Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Nine - Paint It Black:

חד-קרן (בןXבן)

פרק תשיעי - לצבוע בשחור:

אני עולה במדרגות במהירות, מחכה לרגע שבו גם דייב וגם אוסטין יצטרפו לארוחת הבוקר. זה יום שבת ואמא הכינה פנקייקים לארוחת הבוקר, יודעת שזה המועדף עלי ("כי לא הייתה לך ארוחת בוקר של יום הולדת אתמול" היא אמרה).

אני נעצר מול דלת חדרו של אוסטין. לא עושה את הצעד הבא, משום ששומע את קולו של דייב מבעד לדלת העץ, "אתה צריך להתנצל בפניו. אתה אח שלו, קיבינימט!" הוא צועק עליו. אני יודע שהוא מתכוון אלי, אבל לא יודע את מניעיו. למה שדייב יגן עלי? השיחה אתמול בחצות לא עוזרת לבלבול שלי, אני בטוח בזה שדייב סטרייט, הוא חייב להיות - אני תמיד רואה אותו מחבק מישהי בכל בוקר או צהריים והייתה גם האחת שהוא נישק פעם, טריש, אחרי אימון מעודדות, שהתנהל לפני שיעור ההתעמלות שלי, באולם.

"לא, אני לא חייב להתנצל בפניו ו - דאמיט - זה לא משנה שאני אח שלו, הוא צריך לדעת שהוא מוזר, שונה." אוסטין מחזיר לו. אני יכול לשמוע את האדישות בקולו, זה כאילו לבי נשבר לרסיסים קטנים, כמו בכל פעם שאוסטין פוגע בי. "הוא לא יכול לשנות את מי שהוא, אתה לא מבין? כל השיחות שלנו ואתה עדיין אותו אוסטין טיפש." דייב אומר, ממשיך לפני שלאוסטין תהיה הזכות להגיב, "למרות שכן, אהמ, הצלת אותו? כמה פעמים. ראית מה עושים לו בבית הספר, למה שגם אתה תעשה לו זאת בבית?" קולו של דייב מתרכך, אני מרגיש נורא על זה שמצוטט להם, אבל לפחות מצאתי את הסיבה של אוסטין - הוא הופיע בכל המקומות האלו בגלל דייב? אני לא מוצא זאת הגיוני, ובכל זאת משאיר את הראש פתוח, יודע שחייב להיות עוד הסבר. "אל תגזים, דייב. אני לא הבריון שלו, אני לא הם."

"בחיי, להזכיר לך את ליל כך הקדושים, או את חג המולד? אולי אתה רוצה שניזכר באותה השבת לפני שנתיים? אתה פאקינג מכה אותו ומתעלל בו ו - הפאקינג סרטון!"

"אני לא עושה את מה שהם עושים לו!" אוסטין נוהם. אינני יכול לעזור אבל נרתע, חושב שזה הרגע המתאים לדפוק בדלת, אולם דייב מיד מתחיל לדבר, ואני מושך את ידי לחיקי. "נכון, אתה גרוע יותר." הוא לוחש עד שאני בקושי שומע. אני מתקתק בדלת, לא מוכן להתעכב עוד רגע אחד בשמיעת הוויכוח של השניים. אני יודע שאסור לאוסטין לדעת שצוטטתי להם. שני הראשים מופנים לכיווני, תוהים. לוּ מבטים יכלו להרוג, אני מתערב שהייתי כבר שישה מטרים מתחת לאדמה. "אהמ, אמא הכינה פנקייקים." אני ממלמל, משפיל את מבטי. הם אינם עונים ואני מיד מסתובב, פונה לכיוון המדרגות. אני מנסה למנוע מהשיחה שלהם להרוס לי את מצב הרוח ומיד מעלה חיוך על פניי, חושב על כל דבר טוב שיכול להיות.

"תומס," אוסטין קורא. אני חג על עקביי, משפיל את מבטי בשביל לא לפגוש במבטו, מנסה להסתיר ככל יכולתי את החיוך המתגרה שלי. "למה אתה חייב ללבוש את הפיג'מה של היוניקורן היום? דווקא היום?" הוא שואל, כשאני מביט בו דרך ריסיי זה נראה כאילו הוא מנסה לצלוב אותי במבטו. אני רק שולח אליו חיוך מתוק. "ובכן, אני אוהב את הפיג'מה הזאת. וזה רק דייב, לא השאר." אני אומר במתיקות, מושך בכתפיי, לגמרי מרוצה כשרואה את הזעם על פניו של אוסטין. לפעמים זה נחמד להתגרות בו. "א-אה- אתה ראית את זה? הוא- זו אשמתו שאני כל הזמן מקלל אותו, הוא פאקינג מתגרה בי!" אוסטין נוהם. אני יכול לראות את החיוך על פניו של דייב, זה כל מה שצריך לגרום לבוקר שלי להיות טוב יותר. "תשתוק. אני גווע, בוא נלך לאכול." דייב מיד משנה נושא. הוא קם מהמזרן עליו ישן, הולך לכיווני ועוטף סביב כתפי את ידו, אני מיד נדרך מהמגע, אך נראה שאין זה מפריע לדייב.

"קדימה, טומי. בוא נלך לגמור לאח שלך את האוכל הטעים."

אינני מסרב, נותן לו לקחת אותי במורד המדרגות היישר למטבח, יכול לחשוב על התחושה המוזרה שידו מעוררת בגופי. אני מתכוון, זה רק דייב, אז למה אני מרגיש כך? הלוואי שידעתי.

אמא מחייכת אלינו ישר כשאנחנו מגיעים למטבח. "בוקר טוב דייב, ישנת טוב?" היא שואלת, דייב מהמהם ומהנהן, מוסיף "יאפ" קטן, מחייך אליה אחד נחמד. אני בוחן את הפרופיל שלו, דייב יפה, אינני יכול להכחיש זאת - הלסת החדה שלו, עיניו המהפנטות, החיוך הכובש - ועד כמה שאני יודע, הוא לא מזמן סיים מערכת יחסים, ובין כה וכה אינני חושב שקיים אף לא סיכוי הקל שבקלים שדייב יחשוב עלי בדרך רומנטית ולא חברית. אני נרעד, האם אני בכלל רוצה שדייב יחשוב עלי כיותר מהאח הקטן של חבר שלו?

אוסטין מתיישב לאכול אתנו את ארוחת הבוקר באיחור של רבע שעה, אבל אף אחד מאתנו לא מעיר לו על כך, הרי זה אוסטין, הוא תמיד מאחר לכל הדברים המשפחתיים שלנו.

דייב שולח לאוסטין מבטים רומזים, מניד בראשו לכיווני מידי פעם, אני חושב שאמא מתעלמת מזה כמוני, אבל ברגע שהיא קמה ומפנה את הצלחת שלה, אני מבין שהיא משאירה אותי להתמודד עם שני אלו לבד. דייב גונח ברוגז, אני מעיף מבט באוסטין, יכול לראות שהוא מרוצה ממשהו. אינני יודע מה זה וגם אינני חושב שרוצה לדעת, עד שהוא מגלגל את עיניו ושובר הכל בכך שקם מהשולחן. דייב מחייך אלי בשפתיים סגורות, לפני שקם גם הוא.

הערב מגיע כהרף עין, אינני אפילו יודע איך היום חלף כל כך מהר, אבל כבר מוצא את אוסטין יושב לידי על הספה. "אני מצטער, על היום בבוקר. הפיג'מה שלך די בסדר ו..." קולו הולך וגווע. אני רואה את העיוות בעינו הימנית, יודע שהוא משקר אבל רק מחייך אליו, מעריך אותו על המאמץ. "ובכן, תודה." אני לוחש. לא לוקח לאוסטין הרבה זמן לפני שהוא נעלם למטבח, כנראה לאכול משהו. דייב מופיע משום מקום, מבהיל אותי. מדוע הוא נמצא בכל מקום? הוא מחייך אלי, לפני שהוא מוסיף משהו אני קוטע אותו. "זה לא יימשך לעד," אני לוחש, משפיל את מבטי. "זה רק עוד לילה."

אני שמח על כך שדייב לא שואל דבר.

•🌹•

"This won't last forever, it's just another night."

{Paint It Black, Andy Biersack}