▪︎לפני הפרק▪︎
מזכירה שכתב מוטה אומר פלאשבאק.
תהנו!
▪︎▪︎▪︎
"Don't follow the path. Go where there is no path and begin the trail."
~Ruby Nell Bridges  

"אל תלכו בשביל הסלול. לכו במקום שאין בו שביל והתחילו דרך חדשה."
~רובי נל ברידג'ס
▪︎▪︎▪︎

מאיה טורקת את הדלת.
אולי זה חלום.
אולי הוא לא שם.
מאיה פותחת את הדלת.

הוא עדיין עומד שם.
הוא לא השתנה.
אותה חולצה מכופתרת.
השיער שלו ארוך כרגיל.

"לך."
מאיה טורקת את הדלת.
היא נזכרת שהיא צריכה לצאת.
היא יוצאת מהבית ונועלת את הדלת אחרייה.
היא מתעלמת ממנו לחלוטין.

"מאיה." קולו מלטף.
היא יורדת במדרגות.
הוא עוקב אחרייה.
"תעצרי רגע" הוא מבקש.
היא יוצאת מהבניין.

הוא רץ אחרייה.
הוא תופס בידה.
"אני צריך לדבר איתך."
היא משחררת את ידה.
"רק חמש דקות, מאיה, בבקשה"
קולו נואש.

מאיה פותחת את דלת האוטו שלה.
"לך להזדיין, ניקולאס"
היא נכנסת, טורקת את הדלת.
מאיה נוסעת לעבודה.

מאיה חוזרת מהעבודה.
יש עננים אפורים בשמיים.
נראה שעומד לרדת גשם.
הוא לא נשאר ליד הבניין.
הוא עזב.
והיא אסירת תודה על כך.

למחרת בבוקר, כשהיא פותחת את הדלת,
כדי לצאת לקנות מצרכים,
הוא שוב שם.
השיער המתולתל שלו נח על כתפיו.
עיניו מלאות בכאב.

"מאיה, אני צריך לדבר איתך" הוא מתחנן.
"ניקולאס, אמרתי לך ללכת להזדיין." היא מטיחה.
"פעם היית קוראת לי ניקו" הוא אומר.
"פעם היינו זוג" היא מציינת.
"מי אמר שלא נוכל להיות שוב?" הוא שואל.

"בתור התחלה, המטומטמת שבגדת בי איתה?" היא מציעה.
"היא לא בתמונה יותר. מאיה, בבקשה" עיניו הן כמו של כלבלב.
"יש לך שלוש דקות. זהו." היא נכנעת.
"תודה לך. שניכנס פנימה?" הוא מציע.
"לא, תודה. בזבזת עשר שניות. על מה רצית לדבר?" קולה קשה.
"אני מתגעגע אלייך, מאיה" הוא הצהיר.

"מה?" קולה רועד "מה קרה לחברה שלך?"
"היא בגדה בי" הוא ממלמל.
"הא."
"אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב עלייך." הוא מספר.
"התקשרתי וסימסתי אבל לא ענית. אז הלכתי לדירה שלך." הוא מביט בעיניה.
"שאלתי את השכן והוא נתן לי את הכתובת החדשה שלך."

"עקבת אחרי לפה, סטוקר, אחרי שבגדת בי, ואתה מצפה שפשוט אחזור אליך?"
היא נשענת על המשקוף. קולה לא יציב.
"אני יודע איך זה נשמע, אבל מאיה, אנחנו מושלמים אחד בשביל השנייה" הוא טוען.
"לא לגמרי נכון, כי אני לא שקרנית." היא יורה.

"מאיה, תני לי הזדמנות, בבקשה. תני לי להוכיח לך-"
היא קוטעת אותו "להוכיח מה, ניקולאס? שאתה יכול לנטוש אותי שוב?"
קולה מלא בכאב "שאתה יכול לבגוד בי שוב? אני מאמינה לך."
"מאיה…" קולו מלא גם הוא בכאב "אני רוצה לתקן. בבקשה."

"אני סיימתי, ניקולאס. נפגעתי פעם אחת. לא תהיה פעם שנייה."
מאיה יורדת במדרגות, יוצאת מהבניין ונכנסת לאוטו.
היא רואה אותו עומד בכניסה לבניין, מבטו שבור.
מאיה נוסעת.

מאיה מחנה את האוטו ליד הסופר הקרוב.
היא בוכה.
"איך הוא מעז!" הצרחה שלה מחוררת אוזניים.
היא נושמת עמוק.
היא יכולה יותר.
הוא יכול ללכת לעאזעל.
לה לא אכפת יותר.

מאיה יודעת שזה שקר.
אבל היא נזכרת.
והיא יודעת שאין שום סיכוי
שהיא תעשה את אותה הטעות פעמיים.

כשמאיה חוזרת הביתה, הוא כבר לא שם.
אבל על שטיח הכניסה,
זה עם הציור של הציפורים והכיתוב
"ברוך הבא הביתה"
יש כוס קפה חמה ופרח יחיד.
חמנית.

מאיה שופכת את הקפה.
היא מציעה את החמנית לשכנתה הנחמדה.
מאיה נכנסת הביתה.

למחרת, יש בכניסה לבית סרט שיער,
כמו אלה שמאיה נהגה ללבוש לפני שנתיים.
וקוראסון חמאה טרי. מהסוג שהיא הכי אוהבת.
את הסרט היא נותנת לילדה מהבניין.
את הקוראסון היא אוכלת.

ביום למחרת, אלו ספר של הסופרת האהובה עלייה,
וקופסה של התיונים האהובים עלייה.
מאיה לוקחת אותם.

"היי" היא מחייכת
"יום הולדת שמח" הוא מחייך אלייה
הוא מושיט לה קופסה "רציתי ללת לך את זה בפרטיות"
"ניקו, לא…" קולה גווע כשהיא פותחת את העטיפה.
זוג סנדלים חומים, מעוטרים בחמנית קטנה על כל רגל.
קופסת קטיפה. בתוך הקופסה נח לו צמיד זהב עדין.
שני חוטים של זהב שזורים אחד בשני.
"ניקו, זה יותר מדי" היא לוחשת.
הוא מרים את הצמיד וחושף את החריטה בפנים:
אני אוהב אותך לנצח, חמנית שלי
"יום הולדת שמח" הוא לוחש, מניח נשיקה על מצחה.
"אני אוהבת אותך" היא אומרת, דמעות בעיניה.

מאיה יושבת על הספה.
הופכת את צמיד הזהב בידיה.

למחרת בבוקר שבת, מאיה פותחת את הדלת
היא רק רצתה להביא את הדואר.
ניקולאס עומד בכניסה, קופסת קטיפה בידו.
"מאיה" עיניו מאירות.
"ניקולאס" היא משפילה את מבטה.

"אני רק התכוונתי… להשאיר את זה כאן."
הוא מושיט לה את הקופסה.
היא מרימה את ידה, כשהוא עוצר.
"הצמיד." הוא לוחש, נשימתו נעתקת.
מאיה מקללת בליבה. על ידה הימנית,
ענוד צמיד הזהב.

"שמרת אותו" הוא אומר.
היא לא מגיבה. היא לוקחת את הקופסה ממנו.
בתוכה יש שרשרת עדינה מזהב.
עלייה תלויה חמנית.
"תמיד היית טוב… בבחירת מתנות" קולה מסויג.

"את אוהבת אותה? אני יכול להחזיר אם-"
היא מחבקת אותו. הוא עוטף את זרועתיו סביבה.
"מאיה" קולו נואש, מלא אהבה.
"ניקו" היא לוחשת. החיוך על פניו זוהר.
הוא מנשק אותה.

"אני אוהב את הקעקוע הזה"
הוא מניח נשיקה על עצם הבריח שלה.
"עשיתי אותו בגללך" קולה רועד.
מה היא עשתה?

"התגעגעתי אלייך. כל כך" הוא לוחש.
הוא מניח נשיקות על גופה החשוף.
היא קמה מהמיטה,
משתמשת בשמיכה לעטוף את גופה.

"אני אכנס להתקלח." היא ממלמלת.
"אוכל להצטרף?" הוא שואל.
"כן" היא עונה בשקט.
חרדה מתפשטת בבטנה.

מאיה פושטת את בגדיה ונכנסת למקלחת.
היא משפשפת את גופה בספוג בחוזקה, משאירה עליו שריטות.
היא חופפת את שיערה.

הוא מניח נשיקה על קו הלסת שלה
"הכל בסדר?" הוא שואל
היא מהנהנת.
הוא מסבן את שיערה.
הוא לא מבחין בצלקות על פנים הזרועות שלה.

מאיה שותה תה.
היא יושבת בחלון, גשם עדין מטפטף.
מאחוריה ניחוחות של תבשילים עולים מהמטבח.
הוא התעקש לבשל. היא לא התנגדה.
מה בכלל קרה?

הכל מטושטש, חוץ מהצלקות.
הן בוהקות בלובנן כנגד עורה.
כמה זמן ייקח לו לשים לב?
הגשם ממשיך לטפטף.

בוקר עכשיו.
מאיה מביטה במראה.
עשרות צלקות לבנות על ידיה.
שני סימנים סגלגלים על חזה.
קעקוע אדום על עצם הבריח שלה.

היא לובשת מכנסיים וסוודר.
היא עונדת את השרשרת.
היא עונדת את הצמיד.
מאיה עוצמת את עיניה.

מאיה נוסעת במכונית שלה.
אף פעם לא הייתה לה מכונית.
היא נסעה ברכבת או באוטובוס.
או שניקו הסיע אותה.

מכונית קטנה ולבנה. סל פיקניק במושב האחורי. החיוך שלה. החיוך שלו.
שיר מתנגן. הוא שר. היא שרה.
הקולות שלהם שמשתלבים באופן מושלם.

ניקו. השם מרחף במוחה.
הרגשות סותרים.
האם זו הייתה טעות?
היא הבטיחה לעצמה לא לשכוח,
אבל זה נראה כל כך קל.

יש לה את ההזדמנות לשכוח מהכול.
האם היא תוכל למחוק שנה שלמה?
היא תוכל למחוק את הרגע
ששבר את ליבה לרסיסים ממוחה?

"אני אוהב אחרת" הוא מסתכל עליה, מבטו קר.
"מה?" קולה שבור.
"יש מישהי אחרת" הוא אומר.
"כמה זמן?" עיניה מלאות דמעות.
"שלושה חודשים." הוא אומר.
"אנחנו יוצאים כבר שלושה חודשים."

הוא הבטיח לה שאהבתם היא כמו חמנית.
אבל היא לעולם לא תקמול.
אולי אהבתם הייתה משהו אחר?

כי נראה שאהבתם קמלה
וצמחה מחדש.
אבל זה לא אפשרי.
חמניות לא פורחות בשנית.

מאיה מחנה את מכוניתה מול הדירה החדשה שלו.
היא יוצאת מהמכונית.
בחנייה ניצבת אותה מכונית לבנה מוכרת, שלו.

מכונית קטנה ולבנה. סל פיקניק ריק במושב האחורי. הדמעות שלה.
ודממה.

מאיה מנערת את המחשבות ממוחה.
היא הסכימה לתת לו הזדמנות.
היא תוכיח לעצמה שזו לא הייתה טעות.

היא עולה במדרגות לקומה השנייה.
היא פותחת את הדלת.
והוא עומד שם, בסלון.

השיער שלו קצר עכשיו.
הוא לובש חולצה מכופתרת.
הוא עומד ליד בחורה בלונדינית.
מאיה יוצאת מבית הקפה.

הוא עומד בסלון, וזרעותיו כרוכות סביבה.
אותה בחורה בלונדינית.

▪︎▪︎▪︎

מתקרבים לסוף!
מה דעתכם על ניקולאס בינתיים?