תמיד אמרתי לעצמי כמה שאתה לא יכול לאהוב אותי. אבל לא האשמתי את עצמי. אמרתי שאתה פשוט לא אוהב, ורגשות אי אפשר לשנות בכוח.

תמיד שמרתי את התמונות שגרמו לי לחשוב עליך ועל כמה שאתה לא אוהב אותי. וקראתי אותן שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שהאכזבה הייתה משהו רגיל. והכל בשביל לשמור על הלב שלי ממך, לא משנה כמה רציתי להיות לצידך.

תמיד חשבתי על מי אוהב אותי וכמה. תהיתי על אחרים, למרות שהייתי צריכה לתהות גם לגביי באותה מידה.
תמיד נהגתי לברוח מהאחריות באיזשהו מקום. למרות שרציתי להיות עצמאית יותר מכולם, אבל לא עשיתי עם זה דבר.

ואני מניחה שאמרתי לעצמי שזה לא אפשרי כי ידעתי שזה יקרה.
ידעתי שהלב שלי הפעם באמת נשאב לתוך סערה. שהפעם אני באמת הולכת ליפול חזק ולאהוב אותך, אבל לא יודעת איך הכל יסתיים. ולמרות שאני הייתי מאמינה גדולה באהבה, שנאתי אכזבות.
ידעתי שאני באמת אוהבת אותך, אבל לא הצלחתי להבין. בעיקר לא אותך.
פחדתי מכל זה. כי מבחינתי היית מסובך וזו הייתה אשמתך. לגמרי הייתה אשמתך. הכל היה באשמתך.

אבל... לא. זו לא באמת הייתה אשמתך. פשוט הבטחת לא ללכת, ואז הלכת. לפחות ככה זה הרגיש. וזה כאב. כל כך... כאב.
מצאתי את עצמי מאוכזבת הרבה מאוד באותה תקופה.
ללכת הביתה כבר נהיה כואב.
לראות אותך נהיה כואב.
הפכתי נואשת. כל כך נואשת. נואשת למעט זמן איתך.

ואז התחלנו לריב.
בכנות, לא הצלחתי לעצור את עצמי. ואז גם פגעתי בעצמי, יותר מתמיד, למען האמת.
הכל כאב. ולא יכולתי לראות בבירור. אז ניסיתי למצוא לך תחליף. כן, אז זה התחיל יקירי. וקיוויתי שהוא ימלא את החלל שהשארת. קיוויתי שכל הכאב שהרגשתי, יוחלף בתחושה מרגיעה.
ואז... אמרת לי שהרגשות שלך כלפיי היו יותר מסתם, רגשות ידידותיים. והרגשתי כאילו הרגע, כל חיי חלפו לנגד עיניי. קפאתי. מתתי לדקה וחצי, מכל בחינה בערך, או שזו רק הייתה ההרגשה.

ובדיוק אחריה הגיעה תקופת הריחוק המוגזם. ואיתה גם עוד תקופת הדחקה.
לפעמים, הייתי בוכה מרוב געגועים.
כל מה שעשית, טוב או רע, גרם לחור להפער בליבי. והוא רק גדל.
חיפשתי מפלט במקומות בהם היית מבלה, רק עם אנשים אחרים, מנסה להתקרב, אבל מפחדת מהקרבה.
כשהלכתי, לא נתתי לגאווה שלי להעלם. הרמתי את הראש וניגבתי את הדמעות לפני שהופיעו. לא יכולתי לתת לך לנצח.

ואז הגיע הקיץ. לא חשבתי שיכולנו להיות יותר רחוקים ממה שהיינו, אבל זה קרה.
זה די כאב. לא יכולתי לשכוח ממך.
ואז הוא הגיע, גורם לי להרגיש רצויה.
טיפשה. הייתי, טיפשה.
הוא ניצל אותי. אני לא טהורה, כן? זו חצי הייתה אשמתי. אבל הוא ניצל אותי. והוא גרם לי לפחד. והכל היה כל כך נורא.
לא רציתי לצאת מהבית אחרי שהכל הסתיים. פשוט ישבתי בבית, מנסה לא לצאת, מנסה להסתגר.
בהתחלה חוויתי התקפי חרדה רק מהמחשבה על מה שקרה. אחר כך התחלתי להיות דרוכה לחלוטין כשיצאתי החוצה, מהפחד שיאנסו אותי. ובסוף, התחילו הלימודים. ועדיין, מצאתי את עצמי בוכה לפעמים בגלל מה שקרה. כל כך מפוחדת. כל כך בודדה. כל כך פתטית.

וניסיתי למלא את החסר. שוב. במישהו שהיה קרוב אליך.
אבל הכל התמוטט. והבנתי שההוא מהקיץ, עלה לי הרבה יותר מבסתם דמעות.
והתחלתי להבין למה ברחת. זה היה כל כך ברור... אתה פחדת לאהוב. פחדת מדחיה. פחדת בכלל מכל הרגשות האלו, שמסתתרים מאחורי החומה. רק אז הבנתי.
ואז... אחרי שהתרחקנו, התקרבנו והתרחקנו שוב, התקרבנו. לאט לאט, ובזהירות. ועכשיו... אני פשוט שמחה. שמחה כי אתה פה, פה איתי, פה בשבילי.
והחששות עדיין כאן. אבל לא להרבה זמן. אתה גירשת את הכאב. בערך, כמובן.

והכל היה שווה את זה. את ההווה הזה. כשאתה כאן, איתי, תומך ואוהב אותי. ואני צופה בגלגל ההוא מתהפך סוף סוף. ובנו מגיעים לקרקע, נפגשים.
ואתה עדיין חסר ביטחון, אני יודעת. אבל בשביל זה אני כאן. בשבילך. תישען עליי. תקשיב לי.
וכל הכאב שלי היה שווה את זה, בשביל משאלה אחת קטנה. שהנצח שלנו, ימשך עד השניה האחרונה.