הדמעות ניסו למצוא מפלט, לצאת מהכלא אשר נקרא עיניים. לא יכולתי לחשוב בבהירות, כל אשר חלף בראשי הייתה התחושה הארורה שחשתי ברגע שידיו נחו על גופי ורוקו הושאר על פלג גופי העליון ללא בושה. לא תחושה פיזית, אלא רגשית. והכל, נגרם על ידי תשע מילים בודדות - "למה את בורחת ממני כאילו שאני עומדת לאנוס אותך?" - אשר חולפות שוב ושוב במוחי ומזכירות לי את החרדה מאדם בודד וארור. לא, אני לא מפחדת ממך. אני פשוט נזהרת מאז שקרה מה שקרה, לא משנה כמה שאני רוצה גם בקרבה פיזית איתך. חבל שבחיים לא סיפרתי לך את אשר קרה. וגם עכשיו, כל שעשיתי היה להרתע ממילותייך בכאב ולחפש אחר מפלט. רחוק ממך כמה שאפשר.

"נו, יש לך איזו תשובה מתחכמת עכשיו?" ספק שאלה בחוסר סבלנות בגלל התשובה אשר לא הגיעה, ספק אמרה בזלזול.
"אני צריכה ללכת," השבתי ומשכתי באפי. רציתי ללכת, לרוץ, רחוק מכאן. ובחיים לא לחזור. לא להזכר. רק לא להזכר.
מבטה השתנה באחת; פיה פעור מעט וגבותיה מכווצות. "מה?" שאלה בבלבול. אחרי הכל, לא השבתי בדרך שציפתה ממני להשיב. לא השבתי באדישות, אלא בכאב, בחרדה.
"אני צריכה ללכת," חזרתי על דבריי ונשימותיי נעשו מהירות. הרגשתי את ידיו על גופי שוב, הרגשתי את גופי מגיב, אך נשארתי כמעט וקפואה תחת התחושה, כאשר ניסיתי לברוח הפעם. אף על פי שלא היה ממי, רק מהזיכרונות, רק מהפחדים.
"למה?" שאלה. לא חשבתי בצלילות, והבטתי לכיוון הדלת כל רגע, רציתי לצאת משם.
נשמתי בכבדות והחלטתי לפנות החוצה, אך ישירות תפסה בי בכל כוחה, למרות שמגעה היה עדין. ובמקום למשוך אותי אליה, עקפה אותי במהירות והניחה את ידה על לחי ושאלה בקולה המתוק, שבדרך פלא חדר את הערפל שמילא את ראשי; "מה קרה, אהובה?"
"אני נוצלתי מינית פעם, זה הכל." אמרתי. ידעתי שזו חלקית אשמתי, לא משנה כמה אנשים היו אומרים לי שזו לא אשמתי. ראיתי כיצד דיברו אליי בהתחלה; מעט בתוקפנות, שואלים אותי שאלות שגורמים לי להרגיש אשמה, שופטים אותי, מערערים באשמה שהטלתי עליו. ואלו היו רק חבריי. ככה שידעתי, זו אשמתי.
"אני די בטוחה שלא היית נכנסת לפניקה אם זה באמת היה כל כך פשוט וסתמי," השיבה בטון ביקורתי וחסר אמונה כתמיד. משעינה את ראשה מעט קדימה, במבט שאומר לי להסביר מי אני ומה עשיתי לבחורה שהייתה נותנת אגרוף לבנאדם שיעמוד בדרכי ואז מחייכת חיוך מסופק וגאוותני.

אז סיפרתי, בזמן שדמעות זלגו על פניי. סיפרתי כיצד נפגשנו, כיצד שכנע אותי לא להתנגד לו, סיפרתי כיצד נגע בי, סיפרתי כיצד הרגשתי. נגעלתי. נחרדתי לספר. נזכרתי בהכל. ראיתי את ידיו בדמיוני. ראיתי את הכל מתרחש בדמיוני, מהצד, למרות שבחיים לא יכולתי לראות כיצד הכל נראה מזוויות אחרות מאשר חושך, בגלל שעצמתי את עיניי חזק או בהיתי בשמי הלילה, בניסיון לשכוח היכן אני ומה אני עושה.

"אלוהים, לא ידעתי," אמרה ועצמה את עינייה בחוזקה, מנסה לשכוח את אשר שמעה. "אני כל כך מצטערת," התנצלה. ראו שהרגישה בכאבי ותהיתי מה חשבה. האם הייתי צריכה באמת לספר לה? אולי היה עדיף לשמור את זה לעצמי ולברוח משם, בכדי שלא תשפוט אותי על מה שקרה? איך אני יכולה לדעת שלא שפטה אותי?
ניגבתי את דמעותיי ורכנתי לעברה, "זה בסדר, לא ידעת." לחשתי ברכות. יודעת שהרגישה אשמה, למרות שאף אחת מאיתנו לא אמורה להרגיש אשמה. אני פחדתי לספר והיא לא ידעה, אין אשמים בסיפור הזה. ובכל זאת הרגשתי אשמה. אשמה כי סיפרתי לה דברים דוחים כמו אלו, אשמה כי נתתי להם לקרות.
"אבל עדיין! אלוהים, אני כל כך טיפשה!" קראה בצער והטיחה את ידייה בקיר לצידנו בכעס.
הנחתי את ידי על לחיה, מרגישה את חום גופה על ידי הקרירה. "את לא טיפשה, לא ידעת, את הרי לא יודעת לקרוא מחשבות." לחשתי ברכות הרבה ביותר שיכולתי לאלץ, בכדי להסתיר את האשמה בקולי, בתקווה שתירגע.
"ועדיין. כעסתי סתם! את זו שנפגעת. אני אמורה לכעוס על הבן זונה שנגע בך! אני כעסתי עלייך. עלייך." אמרה בכעס וחוסר אמונה. ומשום מה, הרגשתי מעט נחמה בכעס שלה. תגובה כנה מהטיפשונת שלי, שמראה לי, שאולי עשיתי את הדבר הנכון כאשר סיפרתי לה, ואולי זו לא אשמתי במאת האחוזים.
"אני אוהבת אותך, טיפשונת," לחשתי ברכות וליטפתי את לחיה, בוחנת אותה, מסתכלת על עינייה העצומות בכאב, על פרצופה מתעוות בעצב ועל הדמעה אשר זולגת וקוראת לי לנגב אותה מפני המלאך שמולי. לא ידעתי מה עוד יכולתי לעשות, רק קיוויתי שהכל יסתיים ונשים הכל מאחורינו.
"גם אני אוהבת אותך... אני מצטערת..." לחשה ופקחה את עינייה באיטיות.
"אין לך על מה להצטער, אהובה," לחשתי שוב ואחזתי בפניה בשתי ידיי, מכריחה אותה להסתכל עליי.
"אבל את- אני- אני פגעתי בך..." לחשה בעצב. כל המצב העיק עליי, לא רציתי שתבכה. בעיקר לא בגללי. לא בגלל שפגעה בי בטעות, לא.
"זה לא משנה. אם את תגעי בטעות בפצע שלי, את תרגישי אשמה ליותר מחצי דקה?" שאלתי בשיא הרצינות. מחכה למילה שתצא מפיה, בשביל שאמשיך להסבר.
"...לא." השיבה וכיווצה את גבותיה. כנראה מנסה להבין לאן אני חותרת.
"אז למה את מרגישה אשמה על זה שבטעות אמרת משהו שמהווה כטריגר לדבר שאפילו לא סיפרתי לך עליו עד לפני חמש דקות?" שאלתי בחיוך קטן. מחכה לרגע שתנגב את דמעותיה ותחייך גם כן.
"א-אני לא יודעת." אמרה בחיוך קטן והשפילה את מבטה לרצפה, מגחכת מעט ואז מרימה את מבטה חזרה אליי. "את בסדר?" שאלה בדאגה קלה, חיוכה היפיפה עד כה נשאר על פניה.
"הכי בסדר שיש," גיחכתי והזזתי את קווצת השיער אשר נפלה על פניה אל מאחורי אוזנה. "ואת?" שאלתי לאחר שכרכתי את ידיי מסביב לצווארה.
"אם את מתכוונת ב'בסדר' ל'לא מרגישה אשמה ומפסיקה לבכות אפילו שאני דרמה קווין', אז כן, אני בסדר." אמרה ברצינות מעושה, גורמת לצחוק קטן להפלט מפי.
מבטה נהפך לרציני באחת, גורם לנשימתי להעתק ולנשיפת הפתעה להפלט מפי, נפעמתי מעינייה הירוקות, שבהקו ברצינות.
מבטה עבר מעיניי לשפתיי כמה פעמים בודדות, ידייה אחזו במותניי, הרגע שלו חיכיתי במשך שנה, אך במשך חצי שנה ממנה פחדתי שאתחרט עליו, עמד לקרות.
היא החלה להתקרב אליי ולעצום את עינייה באיטיות, שפתיה הרכות נצמדו לשלי, ושקענו אל תוך הרגע. לא התרגלתי למגע שפתיים פשוט שכזה ליותר מכמה שניות בודדות, אז התרחקתי באיטיות, מביטה בעינייה. אך לא התרחקתי ליותר מכמה סנטימטרים, רציתי להרגיש את נשימותיה החמות על פניי.
"אני אוהבת אותך." זרקה לאוויר בחמימות, מתנצלת שוב פעם מבלי להזכיר דבר מהמקרה.
"גם אני אוהבת אותך," השבתי בחיוך ולחיים סמוקות כתמיד. מאשרת שהתנצלותה התקבלה.