"The truth isn't always beauty, but the hunger for it is."
~Nadine Gordimer

"לא תמיד האמת יפה, אבל הרעב אליה יפה תמיד"
~נדין גורדימר
▪︎▪︎▪︎
מכונית קטנה ולבנה. סל פיקניק במושב האחורי. החיוך שלה. החיוך שלו.
שיר מתנגן. הוא שר. היא שרה.
הקולות שלהם משתלבים באופן מושלם.

שדה חמניות. סל פיקניק ביד שלו. החיוך שלה. החיוך שלו.
הם פורשים שמיכה על האדמה.
זה יום מושלם. הציפורים מציייצות, השמש חמימה.
כאילו העולם עצמו מחייך למראם.

"שנתיים מאז שהרסת את החולצה האהובה עליי"
"שנתיים מאז שהחולצה שלך שתתה לי את כוס הקפה שעלתה הרבה יותר מדי!"
הם צוחקים.
"בגלל זה לא חזרנו לשם." הוא מחייך.
"מקום מקסים. מאוד רומנטי." הוא כורך את ידו סביבה.
"אבל יקר כאילו הקפה הוא זהב נוזלי" היא משלימה.
הם מתגלגלים מצחוק.

הם נשארים בשדה עד הערב. הם לבד. הם צוחקים. הם מדברים. הם מתנשקים.
"אנחנו צריכים ללכת" הוא אומר.
"רק עוד קצת, ניקו" החיוך שלה מלא אהבה.
הוא לא מחייך.
"הכל בסדר?" היא שואלת, דאגה בקולה.
"אני צריך להגיד לך משהו, מאיה."
הוא לא מסתכל בענייה.
"ניקו, מה קרה?" הקול שלה רועד.
"אני אוהב אחרת" הוא מסתכל עלייה, מבטו קר.
"מה?" קולה שבור.
"יש מישהי אחרת" הוא אומר.
"כמה זמן?" עינייה מלאות דמעות.
"שלושה חודשים." הוא אומר.
"אנחנו יוצאים כבר שלושה חודשים."

מכונית קטנה ולבנה. סל פיקניק ריק במושב האחורי. הדמעות שלה.
ודממה.

▪︎▪︎▪︎
אעאעאעאעאעאעאעאעא התרגשותתת

היר ויי גו!