האדון הולך ונהיה נחמד יותר, וזה גורם לי להרטיב את עצמי מרוב פחד.

אינני יכול לישון מהפחד שאולי ינסה לרצוח אותי בשנתי, כי כבר שלושה ימים לא התפרץ עלי בכעס. אינני יכול לאכול, כי אני חושש שהוא מותח אותי. אינני מתרחק ממנו, אינני מפנה לו את גבי, מהחשש שיתהפך פתאום. בזמן האחרון, אני הולך על ביצים סביבו. מעולם לא נזהרתי מהאדון שלי כך.

האדון משחק בכוס היין שלו, הקרח מקרקש. אני כורע על ברכיי לפניו, רגלי עדיין קשורה באותה השרשרת לקיר. לפעמים, הוא משחרר אותי כדי להשתמש בשירותים, אבל הזמן שלי מוקצב ושומר הולך מאחורי, כאילו אברח לו בכל רגע. מדוע שומר עלי כך, אינני יודע. ואינני בטוח כי אני רוצה לגלות.
עיניו של האדון עלי, אני יודע. אני מרגיש אותן. חדות ומחוררות את גופי. ״תספר לי סיפור אחר.״ הוא פוקד בקול קר, כך לפתע. ללא אף הקשר. אני נרעד, לוקח נשימה עמוקה. בזמן האחרון, מוחי התרוקן מכל הצבעים שלו, מכל הסיפורים שלו, ולא נותר בי דבר. כאילו ברגע שכבל את רגלי, כבל גם את הדמיון שלי.

״אל תתן לי לבקש שוב.״ הוא מסנן מבין שיניים חשוקות. אני עוצם את עיניי בחוזקה. ״אני מתנצל, לורד, רחם עלי כי אינני מסוגל לחשוב על סיפור,״ אני פוקח את עיניי, משפיל את ראשי ומקשיח את שריריי. מוכן כמעט לכל דבר. רשרוש של גלימה, הוא מכה ברצפה חזק עם השרביט. אני מתכווץ, קרקוש מתכת מהדהד בחדר. אני גונב מבט מהשומרים, הם דרוכים עכשיו, עיניהם צמודות לשליט, מחכים לכל פקודה שלו. תהא פקודתו אשר תהא.

״אין לך רעיון לסיפור,״ הוא חוזר על דבריי, קורא תיגר, מחקה אותי. אינני מעז אפילו להביט בו. הוא מתקרב אלי, וכל צעד שלו מהדהד בין כותלי חדר המבואה הגדול. ״אז אני אתן לך קצת רעיונות, וקצת זמן לחשוב.״
וכשהוא אומר זאת כך, בטון האפל הזה, עם מבט בעיניים מעבר לרשעות, גובל באכזריות, סדיסטיות, עם חצי חיוך חתולי ויד אוחזת בביטחון באבן האודם בקצה השרביט שלו, אני יודע שכל האירועים הבאים יהיו גרועים מכל גיהינום עלי אדמות.

אני רוצה להיות משהו שלעולם לא אוכל להיות. אני חולם על טירות וארמונות ונסיכים ונסיכות. אני חולם על נשפים וחיוכים צבועים, על גינות ירוקות וחצרות גדולות.
אני כלוא בעולם אפור כשבראשי תמונות צבעוניות.
אני כלוא בתור משרת של אדון שלעולם לא מסופק.

אני כלוא, ואינני יכול להשתחרר.

הרגעים הטובים שאני זוכר מחיי הם הרגעים בהם חייתי בדמיוני. הרחק הרחק מהאחוזה המרשימה של הלורד.

הרחק הרחק מהעולם שכאן.

״... היכן שחלומות אינם מתים...״

כל גופי כואב, דואב. גאוני צורב וקולי בקושי נשמע. מעלי יש חלון קטן המביט לירח ולכוכבים, ואני נמצא בתוך תא שאני מכיר יותר מידי טוב. תא שלא ביקרתי בו כמעט שנתיים. תא המכיל את כל סיוטי הכי גדולים. תא שבו נולדו כל סיפורי האגדות שלי.
אני שם לב ששרתי. או לפחות, זמזמתי מנגינה מוכרת. אני כבול לקיר, אבל השלשלאות ארוכות מספיק כך שאוכל לנוע כמעט בחופשיות בתא הקטן שהלורד שלי היה כל כך אדיב להביא לי.

ידעתי שאין זה אפשרי שהאדון ישתנה מהר כל כך. יער מלא מפלצות לא יכול להוליד נסיך מקסים, שגדל לטבוח ולרדוף אחרי העבדים שלו. אני זוכר את מסעות הציד הקודמים שלו, הלורד התלהב כל כך מכל חיה תמימה שהרג, האש בעיניו, חיוכו היה כה גדול, כה גאה, כה... אכזר. ואותו מבט אכזר רדף את עיניו כששלח אותי לרוץ ולהתחבא ביער, כששם אותי להיות הטרף שלו. המבט הזה, העיניים הטרופות - שום דבר לא ישכיח זאת ממני.

צעדים במסדרון, אינני טורח לזוז ממקומי. אוושת גלימה, ואני יודע שזה הלורד, ושהוא לבדו.
״אתה,״ הוא אומר. אינני מביט בו. ״האם יש לך רעיון לסיפור נוסף.״ אבל הוא אינו שואל באמת. אני מרים אליו עיניים עייפות, רק לרגע, ואז עוצם אותן ומגרד את ראשי במחשבה על סיפור נוסף שהוא יאהב. ״היו היה פעם,״ אני מתחיל, האם יעדיף לו היו אלה נסיכה ונסיך? ״נסיך בודד מאוד, ונחמד מאוד. בדרכו שלו. אף אחד לא הבין כמה נחמד היה. העונשים הכבדים היו כדי למנוע פשיעה, המיסים הגבוהים היו כדי שיוכל לדאוג לממלכה. התהלוכות השבועיות שלו בהן נדרשו התושבים לשלם מס נוסף ולהביא מתנות - הכל, כל שעשה, היה למען התושבים!״ אני גומע רוק, נועץ את ציפורניי בבשר של כף ידי. המילים מרגישות כמו סכינים בפי.

״והיה נשף אחד, אחד מיני רבים, אבל שונה מהם כל כך, שבו נסיכה ניגשה אליו, וביקשה שיתן לה את הריקוד הראשון. הנסיך הוקסם מהיופי שלה, כבר שבוי של הנסיכה, לא יכול היה—-״

״תעצור!״ קורא הלורד. אני מיד גומע את רוקי, עוצם את עיניי בחוזקה ומשפיל את ראשי. ידיי צמודות לגופי, מוכנות להגן על ראשי ברגע שהאדון יחליט לתקוף. ״זה סיפור מדכא ולא אמין. ומי זאת הנסיכה הזאת לעזאזל!״

״אנ- אני מתנצל, אדוני הלורד,״ קולי לא עולה על לחישה, לבי פועם במהירות בחזי. פחד משתק אותי. ״מה- מה תרצה שיהיה בסיפור, ל-לורד? אעשה- אעשה הכל,״ אני מגמגם. הוא נושף, ואני יודע שאי שביעות הרצון שלו רק גוברת. חשש ממלא אותי. ״איך אני אמור לדעת מה צריך להיות בסיפור! אתה שוכח כאן, טים, אתה הסופר! עם הדימיון המוגזם!״ ואז, הוא מוסיף בקול זחוח, עיניו מביטות עלי מלמעלה, ״ואולי, אולי זה הזמן להחליף אותך טים, כי אתה כבר לא מקורי יותר.״ הוא אינו באמת שואל, רק מוודא שאני יודע את מקומי. אני משפיל את ראשי. ״תשמור את המילים שלך,״ הלורד אומר כשאני פותח את פי להתנצל. ״אני אחזור מחר, תחשוב על סיפור טוב.״
והוא מסתובב. ההד של אוושות הגלימה שלו והלמות נעליו הוא כל שהוא מותיר מאחוריו.

ואולי בעולם אחר, אני זוכה להיות שומר של נסיך נחמד...

ואולי בעולם אחר, אני יכול להיות חופשי ולשחק עם האחיינים שלו בחצר...

הוא שולח אותי לשוק לקנות כמה מצרכים, ומבקש ממני להתגנב למטבח, כי הטבח הראשי אינו אוהב שנכנסים לממלכתו... וביחד, אנחנו מכינים ארוחה לשעה מאוחרת בלילה שהיא רק לשנינו, ולא לאף אחד אחר...

עיניי מתגלגלות בארובותיהן מתחת לעפעפיי, שפתיי מתוחות בקו ישר. אבל זו אינה המציאות. זו לעולם לא תהיה המציאות. הסוף שלי יהיה זהה לסוף של כל הטים האחרים שהיו לאדון - הוא יצוד אותי בסוף. אני יודע. אני יודע.

ואני מפחד.

הדמיון שלי הוא כל שיש לי כדי להגן עלי.

״טים.״ זה הלורד, נשמע קרוב יותר מתמיד. אני פוער את עיניי, אשר מיד פוגשות בעיניו הקרות. רגש מוזר מכה בפניו, גבות מכווצות, עיניים דואגות, אבל זה נעלם במהירות שהגיע - כנראה אלה התאורה והרעב המטשטשים אותי, כי האדון לא ידאג למישהו פשוט כמוני.
אני גומע רוק וממלא את ריאותיי באוויר.

זאת שעת סיפור עכשיו.

״היו היה פעם,״

אני מתחיל.

—
מחשבות?

זה ככ מוזר לקרוא את הפרקים האלה כשאני נמצאת במקום אחר בעלילה בכלל חוח

פרק יעלה אני מקווה כל תחילת שבוע, ובקרוב אפילו פעמיים בשבוע כי אני בקצב כתיבה טוב😊

טימי שלנו🥺

נרשמתי לתחרות כתיבה בוואטפד, לכתוב סיפור בעשרה פרקים, כל פרק 1500 מילים, רק באנגלית
בקרוב תמצאו אותו בפרופיל שלי!

הסיפור יעקוב אחרי שני שחקנים מפורסמים בהוליווד שתמיד הייתה בניהם כימיה טובה, אבל אחד נפל והתאהב והשני... לא.

טעות שיכורה אחת, והם מוצאים עצמם עירומים במיטה עם טבעת פלסטיק תואמת על האצבע, ועל הרצפה זרוקה תעודת נישואין.

עכשיו, בכל ההופעות הבאות שלהם, בכל הסטים יחד - על הבמה הם עדיין הזוג המושלם, אבל כשהאורות נופלים והמצלמה מפסיקה לשדר והווילון נופל, לא תמצאו את שניהם חיים באותו החדר.

אחד שקרן, השני נאמן.

אחד מניפולטיבי, השני כן.

אחד תכנן את הכל, השני חושב שזאת הייתה טעות.

האם הם יצליחו להמשיך את ההצגה רצה? האם השנאה שלהם תפריד בניהם, עד שלא ישאר מהמשחק המשותף לא אלא זכרונות? האם... האחד שלא התאהב, יתאהב?

Sincerely, Author
ellle