Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Six – Smoke and Mirrors:

חד־קרן (בןxבן)
פרק שישי – אחיזת עיניים:

אוסטין מסתכל עלי. ולמרות שאינני מצליח לפענח את הסיבה לזה, אני שולח אליו חיוך נחמד בשפתיים סגורות. הוא מגלגל את עיניו. לבי נצבט. "אוסטין, הֱיה נחמד לאחיך הקטן!" אמא אומרת, נחלצת לעזרתי. אני מרים אליה עיניים מוקירות תודה. היא מחייכת אלי, עינייה הירוקות בורקות, מלאות באושר. "מָ'שְתַגִידִי." אוסטין אומר, קם מהשולחן לפני שמסיים את הצלחת. אינני מבין מדוע הוא כה שונא אותי. אני אוהב את החצאיות שלי, ואת מכנסיי הג'ינס הצמודים, למה אין ביכולתו לקבל אותי? אני מביט באבא, הוא שולח אלי חיוך חם. "הוא בטח עובר תקופה קשה, הנח לו." הוא אומר, קולו אוהב, ואני שמח שלפחות הורי קיבלו אותי כמי שאני.

הארוחה בחדר האוכל שבבית הספר נעשית נוראית כאשר אני מרגיש מבטים על גבי. אני מתעלם מזה, יודע שהעיניים המחוררות את האזור הם של אלכס, כריס ורוי. אינני יודע מה הקטע שלהם, זה כאילו הם מנסים להרוס אותי בגלל מה שאני, כאילו אין לי מקום בעולם כי אני שונה מהם.

האין הם צודקים?

אני נחנק, גוש הדמעות בגרוני מרגיש כמו גוש צמר, ואינני יכול לנשום.

אני מחליט לצאת משם. פחדן, נדמה כאילו תודעתי חָבְרה לשטן, וזה קולו של אלכס הצוחק כרגע בראשי. אני מצטמרר. כל כך פחדן! פתטי! הוא נוהם ואינני רוצה אלא לבכות. לארה אמרה לי שתצטרף אלי מאוחר יותר, ואני משער שהיא תדע את מיקומי למרות שלא אהיה בקפיטריה. אני עושה את הדרך לעץ היפה, אולם אינני מספיק להגיע לשם, משום שנדחף לתוך כיתת תיאטרון (היא נראית כמו אולם כינוסים, רק שהיא שייכת להצגות של הכיתה). רגליי נקשרות זו בזו ואני מועד, מוצא את שלושת הנערים שניסיתי להתחמק מהם עומדים מולי, מביטים בי בחיוכים לועגים, עיניהם כאילו יוקדות חצים לכיווני. אני סורק אותם, אינני מספיק לעבור עם מבטי לכריס או לרוי מאחר שאלכס בועט בצלעותיי, גורם לכאב חד לעבור בגופי. אני גונח, מרגיש את האוויר יוצא ממני.

"אל תסתכל עלינו, פאגוט. אתה נחות מידי בשביל זה." אלכס אומר. בקולו יש כל כך הרבה גועל, כל כך הרבה כעס. אינני מבין מה עשיתי שהכעיס אותו כך, הרי שלבשתי היום מכנסיי ג'ינס; למרות שצבעם בורדו וסוגם הוא של בנות, אני חושב שהם מחמיאים לי. אני מרים את עיני אליו, תוהה. מבטי לבטח מלא בהשפלה. אני מנסה לחשוב על תגובה הולמת, מנסה לשמור על השמחה שנותרה בי.

בטיפשותי, אני מנסה להיות חברותי, גם כלפי האנשים המשפילים אותי.

"אבל-"

"הוא אמר לך לא להסתכל, נכון?" כריס מתפרץ לדבריי, הוא עומד בסמוך לרגלי, מועך אותה בכך שמניח את רגלו עם כל כובד משקלו. אני זועק, גונח בכאב, מביט ברוי בשביל חבל הצלה. פתטי. חלש. ולפתע זה אני האומר לעצמי מילים אלו. עיניו של רוי אמנם מביעות צער, אולם החיוך על פניו מראה כי הוא נהנה לראות את חבריו עושים את העבודה השחורה. "אני רק לא- לא מבין למה-" אני משתעל, מרגיש את רגלו של אלכס על כלוב צלעותיי, מועכת אותו. אני אוחז ברגלו, מנסה להרים אותה, אך לשווא. הוא רוכן לאוזני, לוחש, "לא מבין מה, פיה?" הוא שואל. אני פותח את פי, אולם אינני מצליח לומר משהו כי הוא מיד ממשיך, לוחץ חזק יותר עם רגלו. "אתה לא מבין למה אנחנו מושלמים ואתה לא?" קולו קר, עיניו שונאות. "ובכן, תן לי לעזור לך, זה פשוט מאוד," הוא צוחק אחד קר ונטול הומור ואני מתמלא באימה. "זה כי אתה פאגוט מסריח!" הוא קורא, מזיז את רגלו, לא עובר הרבה זמן עד שהוא בועט בצד הצלע שלי, מוציא את האוויר לגמרי מגופי. אני שולח עוד מבט לרוי. אינני מוכן לוותר, חייבת להיות בו טיפה של אנושיות.

מדוע אתה נאחז בו? למה אתה לא יכול להציל את עצמך?

ואינני יודע מי אומר את המילים האלה. פתטי. אני מייבב.

החיוך של רוי יורד מפניו באיטיות, בעיניו מופיע יותר צער משהיה. הוא אוחז בידו של אלכס. "בוא נלך, אָלֶק. תעזוב אותו." הוא אומר, מושך בזרועו של אלכס, שמיד פונה להביט בו. הוא מנער את אחיזתו של רוי, או לפחות מנסה – אין אחיזתו החזקה של רוי נחלשת. אני מריץ את משפטו בראשי, שם לב שהוא לא קילל אותי. צל של חיוך עולה על שפתיי. בלבי, אני מודה לאף אחד על כך שלא פצעו את פניי, כי אינני בטוח שהאיפור היה מסתיר זאת.

רוי עוזב את זרועו כשהוא מסתובב איתו. אני מתיישב, משעין את גבי על הבמה שהייתה קרובה, אלכס מסתובב, אני עוצם את עיני כשרואה את האגרוף שלו בדרך לפניי. הוא אינו מאחר לפגוע, מותיר אחריו את העצם כואבת, כשהלמות לבי מורגשות בה.

למה אתה לא יכול להגן על עצמך? למה אתה כל כך חלש? למה אתה כל כך פתטי, מחכה לאביר על הסוס הלבן. הוא לא יבוא. הוא לא יבוא.

אני פותח את עיני בשביל לראות את אלכס עומד מעליי, מחייך אלי חיוך שטני. "דארלינג, אתה כל כך מזויף," כריס אומר. אני יכול רק לשער שמתכוון לדמעות שלי, יכול להבטיח לו שהן לגמרי אמתיות. אלכס מתחיל לדבר עם אותו חיוך מרתיע, "הצלקות תמיד רודפות אותך, לעולם לא מרחיקות אותך," הוא לוחש. "אשליה, זה הכל אחיזת עיניים."

הם עוזבים, לא לפני שרוי שולח לי מבט מצטער על המכה שקיבלתי, אינני יכול למנוע מעצמי לסלוח לו. אני מרים את מבטי המושפל בשביל לראות את חברו של אוסטין עומד בכניסה לכיתה, מביט בי בכאב.

איך ידע שאני כאן? מדוע הוא נמצא כאן? אני תוהה האם הגיע לזרוע לי מלח על הפצעים.

אני עוצם את עיניי, חושב על דבריו של אלכס:

למה הכוונה בכך שהצלקות רודפות אותי? האם מתכוון לכך שבעצם הגעתי לבית הספר בלבוש חריג, הבאתי על עצמי את הגיהינום הזה? אינני אף מבין את כוונתו כשאמר שהן אינן מרחיקות אותי, אולי משום שאינני משתנה? או כי אינני נלחם חזרה? גם לוּ ניסיתי, הם היו מנצחים, שהרי שלושה נגד אחד זה משחק לא שווה.

הוא אמר שזה אשליה, רק אחיזת עיניים, ואינני יודע אם הוא מתכוון לכאב שאני מרגיש או לזה שבאמת קיימים בנים המתלבשים כמו המין הנגדי.
אינני מנסה למצוא את התשובות במחשבתי, אלא שרק נותן לראשי לשקוע במחשבה על המבט שרוי נתן לי, ועל נוכחותו המטרידה של דייב בכניסה לכיתה.

•🌹•

Always chasing scars,"
Never gets you far,
An illusion,
It's all smoke and mirrors."
{Smoke and Mirrors, Black Veil Bride}