחמד אלי, יותר מבדרך כלל." אני משקר, מרגיש בהתכווצויות בבטן שלי נוכח המהלך. אני לא אוהב שקרים, הם גורמים למריבות וגוררים אחריהם עוד ועוד שקרים, זה לחלוטין לא הדבר שאני מוכן לסבול. הוא שולח אלי חיוך המסתיר משהו, אני יכול לראות את החשד זוחל לתוך עיניו, רק שומר על ההבעה הקפואה שלי בשביל שלא יראה יותר מהשקר, בשביל שלא ייראה את האמת הנוראה.

דייב מגיע אלינו בשעות הערב, אני לא יודע למה אוסטין הזמין רק אותו, אבל יכול להרגיש שזה מתאים לי בדיוק כשלובש את פיג'מת האוורול שלי, אוהב את איך שהצבע הירוק-טורקיז מדגיש את עיני הירוקות. אני עורך את השולחן לפני שכולם מסתדרים סביבו - כולם חוץ מאבא. אמא אמרה שהוא יעבוד עד מאוחר, אולם מעולם לא חשבתי על כך שלא אראה אותו בערבים אלא רק בבקרים.

כשמגיעה שעת שינה (23:30) כולנו מחוייבים לכבות את האורות ולהניח ראש על הכר, זה נוראי מספיק בשביל אוסטין, אבל אני משער שהוא נרדם או משהו כי מוצא את דייב במטבח כשהולך לשתות כוס מים. אני יכול להרגיש את לבי מאיץ את פעימותיו כשעיניו נעוצות בי שעה שאני הולך, זה כאילו הוא רואה לתוכי, ואני לא יודע אם אוהב את התחושה החמה המתפשטת בתוכי. זה מרגיש כאילו אני בוגד ברוי כשמרגיש מה שמרגיש, אבל לא נכנס לזה לעומק כשמוצא אותו ממש קרוב אלי. "אני יודע את האמת על מה שאוסטין עשה לך, אתה יודע." הוא לוחש, "הייתי חלק מכל זה, ואני לא גאה בזה. אבל..." הוא עוצר לרגע, אני מביט בו, מסוקרן לדעת את ההמשך. "אוסטין תמיד אמר לך שאתה מכוער, אני רוצה שתדע שאתה לא יכול להיות כזה ו..." הוא משפיל את מבטו, לוקח נשימה עמוקה, אבל ממשיך כשעיניו מביטות בנעליו במקום בי. "אנחנו מי שאנחנו, יפה זה רק מילה יפה."
עיניו פוגשות בעיניי, וכשאני רואה את הדמעות המנצנצות שם, אני נשנק.

•🌹•

{We are who we are, pretty is just a pretty word..." {We Are Who We Are, Little Mix"

ⓢⓣⓡⓞⓝⓖ♥ⓡⓞⓢⓔⓢ