Unicorn (BOYxBOY)
Chapter One - What You Need:

חד־קרן (בןxבן)
פרק ראשון – מה שאתה צריך:

ליל כל הקדושים לא יכול היה להיות מושלם יותר בשביל לגלות את הדבר שהרס את חיי.
עוד בהיותי ילד קטן, מצאתי נחמה בלבישת בגדים נשיים. מסיבה שהייתה נסתרת לעיניי אז, הרגשתי נוח כשלבשתי אותם. הרגשתי בטוח. אולם ההתוודות נעשתה קשה יותר ויותר עם כל שנה שעברה, וידעתי שאני יכול להתלבש באופן האהוב עלי רק ביום אחד בשנה – ליל כל הקדושים.
ביום הזה אין צורך להתלבש כמו בכל פעם, להעמיד פנים שאני אוהב את בגדי הבנים; זה היום היחיד בשנה שבו כל המסכות יורדות, ואני יכול להיות אני האמתי.

אני מיישר את החצאית הוורודה שלי, המעוטרת ברשת, החלק העליון שלי מכוסה בחולצה ארוכה ורודה עם פסים סגולים בהירים על שרווליה, חדי־קרן זעירים מפוזרים בחינניות רבה ככל האפשר על החולצה, רשת בורוד־בהיר עוטפת את פלג גופי העליון, עד המותן. האיפור, שבעזרתו אמי עצבה את פניי עד כדי מראה אמתי של חד־קרן, מעורר בי את הרצון לחבק את עצמי, ואני יודע שהשנה תחפושת חד הקרן שלי הולכת להביא לי הצלחה רבה בשוק הממתקים.

לפתע, דלת חדרי נפתחת, אני מסתכל לכיוונה רק כדי לגלות את אחי הגדול מביט בי בשאט נפש נוראה, כמו תמיד בערבי ליל כל הקדושים. אני מסיט ממנו את מבטי, יכול להרגיש בכובד משקל מבטו על גופי, בוחן אותי בפה עקום. "אתה כבר בן עשר, אתה לא חושב שזה הזמן לזנוח את בגדי הנשים?" הוא שואל, מלא בתקווה שאסכים איתו, שאתחפש לגיבור־על או לדלעת מפחידה כשאר הבנים בגילי, אך אינני מסוגל לעשות כן – אני מרגיש זר בבגדי הגברים. "אתה נראה מגוחך." הוא מוסיף כבדרך אגב, מגלגל את עיניו טרם שולח אלי חיוך קורא תיגר, וכשאומר: "תהנה באיסוף הממתקים, אח קטן", זה נשמע יותר כמו: "אני מקווה שתמות הלילה, פאגוט".

אינני זוכר מתי נשמעה הקללה הזאת באוזניי, אולם העובדה ששמעתי אותה מאוסטין, אחי הגדול, מנקרת במוחי. אינני מצליח להיזכר מתי קרא לי כך, אך היה זה מספיק קרוב לזמן הנוכחי כדי שאזכור אותה, ואדע שהיא מילת גנאי ששימושה אסור.

"תודה, אח גדול." אני לוחש בחיוך קטן, מביט בו בתמימות כשהוא קם מהמיטה כשמבטו סורק אותי מהראש עד כפות הרגליים, הגועל הנשקף מעיניו גורם לרעד לעבור בגופי. זה נדמה כאילו מבטו מוחץ את לבי, והכאב נורא ומייסר, אולם אין הוא מבחין בכך מבעד לחיוך שלי, המשקף כל כך הרבה מהכאב שאני חווה זה עתה. אני חושש כי המסכה שאני לובש טובה מכדי שיזהה את מה שמתחת. הוא מבלגן את שיערי החום, שהיה אסוף בצורה מושלמת המתאימה לתחפושת, במחווה שלוּ מישהו אחר היה מבצע הייתה נחשבת לידידותית, אולם מאחר שמתבצעת על ידי אוסטין, היא הכל פרט לידידותית. אני מיישר אותו במהירות בפנים זועפות. אוסטין שולח אלי חיוך ארסי, ממתיק סוד, ואני מרגיש את התקווה חודרת ללבי, מפלל שהוא לא יעשה דבר רע בליל כל הקדושים.

אני מיישר את בגדיי פעם אחת אחרונה טרם יוצא מהחדר, מרוצה עד מאוד מהמראה שלי, יורד במדרגות בזהירות כשהנעליים המבריקות שלי שולחות אלי ברק כסוף. כשאני מגיע לסוף המדרגות, אמי עומדת שם, מחייכת אלי את אחד מחיוכיה הכנים והיפים, החושפים גומה קטנה בצד ימין של פניה. "אמא, תראי. אני יוניקורן עכשיו!" אני קורא, מלא בהתלהבות כשמזנק עליה, אוחז ברגלה וכורך את זרועותיי ורגליי סביבה, נתלה עליה כמו קוף.

"אולי היית צריך להתחפש לקוף, תומאס." קולו של אוסטין נשמע, אני מקלף את עצמי מרגלה של אמי, החיוך נמחה מפניי כלא היה; אני משרבב את שפתי התחתונה. הלעג בקולו של אחי הגדול בן השתיים־עשרה מכעיס את אמי. "אוסטין!" היא אומרת, נוזפת בו, אבל אינני מוצא בכך צורך – דבריו אינם נחרטים עמוק בתוך לבי.

אמא משחררת אותי בחיוך מתנצל ובעיניים נוצצות. אני יודע שאבא בעבודה כרגע, אין לו הרבה זמן פנוי, אמא תמיד אומרת, הוא עורך דין חשוב מאוד. אני תמיד מחייך אליה ואומר שזה בסדר, שכבר התרגלתי לכך.

אני יוצא מהבית עם הסלסלה שלי, הנראית כאילו היא מורכבת מקשתות בענן. הדרך לבית הָשכן אינה ארוכה, אך הכל שם חשוך ואפל; האור לא נראה דרך זגוגית החלון, ואף קישוט חג לא נמצא שם, לכן אני פשוט מנחש שהם אינם בביתם, ומדלג מיד לבתים האחרים.

כשמסע אסיפת הסוכריות שלי מסתיים, אני מתחיל את דרכי לעבר ביתי. סלסלת הקשת שלי מלאה בממתקים טעימים, שאני יודע שייגמרו לא לאחר זמן רב.

אני חוצה את הרחוב החשוך כשילדים רצים בו, מידי פעם חותכים את דרכי. אני שולח חיוכים לכל ילד שמכיר. במחצית הדרך, כשאני מסוגל לראות את חלונות הבית המקושט שלנו במרחק, אני מבחין באוסטין, ומאחוריו שלושת חבריו הטובים. העובדה שהם גדולים ממני בשנתיים לא עוזרת לי.

הם מגחכים. צחוקם מלא ברוע; חורש מזימות רעות. ולרגע אני חושב שתחפושות מלאך המוות שלהם מתאימות להבעות פניהם הרעות.

"שלום לך, פאגוט." קורא אחד מהם, צחוקו שיכור, מזלזל. "איך היה האלווין, פיה?" אחד אחר קורא, מתקרב אלי ומושך בשיערי, הורס את התסרוקת שעשיתי. "את כל כך יפה היום!" הוא מורח את האיפור שלי כשמעביר ידו על הלחי שלי. אני יכול להרגיש את המגע שלהם על גופי, הם מפילים אותי בבעיטה. אוסטין – אחי – הראשון להביא לי אגרוף. אני כה מופתע שאינני מנסה להילחם חזרה, לעמוד על הרגליים. אינני מרגיש את הכאב לרגע. אחי – האח שלי – אחי הגדול... הוא – הוא הכה אותי! הוא עומד שם וצוחק ומפאר את חבריו, מוחה להם כפיים. הוא אומר מילים לא יפות, מילים רעות, והן מכוונות כולן כלפי. משהו כמו נפער בחזי, בלבי. זה כאילו ירו בי. אינני יכול לנשום.

הוא אוהב אותי, אני אומר לעצמי. הוא אכל יותר מידי סוכר. הוא אוהב אותי. אוסטין אוהב אותי. אולם הפעמים הרבות שחזרתי על אותן המילים שוב ושוב בראשי – אוסטין אוהב אותי – אינן העלימו את הכאב.

כשהשאר מסיימים להחריב את התחפושת שלי אני יודע שהכל נפוח, דואב. הכאב כל כך נוראי עד שקשה להתמודד איתו. אוסטין מתכופף ליד פניי, הוא מחייך ולרגע אני חושב שהוא מציע לי עזרה, שהוא יגיד לי שזו מתיחה וש – הוא אוהב אותי. למרות תפילותיי, הוא אינו לוחש את מחשבותיי, אלא שלוחש בקול ממזרי, "הייתי רוצה לעזור לך, אבל אני חושב שזה מאוחר מידי."

•🌹•

"I'd like to help you but I think it's too late..." {What You Need, Bring Me the Horizon}

🌈 •

הוֹמוֹסֶקסוּאָל, מילת גנאי (הרחבה בהערה מס' 1)

יוניקורן (Unicorn) – בתרגום חופשי: חד קרן.

האלווין (Halloween) – בתרגום חופשי: ליל כל הקדושים.