Unicorn (BOYxBOY)
Chapter Five - Eyeless:

חד־קרן (בןxבן)
פרק חמישי – חסר עיניים:

המורה מדבר, מסביר על כל מיני דברים שקרו במהלך ההיסטוריה, אבל הראש שלי נמצא במקום אחר. פתקים מועברים מעל לשולחני, לארה אינה לומדת איתי בשיעור הזה, לכן אני יושב ליד ילד אחר, מקובל יותר, שאינו משתגע על אופן הלבוש שלי, שכלל ג'ינס דהוי צמוד וחולצה מכופתרת צמודה – כמובן, של נשים. על אף מחשבותיי, שלהיות מי שאני אינו שווה זאת, אינני יכול פשוט להפסיק להיות מי שאני. אינני יכול לאבד את עצמי כך, למרות שנדמה שכולם פשוט מתחננים שאיעלם, שאשים מסכה ואכסה את אני האמתי. הם אינם מבינים שאין זה פשוט.

אני מרגיש שרוצה לצרוח, מדוע אינם מקבלים אותי? הרי זה מי שאני, אין ביכולתם, או ביכולתו של מישהו אחר, לשנות זאת.

אני יודע שזה נוגד את כל החוקים הישנים, אולם אמי נהגה תמיד לומר לי ששונה זה מיוחד, ושמיוחד זה טוב – כנראה שאין זה עובד כך כאן. אף אינני מבין כיצד רוֹי השתנה כך. עדיין לא שמעתי את קולו, אבל הידיעה שהוא שוב לומד איתי, זה כאילו כל הרגשות שהיו לי אליו חוזרים. או שהם מעולם לא עזבו?

על כל פנים, הפתקים רק עפים, גולשים מעל לשולחן שלי ושל ניק, עד שאני אוחז בפתק אחד, פותח אותו ונשנק.
על הפתק כתוב, באותיות ברורות למדי; 'לתומאס, תמות כבר', עם ציור של חבל קשור כלולאה מתחת.

זו הפסקת צהריים עכשיו. אני יושב מתחת לעץ הזקן שבחצר, אוהב את הצל שהוא מטיל עליי, מגן עלי מפני העולם שבחוץ.
אני רואה את לארה מתקרבת, מוציא את הכריך שלי, מוריד את העטיפה ונוגס, מחכה שהיא תשב בשביל לספר על הדברים שגילתה היום. "אז, טומי, אתה יודע מה גיליתי?" היא שואלת, למרות ששנינו יודעים שהיא תגיד גם אם אאשר, או שמא אומר לה שאינני מעוניין לשמוע, ואני חושב שזה מה שמוצא חן בעיניי לגבייה.

"אני מתה על הרוח השמחה שלך, טומי." היא אומרת, קולה יבש, אבל לאחר מכן היא צוחקת, אני מצטרף אליה לאחר שבולע את האוכל בפי. "לעסתי, לֶר." אני אומר לה, לוקח עוד נגיסה שעה שהיא מסתכלת עלי בעיניים גדולות. אני מגלגל את עיניי, נותן לה חתיכה מכריך חמאת הבוטנים שלי. היא לוקחת אותה במהירות, מתחילה לדבר עוד כשהחתיכה בפיה, אני מכווץ את אפי בגועל. לפתע היא נראית דרמטית, דואגת. "אלכס, והחבורה שלו, הם, אה, שמו עליך עין. אתה חייב להיזהר." היא אומרת, אני מהנהן אליה, זוכר את שקרה אמש. "אני יודע, הם הוכיחו לי זאת אתמול. אלכס נוראי." אני אומר, משפיל מבט. אינני מוכן להביט בפנייה מביעות הרחמים.

"אני לא יכולה להכחיש את זה, הלוואי שיכולתי. אבל אם אתה רוצה לשרוד את התיכון כדאי שתשמור על שתיקה." היא אומרת, לוחשת. "אולי..." היא מניחה יד מהססת על ברכי, גבותיה מכווצות. "אולי כדאי לך להחליף מלתחה, טומי." אני מעקם מבט, בהלה מתחילה לזחול לעיניי. האם אבדתי גם את החברה היחידה שיכולתי למצוא? "לעזאזל, טומי, אני לא נגדך, רק אומרת את דעתי. זה לטובתך. אני לא רוצה לראות אותך נפגע." היא מלטפת את ברכי, כאילו מנסה לנחם אותי. לוּ רק ידעה שמילותיה היו אלה שפגעו בי קשה יותר מכל אגרוף שאלכס היה מביא לי. אני רק יכול ללגלג על דבריה, למרות ששומר את הערתה ומדגיש אותה במוחי, מקווה לזכור אותה. "אני מכיר את רוי," אני פולט, מבלי מחשבה מוקדמת. "אני חושב שכדאי שאומר שהכרתי אותו, הוא השתנה."

"כולם משתנים."

"לא ככה." אני לוחש, מרגיש דמעות בעיניי. החבר שהיה לי, שקיבל אותי בזמנים הכי קשים שלי, השתנה – וכעת אינני יכול להגיד שמכיר אותו עוד.

היא מניחה ידה על ברכי, מבטי מדלג לעיניה. אינני אוהב את הצער בהן, את הרחמים שכל כך שונא. אין לי כל צורך בצערם וברחמים שלהם, אני יכול להסתדר לבד. אני חזק מספיק בשביל זה. חזק מספיק עד שאלכס וכריס מפילים אותך לרצפה, ואז אתה מחכה למושיע, לאביר על הסוס הלבן. אני מכווץ את גבותיי, מתי תודעתי הפכה עוינת כלפי? פתטי. אבל זה אינני אני האומר זאת לעצמי. פתטי, כל כך פתטי.

"אני אוהבת את החצאית שלך," היא פולטת לפתע, אני מסיט את מבטי לחצאית הלבנה, יש מטוס ורוד מנייר המצויר על צידה, עם קוים קטועים ורודים, וכך הוא חותך צד שלם מהחצאית שלי, המגיעה עד חצי הירך. "היא מחמיאה לך בטירוף." היא אומרת, צוחקת, משחררת את המתח מהאוויר. אני מצטרף לצחוק שלה, אולם צחוקינו נקטע בגסות כשכחכוח גרון מגיע מכיוונה. "על מה שניכם צוחקים, פריקים?" לפי הקול העבה אני יודע שזה אלכס, אין ביקורו הפתאומי מאיר פנים כשהוא מתיישב על קרסוליו לידנו, ואני יודע שזה כך גם ללארה. היא נראית לחוצה לפתע, אנחנו מדברים בעזרת העיניים, כל מה שאני משדר לה זה שתברח. לרגע, אני חושב שרואה את הנחישות בעיניה. אני לא אשאיר אותך לבד, היא אומרת. אולם הנחישות נעלמת במהירות שהגיעה, והיא אינה מתווכחת. היא משאירה אותי לבד עם אלכס.

"שניכם אמרתם את שמי, נכון?" הוא שואל, למרות שיודע שהתשובה חיובית, קולו מלא באיום. אני מכווץ את גבותיי, כשתוהה כיצד גילה זאת. האם צוטט לנו?

"נכון, פאג?" הוא נוהם, אוחז בצווארי לפתע, חונק אותי. הוא מצמיד את ראשי לגזע העץ הרחב. אני מסרב להודות בפני עצמי כי פעימותיו המואצות של לבי והצמרמורות בגופי הן תופעת לוואי – אני מסרב להודות בפחד שלי מהאדם הזה, מסרב להאמין שבשלושה שבועות הוא הצליח להוריד אותי למטה. אני יודע שאין זה נכון, כי הוא אינו יכול להביס אותי או את השמחה שבי, הוא אינו יכול לכבות את הנר שבתוכי. אני רוצה לצחוק מהאירוניה; לא מזמן התחלתי לתהות אם כדאי לי לזנוח את בגדי הנשים. מבחוץ אני יכול רק להראות כלפיו וכלפי מעשיו כלום פרט לאדישות. הוא מתעצבן מזה, כנראה שונא שאחד מתנגד, אבל אני מאמין כי אין לו דבר לעשות בנידון. נראה שכן יש לו מה לעשות, הרי האם זה שקר שהלקח שהוא מלמד אותך הוא באמצעות אלימות? אני נרעד. זה נדמה כאילו מישהו אחר אומר זאת, אלא שהדברים לא אלא נאמרים בראשי שלי. תודעתי תוקפת אותי. פתטי, היא אומרת. פתטי. היא צוחקת.

הוא מחייך לפתע. חיוכו חולני, מחריד. אחד כזה שגורם לשערותיי לסמור. זה כאילו התאווה בעיניו רוצה לראות דם נוזל על הרצפה. הוא נעמד ומושך אותי איתו, ידו עדיין אוחז בחוזקה את צווארי, מועכת את קנה הנשימה שלי. הוא משחרר את אחיזתו כשדוחף אותי כנגד העץ. אני מתנשף, בולע את הכאב כשהוא רוכן לעבר אוזני. לחישתו של אלכס מלאה בארס, בזעם; היא מעבירה אין ספור צמרמורות פחד בגופי. וגם לאחר שהולך, המילים שלו עוד מהדהדות בראשי.

"אם אתה רוצה להרגיש כאב, תישא את שמי לשווא."

•🌹•

"Do you want to feel pain?
Taking my name in vain..."
{Eyeless, Bring Me the Horizon}

🌈 •

פאג (Fag) – קיצור של "פאגוט" (Fagot); מילת גנאי להומוסקסואלים (הרחבה בהערה 1).