Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Thirteen - Skin:

חד-קרן (בןXבן)
פרק שלוש-עשרה – עור:

זה מתחיל לעייף כשאתה מתמודד לבד עם שלוש המפלצות שמולי. הן אינן נחות לרגע. אחת מהן דוחפת את ראשי על דלת הארונית. אני יכול להרגיש בכאב חוצה את ראשי ומפלח אותו, אבל אני עדיין בחיים. הנוזל הארגמני הדביק שלמדתי להכיר היטב זורם על לחיי הימנית. גופי מתכווץ כאשר משהו פוגע בין רגליי. אני זועק. נופל על ברכיי. אני רואה את חיוכו השטני של רוי, ומתחרט על כל רגע שהוקדש למחשבה עליו. רוי הוא מפלצת, בדיוק כמו אלכס וכריס, הם אינם מפחדים להראות את השדים שלהם. אני לא יודע מה משתוקק יותר לעשות; לקרוע את החיוך מעל פניו של רוי או פשוט לשכב ולוותר, לתת למכות שלהם להרוג אותי, או פשוט לנקז אותי מכוחות שהיו, וכנראה לא ישובו.

אינני יודע מהיכן משיג את הכוחות להתמודד איתם, אך יכול להרגיש אותו נשבר בכל יום שעובר. אלכס נותן את המכה האחרונה, צוחק, "נתראה מאוחר יותר, פאגוט!" ואז שניהם משאירים אותי להתמודד עם האחד המפחיד באמת - רוי. הוא מרים את ראשי בעזרת שתי אצבעות הלוחצות על סנטרי, מכריחות אותי להביט בעיניו הקרות כקרח. אינני חושב שיכול להסיט את הקור הזה, שנדמה שהשפיע על הרגשותיי. אני יודע כעת שהדבר שמרגיש אליו הוא ההפך מאהבה, וכנראה הגבול באמת דק מאוד, אם הוא הצליח לגרום לי לעוות את פניי בשאט נפש. לחרדתי הרבה אני מוצא רגש מתועב בתוכי – סלידה. אני סולד ממנו. המפלצת שהפך להיות כנראה איננה מרוצה מהזעפת פניי, לכן הוא מנער את ראשי בחוזקה, דם ניגר בפי. אני יודע שזה מהמכה שקיבלתי בראשי.

לפני שהוא מספיק להגיד משהו, אני פותח את פי, יורק את המילים עם גוון קול מר וזר בפי, "מזל טוב, רוי, עכשיו אני שונא אותך." הוא אינו מגיב ואני מבחין כי נאלם ממילותיי. צחוק מדגדג את גרוני ואני משתעל, מחליט לנצל את רגע הקיפאון שלו כדי לאסוף את עצמי וללכת בטשטוש ובכאב לעבר המקום היחיד שאני יודע שאוכל לקבל בו נחמה בזמן בית ספר, שטח השכבה של אוסטין.

אמא חובשת את ראשי. החומר ששמה עדיין שורף, אולם היא הבטיחה שזה יעבור. אינני יודע אם להאמין לה או לא. היא אמא שלי, היא תמיד תספר לי את האמת. היא תמיד תעודד אותי.

אמא נאנחת. "למה לא סיפרת לי ששוב מכים אותך, חד-קרן קטן שלי?" היא שואלת, הכאב בעינייה מזערי לעומת האכזבה, הגורמת ללבי להתכווץ כאילו חץ פגע הישר במרכזו. אינני אוהב לראות את הדמעות נקוות בעינייה, יודע שאכזבתי אותה, אך אני אף יודע כי לא היה דבר שיכולתי לעשות בנידון. "פחדתי," אני לוחש בקושי, האכזבה נעלמת מעיניה, כמו נשטפת יחד עם הדמעות הזולגות על לחייה כעת.

אני מעריך אותה על כך שאין היא מביטה בי ברחמים; אינני רוצה שירחמו עלי. אני יודע להתמודד עם חלק מהדברים בעצמי. "פחדת מהילדים או מהתגובה שלי?" היא שואלת ברכות. בעדינות, היא מסיטה ממצחי החבול קצוות שיערות שוררות. אני מתמכר להרגשה, עוצם את עיני ונותן לאמי להרגיע את קצת פעימות לבי, נותן לעצמי לבקר בעולם שלי שוב, רואה את כל מה שלא ראיתי מאז הפעם האחרונה שעשתה משהו ברכות כזאת, בדיוק בליל כל הקדושים לפני שש שנים, כשאוסטין וחבריו קרעו את התחפושת שלי והשמידו אותה. בדיוק כמו אותה השבת לפני שנתיים, עם הסרטון הארור במסיבה הארורה. אותו יום ראשון שלאחר השבת, לא הפסקתי לבכות. אמא ואבא רק חזרו מהנופש שלהם, ודאגו מאוד כשלא יצאתי מחדרי.

"שניהם." אני לוחש בצרידות, מכחכח בגרוני לפני שפותח את עיניי, מרצין את פניי, נחוש בדעתי לקבל תשובה לשאלה שנשאלה כה הרבה פעמים. "למה אנשים לא אוהבים אותי? מה עשיתי להם, אמא?" אני לוחש בתמימות, עיניי כעיני עגל. אני משתוקק לתשובה אמתית הפעם, יודע שאני מספיק בוגר בשביל להתמודד עם זה.

"עוד לא הבנת? זה כי אתה פאגוט, ילד טיפש." עיני נפערות כשאני שומע את אוסטין אומר, קולו מלא בלעג. מזכיר לי את היריקה של רוי על פני לפני כיומיים, הוא אף אמר לי שאני פאגוט וילד טיפש, ואינני יכול להבין את הסיבה למעשיהם. אני מביט באמי, מחכה שהיא תציל אותי מהשפלה, והיא אכן מתנהגת כאישה האצילית שהיא, נוזפת בבנה הבכור. "אוסטין! קצת כבו – "

"קצת כבוד לא יזיק כאן, ובלי קללות. אני – פאקינג – יודע, אמא. את חוזרת על זה שוב ו – פאקינג – שוב, כל הזמן!" הוא קוטע אותה בחוסר נימוס. אמא מתרחקת ממני, נמוכה יותר מבנה אך אין זה מפריע לה לאיים עליו. הוא מתרחק ממנה בצעד כושל. היא נועצת אצבע בחזהו. "אבל הפעם אני לא – פאקינג – צוחקת איתך, אוסטין. הוא עובר גיהינום מחוץ לבית, ל-למה לשרוף אותו גם כאן?" קולה נשבר בסוף דבריה. אני קופץ מהשולחן, אוסטין אינו מניד עפעף לכיווננו, אולם הצער נשקף שם בבירור. הוא יודע למה אמא מתכוונת, הוא בעצמו הציל אותי מכמה מקרים כאלו.

אני מחבק את האישה החזקה, את אמא שלי, מקווה לתמוך בה כמו שתמכה בי, למרות שיודע שמה שאעשה לא ישתווה לחמישית ממה שעשתה למעני. אינני יכול שלא להעריך אותה על כל מה שעשתה למעני. אוסטין משפיל את מבטו אל ידיו, נראה כל כך כנוע, ההילה הדומיננטית שלו כמו התעמעמה, כאילו הייתה ללהבה שכבתה עקב דבריה של אמנו. זה כל כך זר בשבילי לראות את המשפחה שלי נשברת, לא יכול שלא לחוש על כך אשמה.

"תקשיב טומי, אני – "

"אני לא חושב שאוכל לסלוח לך, אח גדול. אני מצטער," אני לוחש, משפיל את מבטי. תוהה מהיכן אותן המילים הגיעו, כי לא מגרוני היו הן; מעולם לא חשבתי שיהיה לי האומץ לסרב להתנצלות, במיוחד לא של בן משפחה. המכה בראש לבטח בלבלה אותי, אני אומר לעצמי. אני אסלח לו. אני סולח לו, לאוסטין. אני חייב לסלוח לו. אינני צריך להביט בו כדי לדעת שהוא נפגע מדבריי. הוא עולה במדרגות בצעדים כבדים, ואני חושש שלבי כבד עוד יותר.

אני מיד פוקח את עיניי כשדלת חדרי נפתחת, אך אינני מסתובב. "פְּסְט, טומי? אתה ער?" אוסטין. תשובה צינית עומדת על לשוני אך אני נושך אותה, מסתובב על צדי ומדליק את המנורה הקטנה שעל השידה שלי. "היי," הוא לוחש. אני רק מביט בו, מחכה שיגיד את שיש לו להגיד ויצא מהחדר שלי. אוסטין נושף אוויר, נושך את שפתו התחתונה ועיניו אינן פוגשות בעיניי. "תקשיב, טומי, אני... אני באמת מצטער, על כל מה שעשיתי לך. באמת. אני יודע שחלק מהדברים אינם נסלחים, כמו..." הוא גומע רוק. מותח את צווארון חולצתו, מגחך, "וּואָה. ממש חם פה פתאום, נכון?" הוא מובך. חיוך עולה על שפתיי בניגוד לרצוני, ואני מבחין כי אוסטין נרגע כמעט מיד. כתפיו נשמטות והוא נושף אוויר. "רק שתדע, מחקתי את הסרטון ההוא מהאינטרנט. אני יודע שזה לא ימחק אותו מזיכרון האנשים שכבר צפו בו, אבל תדע לך שהתרחקתי כמעט מכל מי שצחק עליך. וגם דאגתי שאלכס ישלם על המתיחה הקטנה שלו, אני רק מקווה שהוא ילמד את הלקח." צחוקו של אוסטין מר. מבטו לפתע מרצין, עיניו חמות יותר משהיו אי פעם. "פשוט תתעלם מזה, תביס אותם עם טוב לבך. הבורות מסנוורת, והם אלה שהולכים להפסיד."

•🌹•

Just rise above this"
Kill them with your kindness.
Ignorance is blinded,

They're the ones that stand to lose."

{Skin, Sixx a.m.}