Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Nineteen - Die Trying:

חד-קרן (בןXבן)
פרק תשע-עשרה – למות בניסיון:

דייב גיי.

הנשיקה הראשונה שלי נלקחה על ידי נשקן מנוסה מאוד, וזה כל מה שאני יכול לחשוב עליו כעת. לפי הסרטים המקום אמור להיות רומנטי, כזה שתרגיש את האהבה מרחפת בו, כזה שהאורות גורמים לך להרגיש הכי יפה וזוהר בעולם, כזה שאתה מרגיש לבד עם אהובך, ובכל הסרטים הללו, לא הופיעה אף לא נשיקה אחת בשירותיי בית הספר, שלימים הפך גיהינום.

אינני יודע היכן למקם את ידיי, בעוד שהוא כבר הניח את שלו על מותניי. דייב מושך אותי קרוב אותי אליו, מחבר את גופינו לאחד. היד הימנית שלי מתקדמת בהיסוס לכיוון עורפו, כל מה שאני מסוגל לעשות זה להניח לצידה גם את ידי השנייה, מושך בשערותיו החלקות והרכות, שומע אותו גונח לתוך הנשיקה, אבל היא איננה עוצרת לרגע.

אני מאחל לכך שהשדים היו שותקים ברגע הזה – הם שורטים את ראשי, צורחים, מסתובבים במעגלים, אומרים שדייב אינו אוהב אותי, שהכל זה מתיחה אחת גדולה; משחק של אמת וחובה, ושאף אחד לא יאהב אותי. אני מתרחק ממנו במהירות, דמעות נקוות בזוויות עיני. אינני אלא מאמין להם, מאמין לדבריהם הנוראיים של השדים. האומנם אלה הם השדים הלוחשים דברים נוראיים אלה, או שמא תודעתי תוקפת אותי שוב?

דייב כושל שני צעדים אחורה, עיניו רדופות ונראה שהוא נחבט בינו לבין עצמו, ידיו אינן מוצאות מנוח. "טו-טומי אני כל כך מצטער, לא התכוונתי להתנפל עליך ככה ולהכאיב לך. ב-בבקשה אל תבכה בגללי..." קולו הולך וגווע, עיניו משדרות את החרטה שלו לגבי הדמעות על לחיי, אולם אני יכול לראות שקיים בעיניו גם הסיפוק במעשו, ושהוא אינו מצטער על כך שנשק לי.

החלק "הבריא" במוחי שולח אלי אותות שנדמה שהשדים מונעים מהם להגיע, אולם זה קרב מיותר, כי אני יודע מה החלק הוורוד מנסה לשדר; דייב לא אמר לי לשמור את סודו, הוא אינו אמר לי שזו הייתה טעות, ואינני יכול לעזור אבל מחייך, יכול להרגיש ניצוץ קטן בעיניי, סימן האומר שלא כל השמחה נעלמה ממני, אלא שנשאר החלק הקטן, החלק של התקווה. אני מניח שהשדים (או שמא אני עצמי) לא יכלו להיפטר ממנו מהסיבה הפשוטה; דייב הוא התקווה שלי שהכל ישתנה, ובשביל להרוס את הברק הזה, צריך להרוס את דייב.

בלבול מכסה את פניו עקב החיוך שעל פניי, אולם אין אני מסוגל להוריד אותו, מאחר שנהנה מהדקות הבודדות שבהן אני מסוגל להרגיש חיי.

"א-אתה לא כועס?" הוא שואל, קולו רועד, אני תוהה אם מתקווה שאכן תשובתי תהיה שלילית, או מהפחד שתהיה חיובית. אני משפיל את מבטי, אינני מסוגל עוד להביט בכדורי הבדולח שמולי. אני מנסה להוריד את החיוך, ונוחל כישלון חרוץ כשמבין שהוא הופך לאחד מבויש. פניי מתלהטות, אוזניי בוערות. "ל-לא," אני לוחש, עדיין אינני מביט בו, עסוק בבחינת הסנדלים שלרגליי.

אני יכול לשמוע את אנחת הרווחה היוצאת מפיו של דייב, מבולבל כאשר התנאי טרם הגיע. "דייב?" אני לוחש, מסתכל עליו מבעד לריסיי, שומע אותו מהמהם בזמן שידו עוברת על אצבעותיי, מחליקה מעל הצבע הבהיר שעל ציפורניי. "אוסטין יודע?" אני שואל, מצפה לקיפאון מצדו של דייב, אך אין הוא קופא, אלא שהוא שולח אלי חיוך מרגיע, עוזב את ידי ומניח את ידו על לחיי, אינני יכול למנוע מעצמי להישען על מגעו הנעים, החם. "ובכן, הוא יודע את הבחירה המינית שלי, אבל יותר מזה אני שומר לעצמי." הוא אומר. לא הבחנתי שעיניי נסגרו עד לרגע שאני פותח אותן, מלא בתדהמה על כך שאוסטין לא פגע בדייב באיזושהי דרך. על אף שאני שמח שדייב יצא מזה ללא פגע, לבי כואב כשאני חושב על כך שאוסטין התעלל בי לחינם, למרות שמקבל כל אחד באשר הוא. בכל זאת, אני שולח אל דייב חיוך מלא הומור, "ידעתי שיש לו לב!" אני קורא, שומע את גיחוכו של דייב, מסתכל לעיניו בשביל לחזור לקרקע.

עיניו של דייב כה נוצצות. הוא אוחז בידיי, אצבעותיו מברישות את ציפורניי. "אני אוהב כשאתה שם לק, יש לך ציפורניים כל כך יפות." הוא לוחש, מבטו דבוק לציפורניי הצבועות כאילו היו הדבר היפה ביותר שראה מימיו. מעולם לא חשבתי שלהסמיק זה כואב. אני יכול להישבע שאוזניי ינשרו בכל רגע. "אבל בחיי, טומי, איך הצלחת לקשור את הסנדלים האלה? זה כאילו, מלא חוטים!" הבעת פניו צורחת אושר, והחיוך שחששתי שנעלם שב לפניי ומכאיב בלחיי. אני מכה את זרועו בשעשוע, "אתה אידיוט, דייב. אלה רק שני חוטים, וזה לא כזה סיפור לנעול סנדל."

דייב פותח את פיו כדי לענות, אך הצלצול קוטע את דבריו ואני מבין לפתע את המצב והכין אני נמצא ועם מי אני נמצא.

הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם חבר של אוסטין, שהוא במקרה גיי, ובעוד צירוף מקרים הוא מציל אותי מהמפלצות על בסיס כמעט יומי, ואינני יכול שלא לשאול את השאלה הבאה, נוכח המצב שבו אנחנו נמצאים; בשירותים, כשגופינו צמודים זה לזה, ולבבותינו הולמים כנגד חזינו.

"האם היית משנה את זה?" הוא כנראה יודע שאני מתכוון לנשיקה שהרגע שיתפנו זה עם זה. הוא משפיל את מבטו, סומק מציף את לחייו כשהוא מרים את ראשו, לבי כמו עוצר מלכת כשהוא מהנהן עם ראשו. אני עוצר את נשימתי בריאותיי. "הלוואי שידעתי אז את מה שאני יודע היום," הוא אומר. "אבל אני בטוח שהייתי עושה את אותו הדבר."

אני מביט בו בשאלה, הוא מחייך אלי אחד כנה, משלב עוד רגש שאינני יכול לפענח. "אני תמיד אבחר בך, יוניקורן שלי."

•🌹•

"I wish I knew then what I know now
But I'd probably do the same..."
{Die Trying, Art of dying}