עוצם את עיניי, אני לוקח נשימה עמוקה, ומספר ללורד על בן האיכר שוב, על החזרה לביתו, על הדברים שעשה. על איחורו של בית האיכר לארמון הנסיך האפל, על ההתמוטטות שלו בדרכו ועל ההתרככות הקלה שבקלות בליבו הקפוא של הנסיך. על פחדיו של הנסיך להיות מתחשב יותר, אנושי יותר, והקשחת ליבו ועל שליחת בן האיכר למרתף.

״...בגדים קרועים, האם באמת יוכל לאטום את ליבו למראה כזה?
״היכן לשים את זה?״ שואל השומר הנושא את בן האיכר. הנסיך מביט בשומר, ואז בבן האיכר, וחצי חיוך אכזר שוב על פניו. ״בצינוק.״ הוא אומר, צופה בשומר מהנהן באישור ולוקח אותו מטה מטה, למקום הכמעט הכי אפל בארמון. אחרי הכל, הנסיך אמר לבן האיכר שאם לא ימלא את הוראותיו – לשם הוא ישלח.

הוא עדיין אכזר. הוא לא מתרכך.

הוא עדיין הנסיך האפל שהאזרחים חוששים ממנו כל כך. ״

״אבל שעות עוברות, ובן האיכר אינו מתעורר. הנסיך מתכחש לכך, אבל ליבו כואב מדאגה. הוא מתהלך בחדרו סחור סחור, ומשרתיו יודעים לא להפריע. הכיצד זה ייתכן? תוהה לעצמו הנסיך. בן האיכר נח, הוא נתן לו זמן לנוח, אז מדוע הוא ממשיך לישון? מדוע לא מתעורר הוא לספק את הנסיך? חושק את שיניו, הנסיך מחליט לרדת אל בן האיכר לראשונה מאז שלח אותו לצינוק.

מלווה בשני שומרים ומשרתת האוחזת בקערת מים עם בד. הנסיך מסתער לתוך התא של בן האיכר. קום! הוא פוקד. קום, ולא, אדאג שלא תראה את משפחתך עוד! אבל בן האיכר לא קם, וזעם מצטבר בחזהו של הנסיך. האם מנסה אותו? האם עושה לו זאת בכוונה? בצעדים גדולים, הנסיך האפל מתקדם לבן האיכר, אוחז בפניו עם ידו. קום. הוא מסנן בין לסתות חשוקות. אבל פניו של בן האיכר... אף על פי עורו השחום, חיוורות הן, וריסיו אינם אפילו מרפרפים. בן האיכר... החרק שלו... שפתו העליונה של הנסיך מתעגלת מעלה, ״טפלי בו!״ הוא נוהם לפתע, בעיניים פעורות ורעות הנסיך מביט במשרתת המסכנה. ״טפלי בו!״ קולו של הנסיך מעולם לא היה מפחיד יותר.

ללא שיפור במצבו של בן האיכר, הנסיך עושה דבר שמעולם לא חשב שיעשה עבור יצור חסר כל ערך – הוא קורא לרופא המלוכה לארמון, כדי שיבחן את מצבו של בן האיכר. של החרק הפשוט הזה. לאחר שרופא המלוכה בודק את בן האיכר, הוא אינו מביט בפניו של הנסיך. מה מצבו? שואל הנסיך, קולו אפל ועיניו אפלות עוד יותר. הרופא המבוגר לוקח שני צעדים אחורה. הוד מעלתך, מגמגם הרופא. בן האיכר תשוש מאוד, וחסרים לו מינרלים ומזון ושינה טובה, קולו של הרופא בקושי נשמע, והנסיך כמעט מסופק מהפחד ששומע בקולו. לוּ היה זה כל מקרה אחר, היה צוחק בפניו של הרופא, מסתובב ומשאיר את החולה למותו. אך זה לא כל מקרה אחר, והנסיך האכזר איננו יודע מה הדבר הגורם לליבו לפעום בכאב למראהו החיוור והחולה של בן האיכר, אבל משהו בו מעודד אותו, מחייב אותו, לפעול לטובת האדם הפשוט הזה. איך אוכל לעזור לו? שואל הנסיך, מודע היטב להבעה המופתעת על פניו של הרופא. מודע היטב לליבו הפועם בחוזקה, בהתרגשות להביט שוב בעיניו הכהות עם הרגשות האינסופיים של בן האיכר."

אני לוקח נשימה עמוקה, בוחן את פניו של הלורד. ידיו אוחזות בשני טפסים, אך הוא קפוא במקומו ואינו נע. חשש בלבי, מה אם אינו אוהב את הכיוון שהסיפור מתקדם אליו? הלורד מנמיך את שני הקלפים באחיזתו בנשיפה ארוכה, ואז מרים את מבטו ומביט בי. ״אז בן האיכר מת.״ הוא חורץ, מבטו לא קריא. אני מיד מניד בראשי, ״ל-לא, האדון. בן האיכר לא מת,״ קולי לא בטוח, עיניי מושפלות. הלורד לא ביקש שאגלה לו זאת, ובכל זאת גיליתי. האם מרוצה מכך? האם ציפה שבן האיכר ימות? ״זה טוב.״ אומר הלורד, "זה הסיפור הראשון שלך שאני רוצה לא להפסיק לשמוע, טים." אני פוער את עיניי למשמע המחמאה של הלורד, פי פתוח ואינני יודע מה לומר. אני מודה לו, בגמגום ובלחש.

אני מביט בלורד שלי, עיניו מרותקות לקלפים בידיו, שפתיו קפוצות ולסתו חשוקה. "אמור לי, טים," מבקש הלורד, "מה היה זה שבאמת אמרתם בניכם באותו הערב?" הוא מניח את הקלפים על השולחן, בשניהם כתב מסודר ומחובר. את השולח של אחד המכתבים אני מזהה מיד – הלורד אנדרס. אני פוער את עיניי, מיד מסתכל על הלורד. לבי מאיץ פעימותיו בחרדה. "ה-הלורד, מה שא-אמרתי נכון, הלורד. הייתי אני זה שדיבר, והם כולם שתקו," לו לא הייתי רואה את המכתב מהלורד אנדרס, אולי הייתי שוקל לספר ללורד קצת על חוויותיהם של הטים האחרים, אולם בראותי את המכתב...

למרות שלא היה זה טים של הלורד אנדרס שדיבר, אם אספר על דבריו של טים של הלורד גריפין, אולי הדברים יגיעו ללורד גריפין והוא יעניש את הטים. אני מניד את ראשי חלושות. לא, אני אומר לעצמי. לא אספר ללורד קיאראן דבר. "טים, אינני חושב שאתה מבין. אינני מבקש ממך לספר לי, אני דורש לדעת." קולו קר עכשיו, ועיניו קרות יותר. אני מניד את ראשי. "אני מתנצל, הלורד. אבל זה כל מה שהיה. אמרתי להם כמה טים בר מזל שיש לו אותך בתור הלורד שלו, וסיפרתי להם קצת על מסעות הציד שלך," אני לוחש.

הלורד מרים את גבותיו בהשתאות, "כמה בר מזל אתה להיות הטים שלי?" הוא חוזר אחרי, מותח את המילים, כמו במין קול מזמר. אני נזכר ביום של הציד, גם אז הוא זימר כך את המילים. אני מהנהן בראש מושפל. ״הא.״ הלורד אומר. אני מחכה להמשך דבריו, אני מחכה ללעג, אך אף מילה נוספת אינה נאמרת על ידו, ושתיקה עוטפת אותנו, הופכת את האוויר בנינו לסמיך ויושבת על כתפינו כמו משקולת גדולה.

״הלורד אדי שאל אותי משהו עליך.״ אומר הלורד לפתע, קולו מהדהד בין שכבות על שכבות של שקט. שריריי מיד נמתחים ואני נושך את פנים לחיי. הלורד אדי, אני רואה אותו בעיניי רוחי – מלטף את ראשו של הטים שלו. הטים המכווץ והחושש שלו. אני זוכר איך אחז בשערותיו של הטים שלו בסיום הערב, וצחק על הקול שלו. ״הוא רצה לדעת איך גרמת לטים שלו לדבר.״ אני מביט הצידה. כיצד גרמתי לטים שלו לדבר? לא עשיתי דבר. הבעה מבולבלת רשומה על פניי. ״אני מצטער, הלורד. אבל לא עשיתי דבר כדי שטים של הלורד אדי ידבר,״ ואין זה שקר, אכן לא אמרתי דבר כדי שהטים של הלורד אדי ידבר. אך לו יכולתי לנחש מדוע הוא אינו מדבר עם הלורד שלו – תהיה הסיבה המילים הפוגעות של הלורד אדי כלפי הטים. כיצד יוכל טים לעזור לאדון שלו, אם האדון שלו ימשיך לפגוע בטים שלו, ימשיך להגיד לטים שלו שהקול שלו מכוער, ושהוא אינו רוצה לשמוע אותו? אינני אומר מילה.

הלורד מכווץ את גבותיו, מרפקיו על השולחן והוא נשען עליהם, סנטרו מונח על ידיו. עיניו בוחנות אותי לפני שחיוך זחוח מוצא מקומו על שפתיו. האדון נשען אחורנית ופורש ידיו ורגליו לפניו, כל תנוחת גופו אומרת זחיחות. "אולי אדי יהיה משכנע יותר ממני." הלורד אינו באמת שואל מישהו, יותר מציב עובדה. צמרמורות אינסוף חולפות בגופי, עיניו הרעות וחיוכו הרע יותר עולים במוחי. פחד משתק את גפיי, מייבש את פי. "טוב, אם אינני שומע קול התנגדות..." הלורד מותח את המילה האחרונה, מזמר אותה. נושך את שפתיי, אני מתכנס יותר בתוך עצמי.

רשרוש דפים, קרקוש של עץ – הלורד מכין את הקלף והדיו. הלורד מזמין את הלורד אדי לביתו, רק כדי שאספר לו מדוע הטים שלו אינו מדבר. דמעות בעיניי, לבי כואב. אני מאגרף את ידיי. זאת הבחירה הנכונה, אני אומר לעצמי. הטים של הלורד אדי מתמודד עם גחמותיו ועונשיו בכל יום, אני אהיה בסדר אם זה רק יום אחד – זה רק ניסיון נואש מכיווני לעודד את עצמי. פניו החדות, הקשוחות, הקרות, של הלורד אדי ממלאות את ראשי. ואז תמונותיו של הטים שלו, כפוף, עם חיוך שבור ועם קול שבור עוד יותר. אם זה אומר שאוכל לעזור במקצת לטים של הלורד אדי, אהיה מוכן לספוג כל מכה שהלורד אדי יביא עלי. עם מחשבה זו, נחישות מוצאת מקומה ומקימה לה בית בתוכי, ואני חושש קצת פחות.

—
אני חולה ולא כיף לי ככ

🥹

מקווה שנהנתם מהפרק!

❤️