הלורד החליט כי ההשראה שלי באה מהחופש שהבחוץ מציע. מהשמש, מהנוף. כך שאני מוצא עצמי קשור בחוץ עם קערה ריקה לשתייה ולאוכל, שאף אחד לא טורח למלא. כמה זמן עבר מאז שבאמת אכלתי? כמה זמן עבר מאז היה נדמה לי כי הלורד השתנה לטובה?
אין זה משנה כעת, לא נשארה אפילו עקבה אחת לשינוי אצל הלורד. השבועה - שיגיע ילד עם דמיון עשיר שיצבע את עולמו של הלורד הרשע - היא לא אלא תקווה כוזבת, סיפור אגדות שסיפרנו לעצמנו במשך שנים, רק כדי להאמין שאור אכן מופיע בקצה המנהרה.

אך לא. לא בקצה של המנהרה הזאת, לצערי. אני עוצם את עיניי, מטיח את אחורי ראשי בקיר. בטני מרגישה ריקה, רעב אפילו לא מכה בי יותר. בתור טים, שרדתי משמעותית יותר מהאחרים, אבל אינני יודע עד מתי זה ימשך. בנתיים נדמה כי הלורד רק משתעשע איתי, מנסה לשבור אותי עד שלא אשעשע אותו יותר, וזה ייתן לו תירוץ טוב לצוד אותי ולהביא ילד שבועה חדש.

אגדה. השבועה הזאת אינה אלא אגדה. היינו כל כך טיפשים להאמין בכך. כיצד ילד יכול לשנות לורד? כיצד ילד יכול פשוט... לגרום ללורד, לנסיך, לאל, לשנות את השקפת עולמו, להניח חיוך שהוא ההפך מאכזר על פניו?

הוא לא יכול.

פותח את עיניי, השמים הכהים של הלילה מחזירים לי מבט צונן. שמי לילה ללא ירח... הכוכבים אף הם רחוקים מידי, ואורם לא מגיע אלינו. חושך עוטף אותי, ואני מוצא בו נחמה. הדמיון שלי, הדמיון שלי...

״היו היה פעם,״ אני לוחש לעצמי. ״שמים זרועי כוכבים. הכוכבים האירו דרכו של ילד אבוד, אחד שאיבד את עצמו ואת ביתו, ומצא נחמה אל על, בשמים הכהים. למזלו, בעולמו, השמש לא זרחה אלא לילה אחד בשנה, והוא היה לאדון הירח והכוכבים והלילה. אבל החיים בודדים שם, בצמרת...״ קולי דועך, ועיניי כבדות, ואני נרדם. עם דמיון עשיר ובטן ריקה ונשמה ריקה יותר.

מכה חזקה על גבי מחזירה אותי לחושיי. ״קום, עבד, קום!״ עוד מכה, אני נאנק. ידיי פרוסות לפניי, ואני משדל את כל כוחי כדי לקום, אך רגל דורכת על גב כף ידי. כאב נזרק במעלה זרועי, ואני מחניק יבבה. בעיניים פקוחות בקושי, אני מבחין כי אלה שלושה משומריו של הלורד. ״עמוד!״ האחד הדורך על ידי נוהם, ואז הם שלושתם שואגים בצחוק. לבי כואב, ונשמתי חלולה מידי, ואינני נאבק ואינני מנסה לקום כי אין לכך מטרה.
אז במקום להיאבק, אני בורח למקום שאני יודע שלא יאכזב אותי.

אני בורח לדמיון שלי.

לבוש בבגדים הולמים, אני נמצא בחצר מלוכה. עדיין בתפקיד משרת, אבל לא כילד של שבועה. אין כאן ילדי שבועה, רק אנשים שלא שפר עליהם מזלם. הוריי עבדו בשביל המלוכה, ועכשיו זה תורי. הנסיך האמצעי בדרכו אלי, אני מבחין. אני מחייך לאחיינים שלו עליהם אני משגיח, וקד קידה עמוקה לכבודו. ״טים,״ הוא אומר, אני מכווץ את גבותיי, קולו נשמע מוכר... ״טים.״ הוא חוזר שוב, ואני מזדקף והוא נראה כמו הלורד, ״טים.״ הוא אומר שוב, ואני מבין שזה לא חלום יותר, הלורד...

אני מזנק ממקומי, אבל נופל אחורנית כי השרשרת לא מספיק ארוכה דיה שאוכל לעמוד. גבי מכה ברצפה, ראשי בקיר, ואני מרגיש יותר חלול מאי פעם. דמעות בעיניי.
חיוך זחוח על פניו של הלורד, הוא תכנן שמשהו כזה יקרה. זה מספק אותו. הסבל שלי הוא הוא זה שמאיר את עולמו, לא הדמיון שלי.

ילד של שבועה, ילד של שבועה. חה! אני רוצה לצחוק ולבכות ולצרוח. אבל אני רק שוכב שם על גבי, מותש וכועס וכל כך חלש ורעב.
״על מה חלמת, טים? תרצה לשתף?״ הלורד קורא עלי תיגר. אני מסיט את מבטי ממנו, מביט מעבר אליו, לבתים הקטנים באופק. המקום ממנו באתי, המקום אליו לא אשוב עוד. ״אנחנו יוצאים לטיול, טים.״ אומר הלורד, ובקולו יש מין קלילות כזאת שגורמת לחשש לפקוד את לבי. כשהלורד אומר לטייל בטון כזה, בשבילי זה יכול רק לומר ציד.

הלורד כנראה מסמן לאחד משומריו לשחרר את השרשרת מהרתמה שהם שמו עלי, והשומר אוחז בשרשראות של הרתמה ומרים אותי על רגלי. התרמה נצמדת אלי ורק אז אני מבחין בזה - דוקרנים. בפנים הרתמה יש דוקרנים והם ננעצים בי. הלורד מתייחס אלי כאל כלב שהוא צריך לאלף. צחוק חלול מבקש לפרוץ מפי, אך אינני מוצא אפילו את הכוח להוציא אותו לחופשי. זה לא יעזור לדבר, ואני בכל מקרה אשאר תקוע כאן עד שהלורד יחליט אחרת.

בדבר אחד הוא צדק, הבחוץ באמת מביא לי השראה.

הלורד נעצר במבואה שלו, מסתכל על השומר האוחז בי. ״שחרר אותו, שומר. הוא לא בהמה. הוא לא פרוע. אין צורך להחזיק אותו כך.״ הלורד אומר. השומר עושה את שנאמר לו, ואני נופל לרצפה כאילו לא הייתי אלא נוזל. הלורד... הגן עלי, בערך? אני מכווץ את גבותיי, אך מנער את ראשי מיד. שטויות. הלורד לא יגן על אף אחד. במיוחד לא על טים. במיוחד במיוחד לא על טים שהוא רוצה לצוד.
אני נעמד, ולוקח את גלימת הציד של הלורד ביד רועדת. הבד כהה כנגד עורי החיוור, ונעים וקל יותר מכל בד שאזכה ללבוש בחיי. ״טים.״ הלורד אומר. אני מתעשת, מביט בעיניו רק לרגע, ומניח את הגלימה על כתפיו הרחבות. ״טים, אתה טועה, מה לעזאזל.״ הוא צועד קדימה, מסתובב אלי. הגלימה בין ידיי ואני מאגרף את הבד. פחד עכשיו בכל גופי, והרעב מתחיל להיות מורגש בבטני.

״מתי לעזאזל אמרתי שאנחנו יוצאים לציד! מתי לעזאזל שמעת אותי אומר ציד!״ אני פוסע אחורנית, ״ס-סלח לי, הלורד-״ אני מחבק את הגלימה אלי. אם לא לציד, לאן אנחנו יוצאים? אני לא מעז לשאול.
״אח, אני משקיע בך כל כך הרבה, ובסוף כך אתה גומל לי, הלורד שלך, זה שיכול למחוק אותך ואת משפחתך ואת כל התושבים כאן במחי יד.״ עיניו עכשיו נעוצות בעיניי, ידו אוחזת בגרוני בחוזקה. ״ואולי הייתי עדין מידי איתך, טים. ואולי אינני קשוח מספיק. הרשה לי אז להזכיר לך את מקומך.״ אוחז עכשיו בעורפי, הלורד מרכין את ראשי מטה, מכמר את גבי.

״אני האדון שלך, ילד של שבועה. אני עשוי מכל הסיוטים שלך. אני יכול לגרום לך לשמוח ואני יכול לגרום לך לבכות. אני יכול להרוס אותך ואת התושבים האלה ולהאשים אותך בזה, כי זה אתה שלא עוזר לי להיות שמח. זאת תהיה אשמתך אם דברים רעים יקרו לתושבים כאן.״ הוא לוחש באיום באוזני. עם כל מילה, אחיזתו בעורפי רק מתהדקת ומתהדקת עד שאני מחוויר מכאב.

ואז הוא עוזב אותי, משחרר את עורפי ומזדקף בעצמו, בעוד אני נשאר כפוף וכאוב. ״עכשיו הזדקף, טים, ותארגן אותי עם בגדים של יציאה.״ קולו קר, ושומריו עומדים מאוד קרוב אלי, וליד היציאה מהנבואה נמצאים עוד משומריו, והם כולם מסתכלים עלי כשאני מתיישר בקושי ולוקח גלימה אחרת מהמתלה, אחת שראיתי את הלורד שם בפעמים מאוד רחוקות. אני מסתכל בעיניו לאישור, ידיי רועדות. כשחיוך קטן ואכזר על שפתיו של הלורד, אני יודע שזאת הגלימה הנכונה.

מניח אותה על כתפיו ומסדר את האבזור, אני מבין מדוע היא מיועדת ליציאה. לבוש בה, הלורד נראה מאיים הרבה יותר. כתפיו רחבות הרבה יותר. עם השרביט ונעליו הגבוהות והלבוש הכהה, נדמה כי במבט אחד הוא ייקח את נשמתך. אני משפיל את ראשי וצועד אחורנית. לא נראה כי האדון מודע להשפעה שלו עלי, או שאין זה מעניין אותו. בהתעלמות מוחלטת מהפחד שלי, מהחרדה שלי, הלורד מתחיל לצעוד, נעצר, מסתובב חצי, ״בוא, טים.״ הוא אומר. ואני בא.

—-
אני לא זוכרת אם העלתי השבוע או לא, אז הנה פרק🥳
ברגע שאוריד את הפרקים מהמחשב אז אעלה עוד אחד, סביר להניח שזה יקרה בסופ״ש

אני עושה כרגע מכינה במתמטיקה ללימודי מדעי המחשב וממש קשוח לי ולא כיף לי
🥹🥹🥹

הלורד קצת מעצבן אותי, טים אומר לך שלא נוח לו, ואתה קושר אותו בחוץ ככה?? טימי, הגישה שלך פתאום השתנתה): איפה התקווה שלך):

אבללל זה עומד להשתפר
ועומדות להיכנס דמויות חדשותתת

מחשבות עד עכשיו?❤️