הנסיך רואה את זה קורה. מחלון חדרו הגבוה, הוא רואה את הדמות הזעירה המוכרת מתקדמת בריצה אל עבר הארמון. לא בכרכרה, לא על סוס או חמור – בנעליים קרועות, כפי שעזב את הארמון, כך גם חזר אליו. שק גדול על כתפו של בן האיכר, הוא מבחין מרחוק. ההליכה שלו עקומה, פעם לימין ופעם לשמאל, כאילו היה לשיכור. שפתו העליונה מתעקלת בגועל.

האנשים האלה, כה פשוטים... לבטח כשבן האיכר יגיע, הוא יספר לו סיפורים על העיכוב שלו, יבקש את סליחתו, את המחילה שלו. כמו חרק קטן, הנסיך חושב לעצמו, וזה מיד מעלה חיוך אכזר על שפתיו. וכמו חרק קטן, הנסיך חושב לעצמו, אני אמעך אותך, אסובב אותך על גבך ואצפה בך סובל.

אבל אז הדמות קורסת, בן האיכר קורס, השק על כתפיו נפתח וכל תכולתו נשפכת. והאנשים עוברים שם, ועוברים, ואף אחד לא עוצר לדאוג לבן האיכר. הנסיך מבחין – יש אנשים שפשוט עוברים מעליו, לוקחים את התכולה שנשפכה מהשק שלו, דורכים עליו, על החרק הקטן שלו. כעס מבעבע בתוכו, ובלי לחשוב כמעט – הנסיך רץ את מדרגות המגדל שלו, יורד מטה לשער – כדי למצוא את שומריו כבר רצים לבן האיכר. הוא שומע אותם נובחים על האנשים להתרחק, ורואה אותם אוחזים בנער כאילו היה לבובה, מרימים את השק שלו ועוד מה שנותר ממנו ומובילים אותו לארמון, לעבר הנסיך האפל.

הנסיך נאבק עם עצמו. מתי החל לחוש רגשות? מתי החל לדאוג ליצורים אחרים? זה רק בן איכר פשוט, אחד שפגע באמונו – הוא מזכיר לעצמו. הוא נתן לו שלושה ימים, והנה הוא מופיע ביום החמישי, ועוד מסריח ומעולף. בן האיכר לא עמד בתנאי שלו. עליו להעניש אותו, להזכיר לו מי המחליט כאן, אבל ככל שהשומרים מתקרבים... פנים כאלה עדינות, גוף כזה צנום... זיעה ולכלוך מכסים את כל גופו, בגדים קרועים, האם באמת יוכל לאטום את ליבו למראה כזה?

״היכן לשים את זה?״ שואל השומר הנושא את בן האיכר. הנסיך מביט בשומר, ואז בבן האיכר, וחצי חיוך אכזר שוב על פניו.

״בצינוק.״ הוא אומר, צופה בשומר מהנהן באישור ולוקח אותו מטה מטה, למקום הכמעט הכי אפל בארמון.

אחרי הכל, הנסיך אמר לבן האיכר שאם לא ימלא את הוראותיו – לשם הוא ישלח.

הוא עדיין אכזר. הוא לא מתרכך.

הוא עדיין הנסיך האפל שהאזרחים חוששים ממנו כל כך.

הלורד צוחק, אחד אמיתי, של אדם אמיתי, ולא אחד קר או מרושע. הוא יושב עם ארבעת חבריו עכשיו, אנחנו, הטים, יושבים על ברכנו על הדשא ליד רגליהם של הלורדים, כאילו היינו לכלבים מאולפים. ״זוכרים את הפעם ההיא באחד הנשפים, שבתו של לורד מאוד אכזר התחילה עם אדי, והוא פשוט אמר לה לכי, אישה, את מגעילה אותי!״ מספר אחד מחבריו של הלורד. הם שואגים בצחוק. ואדי, הלורד עליו סיפרו את הסיפור, מנסה להגן על עצמו. אבל הם רק צוחקים חזק יותר.

עיניי מרותקות ללורד שלי, האחד שגיליתי כי שמו  הוא קיאראן. לורד אחר, בשם גריפין, אוהב לקרוא ללורד קיארה. מאז יש לך את הטים הזה הפכת לנקבה, הוא אומר. כמעט כל משפט שלו נועד להשפיל את הטים יותר, ואם ישבתי זקוף על ברכיי, כעת גבי כל כך עקום שאני לבטח נראה כמו קשת. כך גם נראים כל שאר הטים.

״היי, טים.״ הלורד דבלין לוחש לטים שלו. ״למה שלא תדבר עם הטים האחרים קצת? תתחברו, כי אני מקווה שאחרי האירוע הזה ניפגש קצת יותר.״ ארבעת הלורדים האחרים מהנהנים בהסכמה. אני יכול להרגיש במבטו הבוחן של הלורד שלי, קיאראן. עיניו הבהירות שורפות את אחורי ראשי. ״טים.״ הוא אומר בקול החלש הזה שלו, המחוספס. ״יש לך כאן הזדמנות לדבר עם טים אחרים, תנצל אותה.״ אולי לא תהיינה לך עוד הזדמנויות כאלה. אלה המילים שהלורד שלי אומר באמת.

אף אחד מאיתנו הטים לא זז ממקומו. אני נחוש להראות כי אינני מורד, כי אני טים טוב – ואם אזוז אוכיח בדיוק אחרת. מדי פעם מצטרפים אליהם לשיחה עוד לורדים המגיעים להודות ללורד שלי על האירוח, מדברים על הטים שלהם כאילו הם אינם מחוברים לרגלם. שעות לתוך הלילה, וחצרו של הלורד מתרוקנת, ונשארים ארבעת חבריו הטובים. ואנחנו הטים עדיין על ברכנו.

רגליי כבר מזמן איבדו תחושה.

הלורד שלי נעמד, והוא מביט בי, אני יודע. הוא מחכה שאקום, שאלך איתו, אך אינני יודע אם אני מסוגל לעמוד. ״טים.״ הוא קורא, וחמישה ראשים של טים מופנים לכיוונו. אחד מחבריו, הלורד גריפין, שואג מצחוק. גועל שוטף אותי. ״תראה אותם!״ הוא קורא. ״כמו כלבים, מוכנים שתזרוק להם עצם לתפוס!״ והוא שואג בצחוק שוב, הטים שלו מתכנס יותר בתוך עצמו, וכך גם עוד שניים נוספים. דבריו גורמים לגבי להתיישר, לכעס לבעבע בתוכי. האם כך הוא מתייחס לטים שלו? אם כן, לטים שלו אין סיכוי ולו הקטן ביותר לשרוד. ואז הלורד גריפין מביט בטים שלו, בעיניים צרות ורעות. הטים שלו אפילו לא מביט בו. אני מבחין בידיו משחקות אחד בשנייה בעצבים, בלחץ, בפחד, ורחמיי יוצאים אליו. ״אולי זה הזמן להביא אחד חדש.״ הוא אומר, כאילו תוהה בקול, ולפתע אני מאוד שמח עם הלורד שקיבלתי אני.

״גריף, די, הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה בפעם המאה. אתה לא יכול כל הזמן להחליף אותם, אחרת לא יהיה לך שינוי באמת.״ הלורד דבלין אומר, נזיפה קלה בקולו. אני מביט בו, רק לרגע, כדי לראות אותו מניח יד רכה על ראשו של הטים שלו, אשר מזנק ממקומו כמעט ומיד מתנצל שלוש פעמים. הלורד דבלין נושף אוויר, ואני קולט את הרגש הזה בעיניו – עצב. הוא עצוב על מה שעשה לטים שלו. עיניי בוחנות את הטים, עכשיו נראה כמעט כמו מנסה להיעלם, להתקטן הכי שאפשר. חיוך נגה על שפתיי, מה בדיוק עברו הטים שלהם? אני מסתכל על הטים לידי, אחד גבוה, השייך ללורד אנדרס. אם הישיבה לא נוחה לי, אינני יכול לתאר לעצמי כמה הוא סובל.

אני מביט מעלה אל הלורד שלי, אשר מביט בי עם גבה מורמת. לבי מדלג על פעימה, אבל למען הטים האחרים... אני נעמד, בקושי, על יד הלורד שלי. רגליי חסרות תחושה מהישיבה המרובה. הטים מרימים אלי עיניים בוחנות, מפוחדות. ״טים,״ הלורד שלי אומר. אני מיד מרכין את ראשי, ״כן, האדון?״ קולי בקושי לחישה, צרוד כי שתקתי זמן רב. ״קח את הטים איתך הצידה, הבא להם משהו לאכול.״ הוא פוקד, ואז מתיישב בחזרה על כיסאו לצד חבריו ואוחז במשקה שלו. עיניו פעורות באיום לעברי כשרואה שאיני זז.
כיצד אוכל? מעולם לא היה עלי לעשות משהו כזה. אני מביט על הטים, שמיד משפילים את ראשם, ואז מביט בלורד שלי, מחזיק את עיניו רק לרגע, ומיד משפיל את ראשי גם אני.

"הלורד, אינני... אינני יכול... זה לא בסמכותי," אני מגמגם. לטים יש עבודה אחת – לשרת את הלורד. אבל לא כמו משרת רגיל, בדרך כלל. אנחנו צריכים לעזור לו לראות את הפעולות שלו, ללמוד שלא הכל רע בחיים, ושלעשות קצת טוב לא הורג אותך. כל דבר אחר – תלוי באדון של הטים. והאדון שלי מעולם לא אפשר לי יד חופשית כל כך. היה עלי לדאוג לפעמים לנקיון הבית, להגיש מזון שהמשרתים או השומרים מביאים ללורד, ולשעשע את הלורד. אבל מעולם לא... "אז הלילה," הלורד קיאראן אומר, "זה כן בסמכותך. תדאג להם." קולו חד ואינו משתמע לשתי פנים. הוא מיד מסובב את גופו ממני, ואני יודע שבזה הדיון נגמר, בין אם אני מקבל את התשובה ובין אם לאו – עלי לגרום לטים האחרים להרגיש בבית.

אם זה מה שאתה רוצה, הלורד, אני חושב, במוחי, קולי נשמע אפילו קצת מתריס. מביט בטים, אני מחייך אליהם אחד קטן, "עקבו אחרי," אני אומר להם, אך הם אינם נעים, מביטים מעלה על הלורדים שלהם לאישור. "שמעת אותו," הלורד דבלין אומר בכזאת רכות לטים שלו, מרים את ידו שוב ואני יודע שמתכוון ללטף את ראשו של הטים, אך מתחרט כמעט מיד. הקלה מיד שוטפת את גופו של הטים – שריריו מרפים משמעותית. הוא מביט בלורד דבלין, "ה-הלורד?" קולו בקושי עולה על לחישה, "אישור... ללכת עם טים?" אני מבחין במבטא קל בקולו. אני תוהה מדוע צריך לשאול זאת שוב, שהרי הלורד דבלין כבר אישר לו זאת? לו הייתי אני שואל את הלורד שלי על משהו שהוא כבר אמר, הלורד שלי היה מעניש אותי. למדתי זאת כבר אז, לפני שבע שנים. הלורד אומר פקודה פעם אחת.

נדמה כי רק בזמן האחרון אני מצליח באמת להבין את עונשיו של הלורד. את הכללים של הטים בביתו. הלורד אנדרס מצקצק בלשונו, אני מרים את עיני רק כדי לתפוס אותו מכה את אחורי ראשו של הטים שלו, אשר נושך שפתיים אך לא משמיע צליל. "אינך רואה שהם מחכים רק לך? תמיד חייב להיות כזה גרוע, אני לא יכול עם זה." הלורד אנדרס נושף, קולו מלא בארס והוא מחזיק את מצחו עם ידו ומנופף עם ידו השנייה. "לך, לך כבר, אני לא יכול לראות את המבט המטומטם שלך יותר." הטים שלו משפיל את ראשו יותר ונעמד בקושי.

אני מצפה לראות דמעות בעיניו, משהו המעיד על כך שנפגע מדבריו של הלורד שלו, אך אין שום סימן בפניו לכל רגש שהוא. אני פוער את עיני, לו היה זה הלורד שלי המדבר אלי כך מול חבריו, הייתי נפגע. אבל הטים הזה... במבט עליהם, נראה כאילו עברו הם מלא עונשים, מלא אימונים.

האדונים שלהם שברו אותם לגמרי.

—-
טים🥺

מחשבות? תהיות?

פרק שהיה אמור לעלות בחמישי בלילה ונדחה לשישי ועולה עכשיו במקום בשבת כדי לכבד שומרי שבת אם ישנן❤️

תודה ל

user14435007
על התגובות שלה ועל השאלות תמיד❤️

ותודה לכל הקוראות שמגיבות, מצביעות ומשתפות את הסיפור❤️

(נכתב בלשון נקבה אבל מכוון לשני המינים)

נ.ב
בבקשה מישהו שיקרא כבר את שירו של אכילס אני צריכה מישהו להתלהב איתו על פטרוקלוס ועל האהבה בניהם🙏🏻🙏🏻

נ.ב 2
יש לכן שאלות לדמויות? תהיות לגבי ההמשך? סצנות מסויימות שהייתן רוצות שיקרו? מוזמנות להגיב אותם ואעשה כמיטב יכולתי לענות/אולי יהיה פרק ספיישל במיוחד בשביל זה!

לעולם לא אוכל להודות לכן מספיק על כל התמיכה שלכן בי❤️