״...לא ברחת ממני.״

מילותיו מהדהדות בראשי, ואינן משחררות. ואני כל כך מבולבל. רגע אחד הוא אומר שלא ברחתי ממנו, וברגע השני הוא קושר את רגלי בשלשלאות ברזל בחדר המבואה הגדול שלו, יושב בכסאו הגבוה ומחייך אלי אחד מוזר.
אבל אינני מעז לפצות את פי. הוא היה אדיב מספיק לא להרוג אותי באותו היום. אדיב מספיק להחזיר אותי לביתו. הוא אמנם לא הביא לי לבוש חדש, אבל השיב אותי בחיים ולא בארון קבורה, ועל זה אני מודה לו.

״תגיד משהו.״ הוא אומר, ספק פוקד. משלב רגליו ותומך בפניו עם ידיי. אני פותח את פי, אך סוגר אותו כמעט מיד. מה אוכל להגיד?
״תספר לי סיפור,״ זה פחות נשמע כמו פקודה, אבל עדיין אינני יכול לציית. איזה סיפור אוכל לספר? כל הצבעים במוחי התערבבו והתערבלו והכל אפור כעת. כל הסיפורים שחיו בי נדמה כי מתו, נשארו אי שם הרחק, קבורים לנצח ביער ההוא.

״אני לא אבקש זאת שוב, טים. לא אחזור על דבריי.״ הוא נוקש עם השרביט שלו על המרצפות היקרות. פעם אחת, פעמיים. מטה את ראשו, בעיניו אכזריות בל תתואר. אני גומע רוק, זיעה קרה על מצחי בעודי ממסה לגרד כל טיפת סיפור במוחי.

אני נושם עמוק.

״היו היה פעם,״ אני מתחיל, עוצם את עיניי, ומנסה לדמיין את התקופה של הסיפור. היו היה פעם איכר צעיר... על מזונו עמל ועל שכרו עמל כפליים...

״... מלך שלא ידע שובע. עוד ועוד תמיד רצה, ואף מתנה לא הייתה טובה מקודמתה. כספי המיסים עלו ועלו, והמלך רק התעשר. העני נהיה עני יותר. והיה איכר...״

מילים אינן נשפכות מפי בקלות כמו פעם, דמעות בעיניי. גרוני יבש וכל משפט נדמה כסכין. אני משתעל, קרקוש שלשלאות נשמע. עיניי מזוגגות, ואינני מביט על האדון. אם רצה סיפור עם סוף שמח, הוא עתיד להתאכזב. אין סופים שמחים היכן שהקשת אינה נראית. היכן שהגשם אינו פוסק לרדת.

״... הגיע היום והאיכר עוד לא יכול היה לשלם את מסי המלך, אז הוא הציע את שירותיו למלוכה. אני אטפל לכם בגינה וביבול, אמר האיכר. המלך צחק בפניו, ובמה הדבר יועיל? שאל המלך, המלך לעג. נבוך היה האיכר, ושפוף כתפיים. אין בחזקתי הכסף למלך, לא אוכל לשלם עוד מיסים. תכלא אותי, אם לא מטיבים לך שירותי, אמר האיכר, נבוך בפניי המלך.״

אני גומע רוק, יכול לראות עצמי מול אותו המלך, אחד אכזר הלובש גלימה מפרווה, שרביט כפולה בגודלה וחדה פי ארבעה משרביטו של האדון.
שוט מצליף באוויר, אני פותח את עיניי מיד, סחרחורת תוקפת אותי.
״אני מתנצל, אדוני,״ אני לוחש, מלחך את שפתיי ברוק. גרוני יבש, ורעב משתק אותי, אבל אני מנסה להמשיך בכל מקרה. עוצם את עיני, אני עומד יחד עם האיכר בדמיוני, כורע על ברכיי מול המלך חסר הלב.

״וכך היה - כלא המלך את האיכר, בתא האחרון והחשוך ביותר בצינוק שלו. עד שאחליט מה תרומתך לי, אמר לו המלך, כאן תהיה. כאן תישן וכאן תאכל, וכאן יהיה ביתך החדש. ברוך הבא הבייתה, איכר! המלך פרץ בשאגה של צחוק, כאילו דבריו המצחיקים ביותר. שומרים, כמו בסימן, צחקו איתו.״ אני פותח את עיניי, פוגש במבטם הקר של ששת שומריו של האדון שלי. ״ימים עברו, והאיכר לא שמע עוד מהמלך. קר היה בצינוק, והאוכל שקיבל היה בלתי אכיל, והמים היו עכורים. מהחלון הקטן בתאו, יכול היה לראות חלקים מן שמי הלילה, והירח היה שם, מחייך אליו אחד אדיב. עזור לי, האיש שבירח, לחש האיכר. עזור לי כי אינני יודע...״ אני נותן לקולי לדעוך, גונב מבט מהאדון שלי, עיניו פעורות בסקרנות, וידו אוחזת בחוזקה בשרביט שלו. אני מסיט מבט כמעט מיד, אולי, אם אספר את הסיפור טוב מספיק, אוכל לבקש ממנו קצת מזון.

״ואז, המלך התפרץ לתאו של האיכר. אתה! הוא אמר. אתה! בוא איתי! המלך הסתובב והלך, האיכר, המום, נעמד וניסה ללכת מהר כמו המלך. בקושי, כמובן, כי בטנו שאגה וכאבה מרעב, וגרונו יבש היה. פחד שיתק את גופו, כל תנועה שגויה שיעשה...״ אני מביט באדון שלי, הוא כבר לא מביט בי, אלא בשרביט שלו, ומבט חושב על פניו. אני פותח את פי כדי להמשיך, על אף שכל מילה היא כמו סכינים בגרוני. ״עצור.״ האדון שלי אומר, אני מיד משתתק, על אף שלא אמרתי מילה. כשהוא מביט בי, עם עיניים חדות, אני כמעט מרטיב את עצמי.

הוא יורד מכסאו הגבוה, ואני גומע רוק. האם אמרתי דבר שלא הייתי צריך להגיד? אינני יודע. מעולם לא היה עלי לספר סיפור בקול. עכשיו, הוא עומד מולי, ורוכן קצת, אני מסיט את מבטי ומתפלל שלא יפגע בי. הקצה החד של השרביט שלו מופנה אלי. ״אתה צמא.״ הוא אומר, נוגע בגרוני בסוף השרביט. ״ואתה רעב.״ עכשיו, לוחץ את השרביט שלו לבטני. אני עוצם את עיני, מחזיק את נשמתי. ״ואתה מספר לי את הסיפור הזה בשביל להטיף לי.״ אני מניד בראשי, כי זאת אינה הסיבה. תנועותיי אלימות כמעט. ״אם כך, למה אתה מספר לי על משרת כבול ועל מלך אכזר, טים.״ הוא אינו שואל. וקולו מפחיד אותי. אני מרים את ראשי רק לרגע, ומיד מסיט את עיניי. השרביט שלו לוחץ על בטני עכשיו. ״לורד, מעולם לא התכוונתי להטיף לך, זה לא המקום של עבד כמוני להטיף ללורד,״ אני אומר בקושי. הוא דוחף את השרביט שלו חזק יותר לעברי, ואני נאנק בכאב. ״אתה מעז עוד לשקר לי!״ עכשיו, השרביט שלו לבטח פוצע את בטני. אני עוצם את עיניי. אה, אז זה הסוף... סוף הסיפור, של האיכר ושלי.

לפתע השרביט שלו כבר לא לוחץ על בטני. עיניי עדיין עצומות, ואינני מעז לפתוח אותן. הדהוד של נעליים ברקע, הלמות שמתחזקות עם כל צעד. אחד השומרים שלו מתקרב אלינו - אלי. האדון לוחש לו משהו, והוא עוזב. וגם האדון עוזב, כנראה חוזר לשבת על כסאו הגבוה. אני פוקח את עיני, ונושף אוויר.
עצב ממלא אותי. תחושה של כישלון. אני מביט בידיי, אצבעותיי מתעסקות אחת בשנייה. זה מוזר, התחושות האלה. כמעט מאז הביא אותי, לא חשתי כמעט דבר. רק ריקנות. הלכתי במסדרונות כאילו אני רוח הרודפת את החדרים. עשיתי כל דבר שהאדון שלי פקד עלי. נענשתי אינספור פעמים על דברים שלא הייתי אשם בהם. אבל מעולם לא הרגשתי עצבות, חוץ מאותו הרגע בו הוכרחתי לעזוב את הוריי, את משפחתי.

מאז מסע הציד של האדון, הכל אצלי התערער. הרגשות שלי אינם במקומם עוד, ואני מתחיל לצפות לדברים שאינני ראוי להם. אני תוהה, אולי היה עדיף לי לו היה הורג אותי ביער וזהו.
כחכוח גרון, אני מיד מרים את עיניי, מוצא את השומר עומד מעליי ומחזיק במגש מתכת. אני נעמד בקושי. השרשרת מספיק ארוכה שאוכל ללכת עד לאדון ולחזור, האם מתכוון שאגיש לאדון את מזונו? כך? אני מביט באדון בדאגה, כי זה לא האופן שבו הוא אוהב לאכול. הוא מביט בי בסקרנות, השומר נוהם. ״קח את המגש, עבד.״ הוא מסנן, אני מיד משתחווה אליו ולוקח ממנו את המגש. תכולתו לא מרשימה במיוחד, אבל זה משהו שלא הייתי מעז לחלום לקבל. לא מסוג המותרות שמגיע לעבד כמוני. אני מתחיל לצעוד לכיוון האדון, ברגליים רועדות. כשאני לפניו, אני כורע על ברכיי ומניח את המגש לפני, מחכה שיורה לי לעלות כדי להגיש לו את זה.

״טיפש קטן,״ האדון שלי מצחקק, אני מקשיח את שריריי. ״זה האוכל שלך, טים.״ אני קופא, פוער את עיניי. זה לא יכול להיות, מה...
מעולם עבד כמוני לא קיבל מרק חם, ואורז, ועוף וקנקן מים מלא. משהו מוזר קורה, ואינני אוהב זאת. החיים הם לא אגדה. במיוחד לא החיים שלי. מתוך יער מלא מפלצות לא יצא הנסיך המושלם. אנשים לא יכולים להשתנות בין לילה, זה פשוט בלתי אפשרי...!