הקלף שהלורד דבלין הניח על השולחן היה הזמנה לאירוע שהוא עושה, כך מתברר. כמו אותו האירוע שהלורד קיאראן עשה אז, כשקרא עלי תיגר. כשהייתי בטוח שהוא מתכוון לצוד אותי. הלורד קיאראן נמצא בחדרו, ועובר מדידות לחליפה החדשה שלו לפני האירוע של הלורד דבלין. אולם אינני יכול למנוע מעצמי את תחושת הבלבול – בכל שבע השנים שלי אצל הלורד, הוא מעולם לא עבר מדידות, למעט לעוד גלימות ומעילים ואולי חליפה או שתיים, אבל לא באמת במיוחד בשביל אירוע מסויים. ויותר מכן, הלורד קיאראן מעולם לא באמת התארח באירועים האלה.
מצד שני, הלורד קיאראן שהכרתי כשהגעתי היה רק בן שישה עשר קיצים, עוד מתאבל על מותו המוקדם של אביו.

"היי, עבד של שבועה," אני מרים את ראשי מיד בהישמע קולו של שומר, מוצא את השומר שהיה נחמד אלי. אני מהנהן אליו ונעמד, לא מצפה לזה כאשר הוא אוחז בזרועי בחוזקה. "האדון קורא לך." הוא דוחף אותי אחריו, קריאת כאב עוזבת את גופי כשהוא מחזק את אחיזתו בזרועי. "ל-למה אתה עושה את זה?" אני שואל, מנסה לחפש את עיניו, אשר מביטות קדימה כשהוא מוביל אותי למדרגות. "היית נחמד אלי..." אני אומר בלחש, נותן לקולי להינשא ולהדהד בין כותלי הבית. הוא מגחך אחד נטול הומור, נעמד במקומו לפתע ומעמיד אותי גם. פחד ממלא את לבי. התקדמנו במדרגות, ולא יידרש לשומר הרבה כדי לדחוף אותי מטה ולפצוע אותי. אני גומע רוק בקושי.

"נחמד? כן, כן, אני זוכר שהייתי נחמד אליך," הוא יורק את המילה כאילו הייתה לרעל, וקולו מלא בטינה. לרגע, הוא הזכיר לי את הלורד. עכשיו אוחז בשתי זרועותיי באחיזת ברזל, עיניו נעוצות בעיניי וכל להבות הגיהינום נמצאות שם. מה... מה כבר עשיתי לו? "הפעם ההיא, שהצלת את הילדים המפגרים האלה מהעונש שלהם – אתה זוכר את זה, עבד טיפש? יש לך מושג מה עברתי אחרי אותו יום? היד שלי – כמה זמן לקח לי להחלים?" הוא חושק את לסתותיו, קולו נמוך ואפל וגופו הגדול מאיים עלי ואחיזתו רק מתחזקת. "וכל השינויים שאתה עושה לאדון שלי... אני לא אוהב את זה, מכשף. אני לא אוהב את זה בכלל. אביו היה גיבור, אתה יודע. צפיתי באדון הצעיר מתבגר ונהיה אכזר יותר מאביו, גם ביחס שלו לעבדים כמוכם, ואז אתה... ברוב חוצפתך..." הוא רועד עכשיו, זעם ברור בכל הבעת פניו ובקולו.

שפתי התחתונה רועדת, אני נושך אותה. "אנ-אני מצטער, אבל- אבל זאת השבועה, בגלל- בגלל זה אני כאן," אני מגמגם, אבל ההסבר שלי רק שופך שמן על מדורת הזעם שלו. הוא נוהם, עכשיו תופס בצווארון האיכשהו-שלם של החולצה שלי ומקרב את פניי לפניו, גורם לכך שרגליי כמעט מתנתקות מהמדרגה שאנחנו עומדים עליה. "הבאת עלינו רק אסון עם השבועה הזאת שלך. היה לנו טוב כאן, עם הטים האחרים, הטיפשים, אבל אתה... השבועה שלך..." הוא מצר את עיניו, גבותיו מכווצות בזעם. האחיזה שלו על צווארון חולצתי חונקת אותי. הוא מרים אותי קצת גבוה יותר, כך שגם אם אתאמץ לעמוד על קצוות בהונותיי, אינני מצליח לגעת במדרגה. "אמסור לו שנפלת." השומר לוחש, ארס בקולו. אני פוער את עיני כשמבין למה הוא מתכוון, הוא זורק אותי בתנופה, רק שאז – איכשהו – ידיי מצליחות לאחוז בידיו ולעצור את נפילתי. אני עוצם את עיניי בחוזקה. "שחרר, שרץ -!" הוא מסנן, מנסה שוב לזרוק אותי אך אחיזתי בזרועותיו איתנה.

"שומר, מה לוקח לך כל כך הרבה זמן להביא משרת... פשוט..." זה הלורד, קולו דועך לקראת סוף המשפט. הוא מצקצק בלשונו. אני פוקח את עיני לכדי חריץ רק כדי למצוא אותו יורד את המדרגות לעברנו, לבוש בחלוק היקר שלו. אני מיד משחרר את אחיזתי בשומר והוא משחרר את אחיזתו בחולצה שלי. אני נופל ומנסה להתייצב, אוחז במעקה. "שוב פעם עושה בעיות?" הלורד קיאראן שואל. אינני מעז להרים את ראשי, גופי מתחיל לרעוד. "אנ-אני מתנצל, ה-האדון..." אני לוחש, קולי רועד כמעט כמו גופי. הוא מתקרב אלינו, ממשיך לרדת במדרגות לעברנו, עד שנעלי הבית שלו נכנסות לשדה הראייה שלי.

הלורד מניח את היד שלו על ראשי, אני מיד מזנק במקומי בבהלה. אני מתחיל לרכון מטה בכוונה לרדת על ברכיי, אך האדון קיאראן מושך בשיערותיי ומעמיד אותי ישר. אני זועק, לרגע נותן לעיניי לפוגש בעיניו, אבל הוא אינו מביט בי. עיניו הבהירות נעוצות בשומר.

השומר מהנהן אליו, "כן, אדוני. הודעתי לעבד כי אתה מבקש לראותו ו..." קולו של השומר דועך, אני מסתכן בעוד מבט בפניו הנאות, החדות, של הלורד קיאראן, עכשיו חיוך שאני מכיר היטב פרוש שם. "השאלה לא הייתה מכוונת אליך, שומר." קולו יכול להקפיא את המקום החם ביותר בכל העולם. ואז הוא מפנה את העיניים הקרות, הצרות האלה, אלי. והן מתרחבות קצת, וההבעה שלו כבר לא רעה כל כך. אני גומע רוק בפחד. הלורד עדיין אוחז בשערי.

"טים, האם הוא עושה לך בעיות?" הלורד שואל אותי. אני פוער את עיניי. אחיזתו בשיערי משתחררת, אבל ידו נשארת על ראשי. "אתה יודע, אני באמת לא אוהב כשאתה כורע ככה." עיניו לא מתנתקות מעיניי, ואני כל כך רוצה להסיט מבט, אבל עיניו הבהירות, הזעם שם, הלהבות... אינני יכול לנוע. אני קפוא במקומי.

הלורד מעיף מבט אחרון בשומר ועושה תנועה כזאת עם שפתיו שאינני יודע מה פירושה, אבל היא גורמת לשומר להחוויר פנים, ולפחד לצבוע אותו לבן כמו סיד. ידו של הלורד שהייתה על ראשי יורדת לזרועי עכשיו, ואוחזת בה אבל לא חזק כמו שנהג לאחוז, ובהחלט לא חזק כמו שהשומר אחז בי. בעת שהלורד מוביל אותי במעלה המדרגות, הוא כנראה מבחין בהבעה המפוחדת שלי, כי הוא מסתובב אלי, ומרים קצה אחד של שפתיו במן חיוך לא בטוח שכזה. לבי מדלג על פעימה, גורם לכך שאני מפספס מדרגה ורגליי מסתבכות ואני מועד, אבל לפני שנזק נגרם, הלורד תופס אותי ומייצב אותי במקומי.

החיוך שלו מתערער, כמעט נמחק לגמרי, ואחד מהוסס עוד יותר מחליף אותו. "טים," הוא נושף, וכשעיניו נעוצות בעיניי, והוא מחזיק אותי כזה קרוב אליו... יד אחת שלו על הלחי שלי, ואינני שם לב לזה בהתחלה, אבל אני משעין את ראשי על ידו, רק קצת, עד שאני מרגיש את שיערו מדגדג את פניי. הוא רוכן לעברי, שפתיו כנגד האוזן שלי וזה ברור שהוא רוצה להגיד משהו, אבל כל שאני שומע הן נשימותיו החזקות.

שואף, נושף. שואף, נושף.

וכל נשיפה גורמת לצמרמורות בלי סוף בגופי, ולשערות בעורפי לעמוד.

הלורד מתיישר, אז. עיניו מזוגגות, עיניי פעורות ואני בטוח שזה פחד המשתק את גופי. הלורד מנער את ראשו, וההבעה הרצינית והקרה הזאת חוזרת אליו שוב, וזה מרגיע אותי, כי עם ההבעה הזאת אני יודע להתמודד. עם ההבעה הזאת התמודדתי במשך שבע שנים.

כשאנחנו מגיעים לחדרו, אני נעמד בהשתאות, פי פעור כשאני מביט על מה שנמצא מאחורי הדלתות הכפולות הגבוהות המובילות לחדרו של הלורד. מעולם לא הייתי שם. כמו משרדו, היה זה מקום שהטים אינם מורשים להיכנס אליו, ואם אכן טים הוכנס לשם... עיני מוצאות את המיטה הגדולה של הלורד, עם המצעים היקרים, ואני מסרב להאמין שהלורד הנוכחי או אביו אי פעם... כפו עצמם על טים חסר ישע. אבל שמעתי את הסיפורים, כולם שמעו את הסיפורים, ורק טיפש לא יאמין להם.

שריריי נדרכים, אינני מעז להביט בלורד, אשר עושה את דרכו למרכז החדר. מה אם... מה אם אני הבא בתור? לבי מדלג על פעימה, אני מועד אחורנית, לכיוון היציאה מהחדר. הוא משתנה אבל, הוא משתנה, הוא לא... חרדה אוחזת בי, ידיים עם טפרים ארוכים לופתות את לבי ומועכות אותו, אני רוצה לצרוח. כל שפת הגוף שלי צורחת פחד. אני לא רוצה. אני לא רוצה-

"אדון טים?"

באחת, אני יוצא מההתקף שנכנסתי אליו, נחנק מהרוק של עצמי. אני ממצמץ, עיניי נופלות על בחור נמוך העומד במרכז החדר, ליד הלורד קיאראן, הנראה די משועשע מהמצב. הבחור, די מבוגר, עם תווי פנים כמו של עכבר, נראה חושש לפתע. "אני מתנצל להפריע לך, אדון טים, אבל אדון קיאראן ביקש חליפה גם לאדון שלו." הקול שלו גבוה, ובעיניו הוא מתחמק ממבטי. הפחד שלי מצרף אליו גם בלבול עכשיו, וכל כך הרבה שאלות מתרוצצות במוחי. אדון טים? חליפה בשביל האדון שלו? מה... מה קורה כאן? אני פותח את פי כדי לשאול, אבל הלורד קיאראן מצקצק בלשונו כשהוא ניגש אלי, מניח יד בטוחה על גבי התחתון ומוביל אותי לעבר החייט העכברי. אני חותם את פי, מביט בלורד, הגבוה ממני בראש וחצי כמעט. הוא אינו מביט בי, אבל גם ממקומי אני יכול לראות את החיוך הזחוח, הממתיק סוד על פניו. הלורד קיאראן מכין לי הפתעה, אני בטוח בזה.

האם אוהב אותה? בזה, אינני כל כך בטוח.

—-

מחשבות?

אני מרגישה שהפרקים לא טובים ושאני מאבדת את הכתיבה שלי🥲

בדמיון שלי הסיפור הזה היה טוב יותר איפ באלי להוריד אותו🥹

מצורפת תמונה שלי ושל ההשראה שלי🙏🏻
הכירו את טים ללורד קיאראן שלי, את ליאו לטיילר שלי, את טומי לדייב שלי, כל העולם שלי, כל ההשראה שלי, פרסאוס🤍