אינני יכול לתאר את האירועים העוקבים להגעתו של הלורד אדי והטים שלו.

האדון ואדון אדי צוחקים בניהם, מחליפים חוויות רעות שהיו עם הטים שלהם. "זוכר שהיה לי את הטים הקודם, שהיה אמור לנגן לי ולשיר לי?" הלורד אדי אינו באמת שואל, ואינו באמת מחכה שהלורד ישיב לו אם זוכר או לא – הוא מיד ממשיך: "אז ידעת שהם אינם יכולים לנגן רק עם ארבע אצבעות?!" והוא צוחק – הלורד אדי שואג בצחוק, נשען בזחיחות על הספה, רגליו פרוסות לפניו וחזהו מנופח בגאווה. והוא צוחק. וצחוקו נשיא מעלי ומעל הטים של הלורד אדי. והלורד צוחק אף הוא, ושניהם שואגים בצחוק המועך אותנו ומנמיך את קומתנו יותר, וגם אני וגם הטים של הלורד אדי – אנחנו כמעט נשכבים על הרצפה בניסיון להיעלם. איננו מעזים להרים את מבטנו, איננו מעזים להסתכל על הלורדים שלנו, בתקווה שאם לא נביט בהם – הם ישכחו את קיומנו.

"אתה מרושע!" קורא הלורד בין צחוק לצחוק, אבל אין זה נשמע כאילו הדבר באמת מפריע לו. אני חושש שמא השיח עם הלורד אדי יכניס רעיונות רעים למוחו של הלורד. "זה כמו שאמרתי לך, קאי – תהיה טוב אליהם, והם לעולם לא יקשיבו לך. צריך לחנך אותם, לאלף אותם לפני שהם יאלפו אותך."

אני מכווץ את גבותיי, האם אין המטרה שנזכיר להם מה היא נחמדות? מה הוא טוב לב? ברגע של אומץ, אני מעז לגנוב מבט מהטים של הלורד אדי, אשר מחבק את עצמו ויושב כמו כדור מתחת ללורד שלו. ובעזות מצח כמעט, אני מרים את מבטי קצת יותר למעלה, לפניו של הלורד אדי. הוא נאה, ללא ספק. שיער בהיר ועיניים בהירות, עור חלק וגוף בנוי היטב, עם תווי פנים חדים. אבל פניו היפות לעולם לא יחפו על המחשבה המכוערת שלו. צלקת מכוערת מכסה את הלחי שלו, ואני תוהה האם הסיבה שלה היא שגרמה לו לחשוב כל כך רע על הטים. מה עברת, הלורד אדי, שגרם לך לרצות להביס כל טים אפשרי?

עיניו הקרות לפתע תופסות את עיניי, והבעתו הופכת לזעם, ועיניו הבהירות הופכות כהות ושפתיו שחייכו באכזריות מזעיפות. כתפיו עולות מעלה ויד אחת שלו אוחזת לפתע בשערו של הטים שלו, ומושכת. חזק. הטים זועק. צווחה נפלטת מפי. אני מאבד שיווי משקל ונופל על גבי. זוחל אחורנית. הלורד מביט בי בעיניים קרות, אני מבחין בזווית עיניי. הלורד אדי משחרר את שיערו של הטים ונעמד. אני עוצר את נשימתי.

"אנ-אני מתנצל," אני ממלמל מהר. "טים- טים מתנצל, הוא- אני- לא התכוונתי-" אינני יודע אפילו מה לומר. מה אני יכול להגיד? הלורד אדי אינו כמו הלורד קיאראן. הלורד אדי חסר לב באמת, ובריאותי את עיניו הזועמות עכשיו, לבי יוצא אלפי פעמים כלפי הטים שלו, אשר עכשיו יושב עוד יותר בתוך עצמו, מייבב חרישית ומחזיק את ראשו. אני מבחין – דם על אצבעותיו.

"קיאראן, לא חינכת את הטים שלך כמו שאמרתי!" עיניו הן להבות הגיהינום והלהבות האלה מכוונות כולן אלי. אני מכווץ את גבותיי, הלורד לא חינך אותי כפי שהלורד אדי אמר לו? דבריו מתחברים קצת למה שהטים של הלורד אדי אמר באותו הערב, על כך שהלורד ביקר אצלם. האם התקופה הרעה שחוויתי, היא באשמתו של הלורד אדי? אם כן, האם זה אומר שהלורד כלל לא רצה לפגוע בי, ורק הושפע מחברו? בלבול גורם לראש להסתחרר, והחרדה שאני שרוי בה אינה מועילה למצב. האם... האם יתכן שהלורד מעולם לא רצה לפגוע בי?

אינני מסוגל להסיט את מבטי מהלורד אדי, מהחשש שברגע שאפסיק להסתכל עליו, הוא יזנק עלי. "הוא דווקא מאוד מחונך." הלורד אומר. מזווית עיניי, ישיבתו הופכת פרוסה יותר; רגליים בפיסוק, ידיים פרוסות על גב הספה בקו ישר עם כתפיו. הוא אינו חושש אם יקרה לי משהו – הוא אינו חושש שהלורד אדי, חברו הטוב ביותר, יפגע בי, הטים שלו.

כשההבנה מכה בי, לבי כמדלג על פעימה. נשימתי נתקעת בגרוני ופי מתייבש. שריריי, שהיו מתוחים, מרפים לפתע, ואני רוצה לצחוק. כיצד חשבתי, בכזאת... תמימות, שהלורד שלי ידאג לי? שהלורד שלי לא רוצה לפגוע בי? דמם קר ומוחם מלא במחשבות איומות, מלאות בהרס בזימה. לא קיים לורד שאינו רוצה לפגוע בטים שלו, כעת אני משוכנע בכך.

הלורד אדי, אני מאמין, לא היה זקוק לשכנועים רבים מצידו לבטח כדי לגרום להלורד לפגוע בי. הלורד לבטח רק היה צריך עידוד, דיחפה קלה, לפני שהסתער עם הקשת שלו עלי, בכל הכוח. הוא ורעיונותיו הרעים והמחשבה הרעה יותר שלו. אני משפיל את עיניי כשדמעות ממלאות אותן. למה אני בוכה? למה אני בוכה? שהרי ידעתי...

"פאק! לעזאזל איתך, קיאראן! לא פלא שהוא לא אמר לך מה אמר לטים שלי כדי שידבר, הוא לא מקשיב לך בכלל!" ואז שני צעדים וצל מכסה אותי, אבל מחשבתי כמו מלאה בערפל ואני מנסה לברוח לדמיון שלי, למקום הבטוח שלי, לחצר של מלך מרשים או לבית של אציל, או לבית כפרי היכן שהוא ששם אקבל את הסוף השמח שלי. אני מנסה לברוח לבן האיכר ולנסיך האפל, אבל אינני מסוגל לראות דבר מבעד לאפלה בראשי.

"אז אני אלמד אותך. אז אני אלמד אותך...!" הלורד אדי ממלמל, ואני מבחין בידו מושטת במהירות לכיווני, והוא מתיישב על קרסוליו מולי וידו אוחזת בגרוני חזק, מקרבת את ראשי אליו. אני נחנק, עיניי פעורות.

"איך אתה מעז להביט בלורד, עבד של שבועה? איך אתה  מעז לחלל אותי עם עיניך?" הוא מסנן, עיניו פראיות. פעורות. רעות. "איך אתה מעז לשקר ללורד שלך? איך אתה מעז להסתיר דברים?" קולו נמוך ומחוספס, ומבין שיניים חשוקות קולו גורם לצמרמורות של פחד בכל גופי. כל שריריי קופאים. גרוני כואב, וריאותיי שורפות. אני מרים את ידי לאחוז בידו החזקה של הלורד אדי, אך ידו השנייה אוחזת במפרק שני ידיי בחוזקה. אני מנסה לייבב, להסתכל על הלורד שלי, להתחנן לרחמים, אך כל שיוצא זה כמו נשיפה חנוקה, כמו קריאת ציפור גוססת.

דמעות זולגות על לחיי.

"תבכה, טים של קיאראן. תבכה. אין זה יועל לך עכשיו. ספר לי, טים של קיאראן. שבע שנים, ולא אולפת כמו שצריך? ולא למדת להתנהג? ספר לי, טים של קיאראן, מה טים אמר לכם? ספר לי איך גרמת לו לדבר. ספר לי! ספר לי! אחרת לא תוכל לספר עוד יותר!" הוא מנער אותי, עיניו זה הטרטרוס ואני טובע בו. עיניו זה הגיהנום. עיניו הן התגלמות הרוע. כהות כל כך, מפחידות כל כך. ברקע, טים של אדי מייבב גם בשבילי. חיוך עצוב על שפתיי כשאני מרגיש את ראשי מתמלא בערפל. בעיניי רוחי, אלה בן האיכר והנסיך.

"הל-הלורד-" נקודות שחורות מול עיניי, ואני רואה את בן האיכר מתעורר משנתו הארוכה, הנסיך האפל לידו, והחיוך על פניו זוהר כמו השמש. האם זה יהיה הסוף שלי...? "ב-ברגע שהוא נ-נהיה נ-נחמד יותר א-אליו, ה-הוא התעורר. הוא ה-התעורר ו-" ניסיון של שיעול, אני עוצם את עיניי. הלורד אדי מנער אותי שוב. הוא צועק, מקלל, אבל אני אינני שם. בעיניי רוחי, הלורד שלי מציל אותי מידיו הרעות של הלורד אדי. מושך אותי מהטרטרוס ומחזיר לי את נשמתי. בעיניי רוחי הוא סוטר ללורד אדי, לחברו הטוב ביותר, ואז ניגש אלי ו-

גב כף יד על הלחי שלי, ויד מונחת על החזה שלי, ואז על צד צווארי.

אני פוקח את עיניי עד כדי חריץ כדי למצוא את הלורד קיאראן רוכן מעליי, לראשונה מאז אי פעם – דאגה בעיניו, והיא נשארת. ונשארת. וחיוך קטן על שפתיו כשהוא רואה שאני פוקח את עיניי, ואז הוא מניח את ידו שהייתה על הלחי שלי על מצחי, ואז על עיניי. אני עוצם אותן, ולבי מעולם לא היה כזה רגוע ליד הלורד. אבל המגע שלו, משהו שונה בו הפעם. מבטו, רך יותר משאני זוכר. "אתה בטוח עכשיו, טים." הוא מבטיח. אינני מאמין לו. טים לעולם לא בטוח. אבל אף קולו שונה הפעם. אינני מסתכל לתוך זה, רק נותן לגופי להירגע באחיזתו. כרגע, אני בטוח.

—-
מפרסמת מהצפון, כאן יש שקט מתוח, עכשיו הייתה נפילה.

מקווה שכולכם בסדר❤️

כל רגע שאני עוצמת עיניים, אני מקווה שזה לא יותר מסיוט בלהות. אני רוצה להתעורר לשלום. אני רוצה שכל זה לא יהיה אלא חלום בלהות.

אין לי עוד פרקים לפרסם, לצערי, זה רק זה.
אבל לתקופה הזאת, לכל מקרה, אפרסם חלק מסיפורי המגירה שיש לי כאן בוואטפד, ואודיע שהם נכתבו כשהייתי בת 16-17, לכן הכתיבה והעלילה מזעזעים, אז בלי לשפוט.

אני מקווה שהכל יסתיים. אני מקווה שהכל יהיה בסדר, ושנחזור לשגרה מהר🙏🏻

תשמרו על עצמכם, על הקרובים אליכם
מקווה שהמשפחות שלכם בטוחות🙏🏻❤️