היה זה עוד אחד מהנשפים שהמלך והמלכה ערכו אליהם הוזמנו גם התושבים הפשוטים. כמו האירועים הקודמים, הנסיך שנא כל רגע. כל אחד מהנתינים נראה היה לו כמו החרק הקטן שלו, האחד שהחזיר לביתו, האחד שטיפל במשפחתו. הוא ידע שאחרי כל שהעביר את בן האיכר דרכו, בן האיכר לעולם לא ישוב אליו. לעולם לא יסתכל עליו כמו שהוריו מסתכלים אחד על השנייה, עם הניצוץ הזה בעיניים וחצי חיוך עדין.

כמו עננה שחורה, כמו סערה – הסתובב הנסיך בין הנתינים ואנשי המלוכה שנהנו מהערב שלהם. מצב רוחו התדרדר מאז שיחרר את בן האיכר. מידי פעם הוא רכב דרך ביתו של בן האיכר עם שומריו כשהלך לצוד, ובכל הפעמים האלה הוא רצה לרדת מגב הסוס שלו וללכת לבן האיכר, לדרוש את חזרתו לארמון. הוא ידע, אבל, שהוא אינו יכול לעשות זאת באמת. העצבות בעיניו של בן האיכר כשהיה איתו, הפחד שלו מפניו... זה הכאיב לליבו של הנסיך.

חושק את שניו, הנסיך כל כך אבוד במחשבותיו שהוא מתנגש במישהו והמשקה שלו נשפך על האדם האחר. זעם מבעבע בתוכו, עיניו משחירות בכעס. "לעזאזל!" הוא נוהם, פותח את פיו כדי לקלל את האדם האחר, אולי אפילו לשלוח אותו לצינוק כדי שיוכל להוציא את זעמו, אולם כשהאדם האחר מסתובב אליו כל המילים נעתקות מפיו של הנסיך. הוא מחוויר וליבו מדלג על פעימה. "א-אני מתנצל, הוד- הוד מעלתך." בן האיכר שלו, החרק שלו, מגמגם. עיניו משדרות את אותו הפחד שנראה בהן תמיד כשמביט בנסיך.

בן האיכר מניח יד רועדת על זרועו של הנסיך. "ה-האם לכלכתי אותך, הוד מעלתך? האם- האם נפצעת?" הוא שואל את הנסיך, למרות שיודע שהמשקה של הנסיך נשפך כולו עליו – הוא יכול להרגיש את זה כי הבד הרטוב של חולצתו נדבק לגבו. "חזרת." הנסיך נושף, קולו בקושי מגיע לאוזניו של בן האיכר. ואז הנסיך מנער את ראשו, וכשהוא מניח את עיניו שוב על בן האיכר, מבטו שולח צמרמורות במורד גבו של האדם הפשוט יותר. זה אותו המבט שהביט בו בפעם הראשונה. בן האיכר מועד אחורנית ועוטף עצמו עם ידיו.

"למה?" הנסיך כמעט בוכה את המילה הזאת, קולו שבור ובעיניו כל כך הרבה רגשות שבן האיכר מעולם לא חשב שהנסיך מסוגל לחוש. "ל-למה? הוד- הוד מעלתך, אינני מבין. זה נשף שהמלך והמלכה הזמינו את הנתינים אליו, האם- האם היה אסור לי?" האם לא היה עליו לבוא? אבל אביו כל כך רצה – סוף סוף הוא ואחיו הקטנים היו בריאים מספיק לעשות את המסע הזה. "אם כן – אני מתנצל, הוד מעלתך. אבי- אבי ואחיי כאן, היכנשהו, אני- אני אקרא להם ונעזוב מיד." בן האיכר חושק את שיניו, לבו כואב. הוא לא ישקר – הוא התרגש שיש לו תירוץ לשוב לראות את הנסיך. אולי חודשיים או שלושה עברו מאז הנסיך שיחרר אותו, וכל יום בלעדיו היה נורא יותר מקודמו. בן האיכר אינו יודע מתי זה קרה, אבל משהו בנסיך, העובדה שטיפל במשפחתו בעת שהחזיק אותו, וגרם לאביו להיות גאה בו כל כך... כל אלה גרמו לליבו להאיץ.

כל רגש שיש לבן האיכר כלפי הנסיך נדמה לו שגוי. כל כך שגוי. אבל ברגע שבן האיכר מביט בנסיך כל המחשבות על שגוי ונכון נעלמות מראשו.

כשהנסיך לא אומר דבר, לבו של בן האיכר נופל. הוא מתנצל שוב ולוקח עוד צעד אחורנית. ״א-אעזוב מיד, אם כך,״ בן האיכר מחפש את בני משפחתו עם עיניו, מתחיל להסתובב ולהתרחק מהנסיך כשיד חזקה לפתע לופתת את זרועו באחיזה עדינה שזרה לו. ליבו מדלג על פעימה, חבלים נקשרים בביטנו. הוא מעז להביט בפניו של הנסיך רק לרגע אחד – רק כדי למצוא שם מבט שאינו מכיר, אבל חיוך נורא שהוא מכיר היטב.

״תאמר להם שלא תשוב איתם הלילה.״ הנסיך אומר. ליבו של בן האיכר נופל כשהוא נזכר באותו היום לפני כל כך הרבה זמן, כשהנסיך שפך את המשקה שלו בכוונה על נעליו. בן האיכר מהנהן ומחכה שהנסיך ישחרר את ידו, אך זה נשאר לאחוז בה. ״אינני מתכוון... זה פשוט לא יוצא נכון- בן איכר, אני- אני מזמין את משפחתך להישאר כאן את הלילה, גם.״

הם מעולם לא חשבו שזה יסתיים כך, דבר שהתחיל כמו שדה קוצים לא יכול להסתיים בשדה של שושנים, אבל עדיין – עדיין – בן האיכר מוצא עצמו מביט בנסיך האכזר שלו בעיניים רכות, לא חוששות כמו שהיו. הנסיך משחק בשיערותיו הארוכות של בן האיכר בעדינות שהיא זרה לו. לאחר שהנסיך הזמין את בן האיכר להישאר בארמון, הוא פגש לראשונה את אביו של החרק שלו, האחד שבן האיכר דאג לו בלי סוף. הוריו של הנסיך האכזר, המלך והמלכה, הביטו בבנם ברוך כשראו כיצד הוא אוחז בידו של בן האיכר, כיצד הוא מחייך למשפחתו של הבחור שהתחיל את הכל.

בן האיכר חופר פניו בחזהו של הנסיך. הם שוכבים במיטתו של הנסיך, בן האיכר נשען על חזהו, מקשיב לפעימות ליבו המואצות. השמש מתחילה לזרוח, צובעת את השמים בגוונים בהירים של ורוד וכתום ותכלת.

צובעת את עתידם באותם הצבעים.

—
זה לא הכל, כמובן. זה לא סיפורם המלא של בן האיכר והנסיך - הוא יעלה בנפרד בתור ספינאופ לסיפור🙏🏻

מחשבות?