טים של הלורד אדי מספר לנו שהוא אינו יודע מה קרה ללורד אדי בדיוק, אבל הוא יודע שאביו היה מאוד אכזרי. יותר אכזרי מכל הלורדים ביחד, שכשהלורד אדי עלה והחליף אותו, הרגשנו תקווה, כי שום דבר לא יכול היה להיות גרוע יותר מאביו, הוא אמר. אביו של הלורד אדי רצח את אמו לנגד עיניו ועיניי אחותו, ואז הטים שלו נעלמה, ואף אחד לא יודע לאן. כל זה כשהלורד אדי היה עוד ילד. כל טים שהגיע – אביו מצא את הדרכים האכזריות ביותר. הוא היה שוחט אנשים ברחובות העיירה שלו, ומכריח את הילדים שלו לצפות.

"יום אחד," אומר טים של הלורד אדי, גומע את רוקו. "יום אחד – הגיעה הטים ששינתה, במקצת, את אביו של הלורד. היא הייתה ציפור שיר, ובהתחלה אביו שמר אותה בכלוב ציפורים, לפי השמועות. ו- ואז הוא שחרר אותה, להסתובב חופשיה באחוזה. היא מצאה את הילדים שלו – עד לאותו הרגע אביו דאג שהיא תהיה אך ורק שלו, ופיתח אובססיביות כלפיה – והיא שרה להם, והיו עוד מקרים כאלה, והלורד אדי הצעיר החל להתלהב ממנה, היא הביאה לו תקווה... אבל פעם אחת, אביו תפס אותה שרה לילדיו והוא זעם כל כך. את שלי, ציפור השיר שלי! אביו של הלורד נהם, ו- ואז הוא תפס אותה והיא אחזה בכלי זכוכית וניפצה אותו על ראשו של אביו של הלורד, כל זה מולו ומול אחותו. אחד מהשברים עף על פניו של הלורד, מכאן הצלקת. אחותו... היא לא יכלה לסחוב את זה יותר..." הוא גומע רוק, מתעסק באצבעותיו. "זאת הסיבה שהוא חושב שטים צריכים להיות סגורים מאחורי סורגים. מחונכים היטב. כדי שהם לא יפגעו בלורדים שלהם. טים מפוחד הוא טים ששולטים עליו, זה מה שהוא אומר," דמעות זורמות על לחייו עכשיו.

אני מניח יד מהוססת על כתפו. הוא לא נע, אפילו לא מפחד. "אני מצטער," אני לוחש, הטים האחרים מהנהנים בראשם. הוא מוחה את הדמעות עם השרוול של חולצתו. שתיקה עוטפת אותנו כשזה נדמה שאין עוד מה לומר. בלבי, אני מוצא כאב, אני מוצא עצב – כולם מכוונים ללורד אדי. חייו היו קשים... אבל אין זה אומר שהוא צריך להפוך את חייו של הטים שלו לקשים יותר.

"הלורד אוהב למתוח אותי," אומר הטים של הלורד גריפין, קולו נשמע מוזר. הוא גם ציפור שיר, אז למה הוא צרוד עכשיו? "א-אני יודע שזה לא קשור, אני מצטער, אני רק..." קולו דועך, עיניו רצות בחדר. אני מרים את מבטי, אף אחד לא מביט בנו אפילו. הלורדים שלנו לא נראים באופק. אני נושף, משחרר את האוויר  שלא ידעתי שהחזקתי בתוכי. "ה-הלורד גריפין, הוא ביקש ממני לשיר במשך יממה רצופה כמעט, ללא אוכל או מים. רק שרתי, במשך שעות... ועכשיו,״ הוא מרים את ידו לאחוז בגרונו, עוצם את עיניו. אני מבחין בזה מיד, ואני משער שגם הטים האחרים – דמעות מנצנצות בקצה עיניו. ״איבדתי את קולי לשלושה ימים, עכשיו הוא חזר, אבל- אבל זה כואב כמו גיהינום ואני לא מסוגל...-״ הוא נשבר בבכי, כולנו פוערים עיניים כשטים של הלורד גריפין מייבב במעגל שיצרנו לעצמנו.

הטים של הלורד אנדרס מיד מרים את ראשו, עיניו עוברות בין כולנו, פעורות באימה. הבעתו בהחלט אבודה, הוא מניף את ידיו כאילו אינו יודע מה לעשות איתן. אני מגחך, וטים של הלורד דבלין תופס את המראה המצחיק הזה גם, כי חיוך קטן על שפתיו, ובאותו הרגע אני מרגיש שניצחתי את כל הטיטאנים כי הטים של הלורד דבלין מחייך. אני מסמן עם ידיי לטים של הלורד אנדרס להניח את ידיו על טים של הלורד גריפין בעידוד, הוא רק מביט בידיו באימה. "א-אני מצטער, אני- אני לא-" טים של הלורד אנדרס מגמגם.

אני מגחך, בטעות, וזה גורם לשלושה מהטים במעגל שלנו להביט בי, ואז בטים של הלורד אנדרס, טים גבוה ומגושם ורחב כתפיים שלא נראה כלל כמו טים, אבל עם שיער כהה ועיניים כהות מאוד, עם גב שפוף ועיניים ריקות. ואני לא מזהה את זה באותו הרגע, אבל כשידו נחה, בהיסוס, על גבו של טים של הלורד גריפין כפי שסימנתי לו לעשות, משהו במבט הכמעט ריק שלו נשבר. שפתו התחתונה רועדת, ואני בטוח כי יתחיל הוא לספר לנו על מה שהלורד אנדרס עשה לו, אבל הוא שואף עמוקות ופניו כמו אבן שוב. אני מקמט את מצחי, עד כמה בדיוק שברו אותך, טים של הלורד אנדרס, שאינך מסוגל אפילו לבכות עוד?

טים של הלורד דבלין מרים את ראשו באחת, ואני מנתק את עיני מטים של הלורד אנדרס, מנתק את מחשבותיי, ומביט לכיוון אליו טים של הלורד דבלין מביט בו, רק כדי למצוא את הלורדים שלנו חוזרים, יחד עם הלורד אדי, רגוע יותר עכשיו. כשהם מתקרבים, אני מסתנוור ממשהו המחובר לחגורה של הלורד אדי. אני מצמצם את עיניי בניסיון להבין מה זה, וכשהוא קצת יותר קרוב, אני מזהה – רצועה. הוא מחבר את הטים שלו ברצועה. עיניי כמעט מיד נורות, באימה, לטים של הלורד אדי, שם לב לקולר הזה שאני מכיר היטב, האחד עם הדוקרנים בצוואר. גם לי היה אותו, כמו גם לכל טים אחר, אני משער.

הלורד קיאראן נעמד מאחורי, מניח יד על ראשי. אינני מביט מעלה. לבי מאיץ פעימותיו, ובלבול גואה בתוכי משום שאינני יכול למצוא פחד בתוכי. מדוע שיפעם כה מהר, אם אינני חש פחד? הלורד קיאראן מתיישב על קרסוליו, שפתיו קרובות לאוזני. "נהנה, טים?" הוא לוחש, בקולו הנמוך. אינני מוצא קריאת תיגר בקולו, אלא רק כנות. האם הלורד קיאראן באמת... באמת מתעניין בכך? אין זה יכול להיות.

אני מסרב להאמין שהלורד קיאראן השתנה כל כך מהר... כשאני מסיט את ראשה קמעה, ועניי פוגשות בעיניו הבהירות של הלורד קיאראן, יש שם הבעה שאני מזהה כמעט מיד – הוא מחזיק את עצמו. מרסן מילים רעות, נועל את העצמו המרושע. אני נזכר בפעמים קודמות שראיתי את ההבעה הזאת, הרבה לפני שהלורד אדי הגיע ללורד קיאראן, שם חשבתי שהלורד קיאראן החל את השינוי שלו. האם זה ייתכן שהלורד קיאראן תמיד החזיק חלק מעצמו, חלק אכזר ונורא, מאז הגעתי? האם כל הרוע שהראה לי, האם זה לא הכל?

אני גומע רוק בקול ומנתק את עינינו, לא עונה לשאלתו של הלורד קיאראן ומשפיל את ראשי. אם הסתיר את החלק הכי שחור בתוכו מפני, האם זה אומר כי הוא מתכנן לחשוף אותי אליו מאוחר יותר, אחרי שאבטח בו קצת יותר? חשש ממלא את לבי, ואני מרגיש איך הדם מתנקז מפניי כשחרדה לוקחת את השפיות  שלי. בערפול, אני מרגיש את הלורד נעמד ומתרחק ממני. קור לפתע מתפשט בתוכי, ופעימותיו המואצות של לבי נחלשות לפתע, ו – זה החלק שאני מוצא לא מובן – יש משהו בתוכי הרוצה שהלורד קיאראן ישב על עקביו, קרוב אלי כמו שהיה, וילחש באוזני ויניח ידו על שיערי.

והמשהו הזה שבתוכי מבעית אותי עד מאוד.

ממתי... מדוע שזה יהיה כך? זה לא צריך להיות ככה. אני טים, אני כאן כדי לספר סיפורים ולא כדי להרגיש. אני כאן כדי לדמיין וכדי לגרום ללורד להרגיש. אינני כאן כדי... אני מנער את ראשי בפרעות, מסרב אפילו לחשוב על המילה הזאת. לא. זה לא ייתכן. אני מסרב להאמין שזאת הסיבה שלבי פועם כמו משוגע. אני מסרב להאמין ש... אני מנער את ראשי שוב, לבטח נראה כמו משוגע לעיני הטים האחרים. האם הם חווים זאת... גם? אהיה חייב לשאול אותם. אבל עכשיו כשהלורדים חזרו, אינני חושב שישאירו אותנו לבד שוב.

הלורד דבלין מוביל אותנו לתוך האחוזה שלו. אינני מסוגל לעצור את הסקרנות שלי, ואני חוקר את הסביבה החדשה שלנו: מבואה מרכזית, שהוא לבטח ארגן במיוחד בשביל האירוע הזה, משום שיש רחבת ריקודים, שאולי בעולם מתוקן, ללא לורדים מרושעים, יוכלו להתקיים בה הנשפים היפים ביותר. חיוך קטן על שפתיי, רק לרגע, והוא מיד נמחק. פינות ישיבה ברחבי החדר, והמשרתים של הלורד דבלין עוברים בין הלורדים ומחלקים משקאות ומתאבנים. התקרה של החדר גבוהה, עם כיפות. בתוך הכיפות יש אריחים מבריקים עם מלאכים מצוירים עליהם. הלורד דבלין מתיישב על ספה זוגית, ואחריו גם חבריו, מתחלקים על הספות. אנחנו, הטים, אחריהם, על הברכיים.

אני נזכר בפעם ההיא שהלורד קיאראן אמר לי שהוא אינו רוצה שאשב על בברכיי כך שוב, אבל נדמה שזה שונה כשזה עם חבריו. לבי כואב, אולם אני לא מוצא לכך הצדקה, שהרי זה הגיוני שהלורד לא ירצה להרוס כך את התדמית שלו. זה מספיק שהוא הלביש אותי בבגדים שלא תואמים טים.

אני מנער את ראשי, מה קורה לי? מה קורה לי? מדוע אני מחפש שהלורד קיאראן ירחם עלי? מדוע אני מחפש לראות היכן הוא טוב אלי יותר מהאחרים? מדוע אני מצפה ממנו להתנהג אלי שונה? העובדה שהלביש אותי בבגדיו של אדון צעיר אינה משנה הרבה, אני גוער בעצמי. הלורד קיאראן הוא עדיין אכזר.

אבל כשידו נוחתת על ראשי ואני מוצא עצמי נשען למגעו, אני מבין שלא כל חלק בי בטוח בכך.

—-
מחשבות על הסיפור של אדי?
מחשבות על טים של הלורד אנדרס?

יש לי מלא לספררר ואני מרגישה שבכל פרק אני מצליחה לגעת רק בקצההה

יש לכם שאלות? חורים שעדיין לא נגענו בהם? תרגישו חופשי לשאול בתגובות❤️

תודה רבה על ההצבעות, הקריאות והתגובות, זה באמת משמעותי עבורי❤️

והסיפור רישמית עומד בתחרות של
TheJasminAwards !!