Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Ten - Silent Scream:

חד-קרן (בןXבן)

פרק עשירי – זעקה אילמת:

אני יכול לקבל את המבטים שרוי שולח לי כהעלבה, כרצון לשרוף אותי בחיים. אינני מבין מדוע עיניו יורות את חיצי האש לכיווני. כל מה שאני עושה זה ללכת תחת ידו החזקה של דייב, אבל המבטים גורמים לתחושה הנוחה להיות למטרד שאני משתוקק לגרש, אולם אינני יכול לאכזב כך את דייב. אני מגניב מבט לכיוון פניו, יכול לראות שהמבטים אינם מפריעים לו במיוחד, ואינני יכול למנוע מהשאלה לנקר במוחי, האם דייב הומו? אני מתכוון, האם היה מחבק אותי ונצמד אלי כך אם לא היה? איך הוא יכול להיות כל כך רגוע, שהרי הוא מסתובב עם הילד ההומו משכבה ט', וכולם יכולים לראות זאת. העובדה שהסיע אותי היום לבית הספר לא עוזרת לו במיוחד.

דייב הסיע אותי היום, מכיוון שאוסטין העדיף לבלות את היום מתחת לשמיכות. אינני יודע מה הוביל אותו להחלטה זו, ואף אינני יודע מדוע דייב הגיע כדי לאסוף אותי. כשיצאנו ממכוניתו, ציפיתי ממנו להתרחק ממני כאילו הייתי למגפה, אך הוא נצמד אלי יותר. אולי חשב שאם אראה עם תלמיד מקובל יותר, משכבה גבוהה יותר, זה יועיל למצבי החברתי? זה יגרום לבריונים להתרחק? אינני יכול שלא להעריך אותו על המחשבה. לבי מפרפר, תחושה חמימה מתפשטת בגופי. אני נאבק בחיוך הרוצה לעלות על פניי.

דייב מלווה אותי עד לארונית שלי. אני מודה לכל האלים על כך שאלכס אינו נמצא בסמוך לארונית שלו, מאחר שאני יודע שאם ייפנה אלי עכשיו זה יהרוס לי את הבוקר השמח שהתחלתי.

לאחר שאני מוציא את הספרים אני מופתע לראות את דייב קרוב כל כך, הוא רוכן לכיוון פניי, מבריש את שפתיו כנגד האוזן שלי כשלוחש, "נתראה בהפסקת הצהריים,"

צמרמורות מטפסות במעלה עמוד השדרה שלי. עור ברווז מכסה את האזור שנשף עליו. אני מסמיק, לא הייתי מוכן לקרבה הזאת, האם זו אשליה שדייב כה קרוב אלי כך? אני מכווץ את גבותיי, האין הוא חושש שיעשו לו את מה שעושים לי? בטוח שיש בשכבה שלו בריונים כמו אלכס, כריס ורוי.

אני יודע שאם אוסטין יגלה על כך, הוא לא ירצה אף קשר עם דייב. בנוסף, הוא עלול לסבול את ההשפלה שאני חש כמעט בכל יום. אינני רוצה בזאת בשביל האדם הנחמד שהוא.

לאחר שדייב הולך השטן מגיע, גורם לי לעשות דבר שמעולם לא חשבתי שאעשה – אני מקלל אותו בראשי, הורג אותו עשרות פעמים, כי הדברים שאלכס עושה נגרמים מיצור לא אנושי, זה כאילו שהוא נותן לשדים שלו להשתלט עליו, ואני לא אוהב את התוצאה שאני רואה. אבל כשהוא רק פותח את דלת הברזל של הארונית שלו אני מחייך לעצמי, הוא מתעלם ממני ואני מעדיף זאת כך. אני יכול לראות מזווית עיני את האישון שלו פוזל לכיווני, רואה את המחברת הסגולה והיומן שלי. הוא מניח את ידו על כתפי. אני מיד נדרך. "זה כל כך הומואי," הוא לועג. אני מתכווץ, יכול לחשוב על זה שאם נהיה כנים, זה בטח לא.

אלכס רק מגלגל את עיניו כשאיני עונה, מחליט להסתובב וללכת הרחק ממני. אני נושף בהקלה, חושב שיש סיכוי שהיום יעבור לי די חלק ושלא אאלץ לחבוש אף אזור בגופי.

זה שיעור אחרון עכשיו, אני אורז את הדברים שלי, מוכן לצאת מהכיתה כשיד אוחזת בכתפי. אני יכול לדעת שזה אלכס לפי האחיזה החזקה. הם לא הציקו לי היום, לכן חשבתי שלא יעשו דבר, אולם ברגע שגבי מוטח ברצפה אני יודע שתקוות נועדו להישבר. "אז מה, חשבת שנעזוב אותך לבד היום?" כריס שואל. להבות רוקדות בעיניו, החיוך על פניו נראה מטורף. כשאני מביט באלכס אני רואה את אותו המבט האכזר, התאווה לחזות בכאבי. צחוקו של אלכס משוגע, גורם לי להתרחק על מרפקיי, יודע שאין זה זמן טוב להיתקל בהם. לא כשהם מתנהגים כך.

אבל בעצם, מתי הוא הזמן הנכון להיתקל בהם?

המבט ברוי הוא האחרון, העצב בעיניו אינו נראה, ואני מאחל לראות את הרחמים שאינני אוהב מאשר לצפות בכעס שם. נדמה שהצטלבות מבטינו מבעירה את הכעס ולהבה מלחכת מאחורי עיניו. אינני יודע למה אבל האש הזאת מרתיעה אותי, זה מרגיש כאילו היא עוברת לגופי ושורפת את כל תכולתי. כשאלכס בועט ברגלי זה כאילו הלהבה מתלקחת. אני נושך את שפתי התחתונה, בולע את הזעקה שהייתה עתידה לצאת.

"רוי, אתה לא קיבלת את הכבוד לפגוע בו, אתה רוצה עכשיו?" אלכס שואל את הבחור האחר. הבעתו של רוי מיד משתנה, החיוך שהיה שם נמחק כלא היה, והוא מיד מניד בראשו, ללא היסוס. "לא. קבל אתה את 'הכבוד' שבזה," אני מניח שאני היחיד ששומע אותו יורק את המילה 'כבוד' בזלזול. אינני יכול שלא להעריך אותו על כך שאינו משתף איתם פעולה, למרות שלא אומר דבר שימנע מכריס לבעוט בבטני. "בבקשה תפסיקו," אני פולט, אוחז בבטני. אלכס מעיף את ראשי לצד השני בעזרת רגלו, אני יכול להרגיש את הדם כנגד עורי. מבטי נעוץ ברוי, שאף הוא אינו מנתק את קשר העין שלנו. אולם זה שונה כשהלהבה מתלקחת שוב, הכעס זוהר בעיניו, שורף הכל, ואני יכול להגיד שמתגעגע לחום הרגיל ששכן שם. אינני יודע למה הוא כועס, רק כאשר בעיטה מעממת את ראשי אני נזכר בתחילת היום, רואה בעיני רוחי את המבט של רוי כשנכנסתי עם דייב, אבל אינני יכול לחשוב שהוא מקנא.

הוא אינו מקנא, נכון? הוא אינו יכול לקנא, בכל אופן. למדנו יחד בבית הספר היסודי. הייתי שלו. לא הסתכלתי על אף אחד פרט לרוי. הוא היה הגיבור שלי והערצתי אותו! זו היא אשמתו שהוא התרחק ממני, אך אינני באמת מוצא את עצמי מאשים אותו – זו הייתה אשמתי, הציקו לו בגללי, משום שהיינו חברים.

נקודות כהות ממלאות את שדה ראייתי. אני משחרר זעקה כשכאב חד מורגש בצד ראשי. אני שומע את רוי צועק, יכול לראות בין הטשטוש שהוא אוחז בידו של אלכס, מרחיק אותו ממני. "אתם משוגעים, הוא יכול למות!" רוי צועק, מכוון את דבריו לשני התאומים. אני יכול לראות אותו מבין הערפל, מרגיש שהוא עוזר לי לשבת כשגבי שעון על שולחן המורה. אני משתעל, דם יוצא, מכתים את רוי, אבל לא נראה כאילו זה מגעיל אותו. עיניו מעולם לא מפסיקות לחפש אחר עיניי. "רק תנו לי להיות מי שאני, זה- זה מה שאתם באמת צריכים להבין." אני מצליח להחניק, ממהר להמשיך, לא יודע למה חשוב לי שרוי יישמע את הדברים האלו, אבל כשהוא מצמיד את פניי גאולות הדם חזהו אני לוחש בקושי, "ואני כל כך מקווה שהכאב יעבור."

•🌹•

"Just let me be who I am,
it's what you really
need to understand,

And I hope so hard
for the pain to go away..."

{Silent Scream, Anna Blue/Damien Down}