הטוש ריקד לו בשמחה על הדף,
משאיר שבילים צבעוניים בין מילים מתפוררות,
מחליש משמעות מחרידה בעזרת צבעים עזים ומהפנטים.

והעט שכב בעצב על השולחן,
תוהה כיצד אפשר להמשיך מכאן,
מלא ביגון וזעם,
למרות שהרגעים עוברים, גם אם לאט,
והימים ממשיכים, בחיים לא מחכים לאף אחד.

כמה מילים מקושקשות בהגזמה,
בניסיון להסתירן, לא להראות את הטעויות המובנות מאליו,
תחשבו שהתבלבלתי במילה,
לא תגלו שדבר-מה פועל לבדו
ומכתיב לי אותיות שלפעמים אף לא נכונות.

והדף, כולו מצולק ונסער.
כוויות, חתכים, ופגיעות לא ברורות גם כן.
מתחבא בין עוד מיליונים כמוהו,
מסתיר כל הוכחה לפצעים.

הגבול בין אהבה לשנאה דק,
בדיוק כמו הגבול בין גאונות לשיגעון.
אבל אם אותי אתם שונאים,
אשמח לאהוב את עצמי במקומכם,
גם אם אני מלא שיגעון וניגודים.

ומי אני?
אני מי שכולכם השתמשתם בו,
שברתם, מיציתם ועברתם הלאה ממנו.
אני העיפרון בו אתכם מלמדים להפסיק להשתמש בו, חסר צבעים ואפור.
אבל גם בשביל ציורים יפיפיים ומלאי משמעות,
אתם זקוקים לקווים שיכולים להמחק,
רק ליתר ביטחון.

כמובן, הכאב שכוח אל,
שוכב לו בכל אחד מאיתנו,
מוסתר מתחת למסיכת האושר שלנו,
ורק אני מחייך משטויות,
בוכה מהן, וברור שגם צוחק מהן.
אני חיי ומת כל הזמן.
לא מדחיק, כבר למדתי להקשיב
והכאב מכוון אותי להצלחה,
גם אם אינה תספק את כולם.