שמש מחממת את הגינה של הלורד קיאראן, ואף ענן אינו נראה באופק. המראה גורם ללבי להתרחב ולחיוך כמעט להפציע על פני; עשיתי את זה. הבאתי את השמש. תחושה שאינני מכיר זורמת בכל גופי, וגורמת לי להרגיש כאילו אני מרחף. אני עוצם את עיניי, אם עד עכשיו היו לי ספקות בנבואה, השמים הבהירים מולי, החיוכים של הלורד, הם כולם הוכחה שהנבואה שלי התגשמה. הגשמתי את יעודי בתור טים, בתור ילד של שבועה. אולם... התחושה המרוממת שבי לפתע נעלמת, משאירה אחריה תחושת ריקנות. קצות שפתיי נופלים מטה, ואני מכווץ את גבותיי. הנבואה מעולם לא סיפרה מה קורה לטים אחר כך, ואינני יודע אם אי פעם היה טים ששרד כדי לספר.

יד עדינה על כתפי, אני מיד מזנק במקומי בבהלה. מביט בעיניים פעורות בטים של הלורד דבלין. "טים-" הוא מתחיל, אבל אז עיניו פוגשות בעיני המבוהלות, בהבעתי החיוורת, והוא קוטע את עצמו. "טים, מה..." קולו גווע, מבט דואג על פניו עכשיו. "מה קורה אחר כך, טים של הלורד דבלין?" אני שואל, אולם יודע שאין הוא יודע את התשובה, כמוני. "מה קורה לנו אחר כך, אחרי שאנחנו מגשימים את הנבואה?" טים של הלורד דבלין לא עונה לשאלתי. למעשה, הוא מתעלם ממנה, ואומר לי שהוא נשלח לקרוא לי. האדונים אוכלים עכשיו, והם רוצים אותנו שם. ברגליים כבדות ועם לב כבד יותר, אני נותן לו להוביל אותי לחדר האוכל, שהלורד החל משתמש בו מאז לראשונה ביקש ממני לקרוא בשמו, מאז אותו החלום שהיה לי, שהתברר כזיכרון.

אולם לפני שאנחנו נכנסים לטווח הראייה של האדונים, אני אוחז בזרועו של טים של הלורד דבלין, גורם לו לעמוד במקומו. אני מניח את האצבע המורה של ידי האחרת על פי, מסמן לו להיות בשקט. מעולם לא עשיתי דבר כזה, צוטטתי ללורד שלי, אך המילים של הלורד דבלין הם אלה הגורמים לי לרצות להאזין.

"...אנדרס לקח את הטים שלו לצוד," הלורד דבלין אומר. דאגה בלבי, טים של הלורד אנדרס... עוצם את עיניי, הצל הגבוה שלו בזכרוני. הגב השפוף שלו, הבעתו הריקה, קולו הריק עוד יותר. הלורד קיאראן מצקצק בלשונו, אני כמעט יכול לראות את מבטו המאוכזב בעיני רוחי. "זה לא מפתיע. אנדי מעולם לא אהב את הרעיון של השבועה." הלורד קיאראן אומר. כלי מתכת מקישים על כלי חרס, אני נזכר באותו היום, לפני יומיים, שהלורד השליך את כליו על הרצפה. מביט בידיי, החתכים עוד טריים. "זה לא החלק הכי מוזר. לפני שהגעתי הנה, הלורד אנדרס הזמין אותי אליו, ו – הלוואי והייתי עובד עליך – טים של אנדי היה נראה זקוף יותר, ואנדי... בוא נגיד שהיה לו ניצוץ בעיניים שאנחנו מכירים טוב." הלורד דבלין מגחך. שתיקה בניהם. טים של האדון דבלין מנער את ידו באחיזתי, אני מיד משחרר. כשאני פותח את פי להתנצל, הוא פשוט מנער את ראשו ונכנס לחדר האוכל. לבי מדלג על פעימה, מה אם יגיד להם כי האזנו לשיחתם?

אבל טים של הלורד דבלין רק מתיישב על ברכיו ליד הלורד דבלין. אני חושק את שיני. מביט בלורד דבלין, הבעתו שבורה, מלאה בחרטה. האם אי פעם יוכל להשיב את הטים שלו למה שהיה? לבי כואב בשבילם. כחכוח בגרון, ואני מיד מביט בלורד שלי. אינני לוקח עוד צעד. מאחר שאינני יודע היכן להתיישב, אני עומד.

"טים." הלורד קיאראן אומר בקול קר, כמעט כאילו שמי היה לפקודה. אני מיד מרים את מבטי לעיניו, רק לרגע קצר, אבל ארוך מספיק כדי לגרום לליבי לפרפר בחזי, לפני שמשפיל את ראשי שוב. "טים," הלורד חוזר, הפעם אני יודע שהוא קורא לי בשמי, ולא בכינוי של ילד שבועה. קולו רך יותר. "בוא, שב." הלורד קיאראן גורר את הכיסא שלידו. אני פוער את עיניי, מביט בטים של הלורד דבלין, אך הוא אינו נע ממקומו. אני מנסה לתפוס את מבטו, אך ראשו מושפל. עיניי מטפסות לעיניו של הלורד דבלין, אשר מחייך אלי אחד מעודד, ואז משפיל את עיניו לטים שלו; הילה ירוקה של קנאה מקיפה את הלורד דבלין.

"טים, לא אבקש ממך שוב. לא אחזור על עצמי." הלורד קיאראן אומר, שוב עם הקול הקר הזה שלו. אני קופץ במקומי, עושה דרכי ליד הלורד קיאראן, אך מיד קופא במקומי. "ה-הלורד, אלך ל-להגיש את האוכל?" דבריי ספק שאלה, ספק אמרה. הלורד קיאראן מניד את ראשו. "אינך צריך לעשות זאת עוד." הלורד קיאראן אומר. אני מכווץ את גבותיי, ממצמץ בעיני בבלבול. אולם לפני שאני פוצה את פי כדי לשאול, משרתת מגיחה מן המטבח, אני שם לב כי היא אינה אותה הבחורה שהייתה כאן כאשר הלורד ניפץ את כליו. היא אוחזת בידה מגש עם עוד שתי צלחות ועוד מזון. ראשה כמעט מקביל לרצפה. כשהיא מתקרבת אל השולחן כדי להניח את הצלחות, היא מרימה את עיניה קמעה, והן פוגשות בעיניי. לבי מדלג על פעימה, המבט הזה, אני בטוח שראיתי אותו בעבר.

אולם לפני שאני מסוגל להיזכר, היא מסיטה את מבטה, מסיימת להניח את צלחות ההגשה על השולחן, ונעלמת למטבח. מבטי עוקב אחריה, כאילו בכל רגע תסתובב ותאמר לי מהיכן אנחנו מכירים. היא לא מסתובבת.

נגיעה קלה בזרועי, אני מיד מנתר במקומי. בעיניים פעורות, אני מביט בלורד קיאראן, אשר ידו עכשיו אוחזת, בעדינות זרה, בזרועי. שפתיו נמתחות במה שנדמה להיות חיוך. בידו השנייה, הוא מחווה על המושב שלידו. "שב, טים." אינני מתווכח איתו, אלא כאשר הוא משחרר את זרועי, אני מיד מתיישב לידו בראש מושפל. מבטו של הלורד קיאראן עלי, אני יכול להרגיש אותו. הלורד דבלין עסוק מידי במחשבותיו, לבטח תוהה כיצד יגרום לטים שלו לשבת על יד השולחן.

הלורד קיאראן מניח ידו על הברך שלי, מתחת לשולחן. אני מיד מקשיח את שריריי. הוא אינו מזיז את ידו. בזווית עיניי, אני מבחין בהבעת פניו של הלורד קיאראן מאפילה. עיניו הבהירות מתכהות, וזה הכעס שהוא נאבק בו עכשיו. הוא כועס, כי אינני זוקף את ראשי. הוא כועס, כי אני מתנהג כמו שטים אמור להתנהג, ולא כפי שהתנהגתי בעבר. הוא כועס, כי גופי דוחה את מגעו.

אולם אין זה שגופי דוחה את מגעו, להפך – ידו משרה חום על ברכי, וגורמת לזרמים חשמליים לחצות את גופי. הקרבה שלו אלי מאיצה את פעימות לבי, וכששפתיו מברישות את אוזני אני נזכר בהרגשה שלהן על שפתיי, בזיקוקים שהרגשתי, התחושה הזאת שכל העולם קופא סביבנו, ואלה רק שנינו שנותרנו. חום גופו כנגד גופי...

אני חושק את שיני. זה לא שאינני מרגיש דבר, אלא שאסור לי להרגיש דבר. זה לא... הלורד קיאראן צריך להביא יורשים, אחרים שירשו את הכס שלו, צאצאים שיהיה להם טים משלהם... האם, בכלל, הנבואה ממשיכה להתקיים אחרי שהאדון האכזר מוצא את השמש שלו?

הלורד דבלין מדבר פתאום, "קאי, אולי תראה לי את העיירה, לאחר מכן? הסתובבת שם מאז?" הלורד קיאראן מסיט את מבטו ממני, ומביט בחברו. הוא מרים אף את ידו מברכי, מאפשר לי לנשום שוב. לשכוח, רק לכמה רגעים, את הרגשות שלי לאדון. אולם התחושה הקרה על ברכי אינה מאפשרת לי זאת בקלות כל כך. לבי כואב, ואני רוצה לאחוז בידו של האדון שלי, רק כדי להעניק לי קצת מהחמימות הזרה הזאת. אני רוצה להביט בעיניו, ולמצוא שם את הרגש הלא מוכר הזה, את החיוך החם על שפתיו, ההבעה הזאת... שהוא הביט בי באותו הלילה, לפני כתשע שנים, אז כשהייתי כבן אחת עשרה.

"זה לא רעיון רע, דבי." הלורד קיאראן אומר. ידו מוצאת את מקומה בחזרה על הברך שלי, עכשיו ממוקמת קצת מעלה יותר. לבי מאיץ את פעימותיו, ותחושה מוזרה מוצאת מקומה בין רגליי. אני נע במקומי באי-נוחות. "בוא נראה לדבי את העיירה שלנו." הלורד קיאראן אומר.

—-
פרק!

תיזכרו את המשרתת, היא חשובה והיא הופיעה בעבר

קראתי את טים שבת קודמת, והבנתי שזה באמת ספר לקרוא בשיעור ספרות - יש שם כ״כ הרבה רמזים לגבי ההמשך🥹

ממליצה לקרוא שוב ולחפש את המילים והמשפטים הקטנים, בהחלט מבינים יותר טוב אחרי זה!

לצערי, הלימודים שלי דורשים ממני יותר ממה שציפיתי, אז העלאות יתעכבו😔
(מישהו מבין משהו במתמטיקה דיסקרטית ויכול לעזור?🥹)

מה לדעתכם קורה אחר כך, אחרי שהטים מגשים את הנבואה?

האם הנתינים זוכים לתקופה מאושרת עד הסוף, או שמא זה תקף רק לשליט הנוכחי, וברגע שבנו מגיע לגיל המתאים הנבואה חוזרת על עצמה? (לורד רשע, טים שעוזר לו)

מי זאת המשרתת הזאת, ואיך זה שהיא מוכרת לטים???

למה טים של דבלין פתאום מתנהג מוזר? האם הוא מקנא בטימי, או שאולי יש סיבה נוספת להתנהגות המוזרה שלו?

ואנדרס (הלורד עם הטים הגבוה) - קאי ודבי אמרו משהו על זה שלמרות שהוא לקח את הטים שלו לצוד, הם שניהם חזרו והטים שלו נראה הרבה יותר טוב, ולאנדי היה מבט בעיניים שהם הכירו, מה לדעתם קרה בציד?😏

מצפה לראות את התשובות שלכם לשאלות!!

תודה רבה על ההצבעות, התגובות ובכלל שאתם קוראים את הסיפור❤️