אתה יודע, היום ראיתי אותך, אחרי שנים שלא התראינו.
עיניך אפורות כתמיד, והפסים וה"כתמים" התכולים וצהובים עדיין שם, כאילו שלא עבר אפילו יותר מיום ואלו בדיוק אותן עיניים שנהגתי לבחון כשהיינו עוד ביסודי, בזמנים הטובים של פעם, אני מניח.
פחדתי שטעיתי, אז לא ניגשתי אליך ולא ביררתי אם זה באמת אתה. ישבת קרוב אליי ולא זזתי לכיוונך אפילו מילימטר, מהפחד שהתבלבלתי ושאתה עדיין במרחק שנות אור ממני.
אז המשכתי לחכות לרכבת, תוהה איך אתה, תוהה מה עשית לשיער הגלי-מתולתל שלך שכל כך אהבתי, שעכשיו הוא ישר למעלה, מסודר בבלורית שמחמיאה לך במיוחד, תהיתי אם אולי אתה חשבת אולי, אם אולי יש סיכוי שאתה חושב עליי.
ואז... אני חושב שהיום שלי נהיה טוב יותר לחמש שניות. אתה קמת, או לפחות האדם שחשבתי שהיה אתה, והחלת להתקדם לעברי. אבל... באופן כל כך צפוי והגיוני, למרות שקיוויתי, עברת מולי והמשכת ללכת. באותו הרגע הרגשתי מן כאב בחזה, כאב שלא הרגשתי מהיום בו עזבת. לפחות לא הרגשתי כאשר לא התעסקתי במחשבות עליך.
ואז, אתה החדש, בעל הבלורית המקסימה, עברת מולי שוב, אך בכיוון ההפוך, והתיישבת בדיוק לצידי. "תגיד, קוראים לך במקרה הנרי פורב?" שאלת. ליבי פעם בחוזקה, הרגשתי את בטני מתהפכת כאם הייתה מכונת כביסה.
"כ-כן." השבתי, מגמגם מעט כמו בכל פעם שהייתי לחוץ או נרגש.
"רִיבּ! זה באמת אתה!" קראת בהתרגשות ונתלית עליי בחיבוק. חיוך מובך הופיע על פניי וידיי הרועדות מעט הונחו בעדינות על גבך התחתון, לא יכולתי שלא להזכר בהתנהגותך הילדותית שתמיד הייתה... כה מתוקה.
"אתה עדיין זוכר את הכינוי שנתת לי, הא?" שאלתי לאחר שחזרת למקומך, חיוכך מתוק מתמיד.
"בחיים לא אשכח." השבת. ליבי החסיר פעימה, שכחתי כבר שהייתה לך השפעה כזו עליי.
"אז... איך החיים? יש בן, בת, זוג?" שאלתי אותך, מקווה שמקומי עדיין שמור, כפי שהבטחת שתשמור. אף על פי שזו הייתה הבטחה ילדותית במיוחד, מתאימה לך במאת האחוזים.
"החיים בסדר, אתה יודע, כתמיד. די ריקים מאז שנאלצתי לעזוב אותך עם אמא שלי, אבל עכשיו אני חזרתי לגור בשכונה המוכרת שלנו." השבת. "ואיך שלך? יש בת זוג?" שאלת. ולרגע, זה באמת צרב.
בחיים לא בדיוק אהבתי בנות ותמיד אהבתי אותך, אני יודע שהייתי ילד קטן וטיפש אז, אני יודע. לא הייתי צריך להגיד לך שאני לא יכול לאהוב אותך, אני יודע.
"לא חושב שאי פעם תהיה. אתה יודע... אני עדיין אוהב את אותו הילד שאהבתי פעם," השבתי במעט חולמניות. פעם היית ילד, הילד שהכרתי. כיום... אתה גבר. הילד תמיד ישאר בתוכך, אני יודע. אבל השתנית, אני בטוח.
"איזה ילד?" שאל. לרגע מבטו נראה חשדני וחסר הבנה, אה, אהבתי לגרום לך להיות מוטרד, למרות שזו לא הייתה הכוונה שלי הפעם, דבר שגרם לי לפתוח בגיחוך פתאומי וקצר.
"אתה, תיאו. הילד שפעם היית." השבתי. וחיוכך הופיע במהרה שוב, מלווה בלחיים אדמדמות שרציתי פשוט לצבוט. "יש לך מושג כמה אתה עדיין חמוד?" שאלתי ברטוריות, צופה בו מצחקק ומרכין את ראשו במבוכה קלה.
"התגעגעתי אליך, הנרי." לחשת בטון עדין, כאם תגיד זאת בקול רם יותר, כל מה שקורה כאן, יתגלה כחלום לא מציאותי.

ואז, החלפנו מספרי טלפון מחדש וחזרנו לקשר במהרה. זה הפתיע אותי, לא השתנית יותר מדי. רק הפכת לבוגר יותר, אבל האופטימיות המקסימה שלך שתמיד הוסיפה לעיניך ניצוץ(שאתה טוען שנובע מהאור הבוהק למולך. הכוונה: אני) נשארה. ונוסף עוד ניצוץ; ניצוץ של ידע, חוכמה, אינטיליגנטיות.

וביום מעונן באמצע החורף, בתחנת רכבת בשעות אחר הצהריים המוקדמות - העבר החליט לחזור על עצמו, והפעם, כאשר היינו מוכנים אליו יותר מכל דבר אחר.