לפעמים, הייתי מתפללת שדברים היו... מתרחשים בצורה שונה.
הכל מבולגן, קרובים, אך רחוקים.
מתקרבים ואז נדמה שנמאס לך, ואני מוצאת את עצמי מתרחקת שוב בפחד להבריח אותך לגמרי.
אתה יודע, יכולתי להפיל את הלילות חסרי השינה שלי עליך, להאשים אותך בזה; בזה שהשארת אותי חסרת מנוחה ומוטרדת.
אבל זה לא יהיה הדבר הנכון לעשות, אם כי היה זה רק צירוף מקרים. רק כמה פעמים מקריות, שהתנגשו.

לפעמים הייתי מקווה שתתקרב ולא תתרחק, בגלל שהמרחק ממך הוא לא נעים, בעיקר כאשר אינני מודעת ושלמה עם קיומו, על אף שהוא זמני.
לפעמים אני בעצמי ברחתי. היו סיבוכים בינינו, והייתה עוד מישהי בכלל, ברור שברחתי, היא חשובה לי, וגם אתה, אני יודעת שהיא חשובה גם לך ולה אני די מפריעה. זה או לפגוע בה אפילו יותר, או לאבד חלק ממני בתמורה. העדפתי להשאיל לה את החלק הכי חשוב לי מפעם לפעם - אותך.
אבל אתה יודע מה תמיד מנחם אותי כשאני חושבת על התקופה ההיא? שבחיים לא עזבת. הלכת, אבל תמיד חזרת. לרוב לא באמת הלכת מרצון, לפעמים אפילו דרשתי ממך ללכת ושיקרתי שאני רוצה להיות לבד, בכדי שתהיו יחד, בכדי שתרדו לי קצת מהגב. או יותר נכון בשביל שאראה את מבטי השנאה ששלחה לעברי, פחות. אבל תמיד התגעגעתי אליך. תאמין לי שהמרחק הזה כאב.
ונאלצתי להסתיר ממך את כמה שכאב לי לזמן מסוים, ואני לא חושבת שאי פעם סיפרתי לך כמה פעמים תהיתי אם לרמוס אותה או למות בעצמי, אבל תמיד העדפתי להשאר לצידך ולנסות ליישר את ההדורים עמה. אפילו שדיברנו. אבל לפעמים, פשוט הייתה מתעלמת ממני בגלל שקנאתה רדפה אותי.

אל תחשוב שלא שמתי לב שבאמת היית איתי קצת יותר. אני מעריכה את זה, זו הייתה תקופה שהתחלתי להבין דברים גם ככה, זה ריסק אותי, תודה שהיית שם. גם בערך.
אל תחשוב שאולי היה עדיף שלא היינו מכירים בכלל, הרי אמרת בעצמך, היו אלפי הסתברויות אחרות, הסיכויים שהיינו נפגשים הם מעטים כל כך. ועדיין, נפגשנו. הייתי רוצה לחשוב שהגורל רצה בכך, אך אני יודעת - למרות הכל - שזוהי פשוט ההסתברות שנבחרה. כנראה בשביל שאלמד, אגלה, אבין, אך כנראה שהגורל לא חשב לרגע מה יהיה איתי אחר כך, אחרי שאבין שאני קשורה אליו במן חבל בלתי נראה ואין לי שום מושג איך אני אתיר אותו עכשיו.

ואל תחשוב שאתה מכיר אותי, לפחות לא את כולי. ואל תחשוב שהצלחת לפענח אותי, כי אתה אפילו לא קרוב.
ולעומתך, אני מכירה אותך באופן... שיכול די להפחיד אותך. מפתיע שבכלל הצלחת להפסיק לפחד ממני בכלליות, הרי אני מפחידה את כולם ואתה פחדת ממני מלכתחילה. אבל זה לא היה בגללי, שנינו יודעים למה פחדת מתנועות מהירות בטווח הראיה שלך ומנגיעות - גם אם כי הקלות ביותר - ואני שמחה שממני בסוף הפסקת לפחד, שמחה שבפנים, אתה סומך עליי.
אבל אז אני חושבת על זה שוב. אתה כבר מזמן לא כאן, וכנראה שאני בסופו של דבר גרמתי לזה, אולי לא ישירות, אבל כנראה בעקיפין. הרי לא ידעת שהמגננה שלי היא מתקפה והמתקפה שלי היא אסטרטגית ונשמרת לפעמים שאני חושבת באופן בהיר. אבל בכל אופן, אני סוטה מהנקודה. אתה לא כאן לרוב ולא נראה שאתה רוצה להיות כאן בכל מקרה, אז מה עוזר לי שאני אותך מכירה?

זה כואב לי באיזשהו מקום, עדיין. הריחוק בינינו, יותר ממה שהוא אמור להכאיב לי, אני אמורה להתרגל, אני התרגלתי כבר. התרגלתי לכאב. אתה הרגלת אותי לכאב.
שנינו רעילים אחד לשניה. דומים באופן יחסי, משוגעים, ועדיין, שונים כל כך. אבל אנחנו עדיין רעל. אתה לא החלטי, ואני החלטית מדי; אבל הכל אצלי משתנה מהר מדי. אתה נוטה לברוח מאהבה, מהחיבה, מהפחד מהן, ואני - רצה אל תוך האש רק בשביל להשרף עוד טיפה ואז נסה על נפשי, מרגישה את העשן הרעיל משכר אותי ומאפיל את נשמתי עוד טיפה. אתה בודק בדרך עקיפה-ישירה את השטח, אני מנסה לבדוק הכל בעקיפין, אך איתך תמיד כשלתי, נאלצתי לנוס על נפשי עוד פעם בגלל שהבנת את רגשותיי כלפיך עוד לפני שהספקתי להנות מהספק באי ידיעתך. אנחנו שונים, אבל דומים. וזה מה שעושה אותנו רעילים כל כך, גם אם אוהבים, אבל את הנקודה הזו איבדתי כבר לפני עשרה חודשים.

מעט עצוב לי, אתה יודע?
טוב, מעט מדכא, נכון יותר להגיד.
אין לך מושג כמה שפספסת. ולא, אני לא מדברת על זמן, אני לא חושבת שאפסיק לחכות לך בשנים הקרובות. ולא, אני לא מדברת על תקופות, אם כי התרחשו דברים רבים, עליהם סיפרתי בכמה מילים בודדות. אני מדברת על כמה דברים בי פספסת. בחיים לא הצלחת לפענח אותי ואני בספק אם אי פעם תצליח - אם תנסה בכלל - כי לא חשבת שאולי, נולדתי חולה ומשוגעת במקום מסוים. אבל היית כל כך עסוק בלהמעיט בי כשאמרתי שאני באמת לא מסוגלת לשלוט על הדיכאון שלי, שלא שמת לב שפשוט... יכול להיות שיש משהו מתחת לפני השטח. משהו שכולם התעלמו מהעובדה שיכלו לגלות מהו, בכל מיני דרכים.

הרבה אנשים חושבים שכל מה שאני רוצה הוא תשומת לב, שאני ממציאה ושאי אפשר להאמין לי. וול, יקירי, באיזשהו מקום, יש משהו במה שחושבים. אבל אם הייתי רוצה תשומת לב, הייתי ממשיכה להשאיר צלקות על זרועי והייתי עושה הכל בשביל שיגלו את זה והייתי מעוללת לעצמי דברים בכל פעם שלא היה מספיק לי מה שאני מקבלת והייתי נותנת לכולם לדעת. אבל אני לא. את הסכין כבר זרקתי(אולי לא לפח, אבל אני לא מכורה, זה היה מעט קשה רק בהתחלה) וגם כשלא, ניסיתי להחביא הכל בדרך כלשהי. אבל... אני בעצמי לא בטוחה אם אפשר להאמין לי. באיזשהו מקום, לפעמים אני בעצמי מתקשה ותוהה, אם אולי, אני שולטת בהכל ואני פשוט נכנסת לדמות ומשחקת אותה חולה, ללא מודע? זה תמיד הפחיד אותי. תמיד הייתי שקרנית טובה ואם רק רציתי, יכולתי להיות זייפנית מעולה. כיצד אוכל לדעת שאינני מדמיינת? שאינני עושה זאת רק בכדי שבסוף יהיו אנשים מצדדיי?
ואז... אני נזכרת. כמו שאנשים טיפשים לא מודעים לזאת ואלכוהליסטים מכחישים את היותם אלכוהוליסטים, ככה אנשים שממציאים את חלותם - מכחישים זאת ומאמינים שהינם חולים, משקרים לעצמם. ואני באמת ובכנות לא רואה סיבה לחיות, כך שלא אתנגד לחלות במחלה סופנית, באמת. זו כבר הרגשה, ואנשים שרוצים תשומת לב, חיים בכדי להשיגה. או שנכון יותר להגיד, הורסים את עצמם ושורדים בכדי להשיגה.

איבדתי את הנקודה של המכתב מזמן, מסתבר. לפעמים יש לי נטיה להתמקד בעצמי יותר מדי, אתה יודע? אבל, בכל מקרה, לפעמים אני ממש מקווה שאתה באמת בסדר. לפחות ברוב הזמן. יש לי נטיה לדאוג לך, אבל לפחד לשאול אותך, כי לך תמיד הייתה נטיה לברוח ולהדוף אותי מעליך בגלל שאני עקשנית.
ואני באמת ובכנות מקווה שתשאר, שלא תחליט לעזוב ביום מן הימים. אבל אני סומכת עליך, לך יש תקווה לעומתי.
ואני אשאר בינתיים עם הזיכרונות, זה בסדר, זה מספיק לי. אני לבד נפשית, רגשית ואפשר להגיד שרוב הזמן גם פיזית, וזה מספיק לי, כי כל מה שאני צריכה, נמצא במחברת הזאת, בחנות הכלים הקרובה ובבית.