▪︎לפני הפרק▪︎
מזכירה שכתב מוטה אומר פלאשבאק.
תהנו!
▪︎▪︎▪︎
"You must figure out your own destination and the best route to get there because no one else knows the way."
~Nadia Comaneci

"את חייבת להבין את ייעודך האמיתי ומהי הדרך הטובה ביותר להגשימו, משום שאף אחד מלבדך אינו מכיר את הדרך."
~נדיה קומנצ'י
▪︎▪︎▪︎
מאיה עוזבת.
היא מביטה לאחור, על הדירה הריקה.
חמש שנים.
שנה אחת, היא הייתה צעירה ומאושרת.
היא התרוצצה בעיר, חסרת דאגות.
שנה שנייה, היא הייתה עסוקה.
היו לה אינסוף דברים לעשות.
שנה שלישית, היא הייתה מאושרת.
אבודה בגן העדן של אהבה טרייה.
שנה רביעית, היא הייתה רגועה.
ימיה היו מאושרים ושקטים, מלאים באהבה.
שנה חמישית, היא נשברה.
היא עדיין שבורה.
כדי לתקן, היא צריכה לעזוב.
כל סוף הוא התחלה חדשה.

מאיה מביטה קדימה על הדירה הריקה.
היא חדשה.
עכשיו זו הדירה שלה.
היא ממלאת אותה בחפצים.

הדירה נראית דומה לקודמת.
אבל פרטים קטנים הם שונים.
הספה חדשה.
היא לא מריחה כמו אלכוהול, היא מריחה כמו פלסטיק ובד חדש.
המיטה שונה. 
מסגרת המיטה צבועה עכשיו בצבע חום, במקום לבן.
הסדינים חדשים.
אף אחד לא ישן עליהם לפני.
מאיה היא עדיין אותה מאיה.
אבל מאושרת יותר.

מאיה ישנה בחדר שינה הלילה.
למאיה אין סיוטים.
מאיה ישנה כל הלילה.
היא לא מתעוררת פעם אחת.

מאיה לא שותה.
מאיה לא חותכת.
אין בירה במקרר.
אין סכין שמתחבאת במגירה באמבטיה.
מאיה שמחה.

מאיה זרקה המון תמונות, המון זכרונות שרצתה לשכוח.
אז היא מצלמת תמונות חדשות במקום.
כאלה שהיא תרצה לשמור. כאלה שהיא תרצה לזכור.

מאיה בוחרת קעקוע.
היא מביטה בעשרות הציורים על הקיר לפניה.
 היא מצביעה בדממה על קעקוע קטן של לב חצוי לשנים.
תזכורת למה שהיא הייתה. 
למה שהיא לא תהיה שוב.

מאיה מביטה במראה.
מאיה לא הסתכלה במראה כבר הרבה זמן.
שיער חום מלא. עיניים חומות בהירות. שיזוף של קיץ שמתחיל לדהות. 
קעקוע. מתחת לעצם הבריח.
לב קטן ואדום. חצוי לשניים.
כמו שהלב שלה היה לא מזמן.
עכשיו הוא שלם.

מאיה מקבלת קידום.
היא חרוצה. היא עובדת. 
עכשיו היא המזכירה של עורך דין בכיר. 
היא אחראית על המזכירה השנייה שלו.
היא עוזבת את העבודה במאפיה.
היא מתחילה ללמוד.
קורסי מתמטיקה. קורסי חינוך.
מאיה רוצה להיות מורה למתמטיקה.

למאיה יש שאיפות.
יש לה חלומות.
יש לה סיבות לחיות.

מאיה נוסעת לבקר את ההורים שלה.
היא נוסעת הביתה.
היא מחייכת.
עדיין אין לה מכונית.
אז היא עולה על רכבת.
תיק קטן מונח במושב שלידה.
הפעם היא לובשת חולצה קצרה. 
אין לה מה להסתיר.

היא נכנסת הביתה.
היא מחייכת.
הם צוחקים.
מאיה שמחה.
מאיה מסיימת את הקורסים שלה.
היא עכשיו מורשית להיות מורה למתמטיקה.
היא מקבלת עבודה של מורה מחליפה לשלושה חודשים.
היא עובדת בשתי עבודות.
היא עסוקה.
ומאיה שמחה.

החורף מגיע.
מאיה יושבת בחלון עם כוס תה.
שנה שעברה, הגשם דיכא אותה.
עכשיו הוא מרגש אותה.
הגשם שוטף את האוויר.
את הרחובות.
את העולם.
מנקה את העולם, פותח יום חדש, דף חדש.

מאיה קונה יין.
זה יין לבן ונחמד.
היא מארחת חברות הערב.
היא מבשלת. היא שותה כוס של יין.
וזהו.

מאיה מטיילת בגשם.
האוויר נעים ונקי.
היא מתיישבת על ספסל.

מאיה בוכה.
היא יושבת על ספסל ובוכה.
גשם מטפטף מהשמיים.
למאיה זה לא מפריע.
יד חמה מונחת על הברך שלה.
"את בסדר?" קול צעיר אומר.
מאיה מרימה את ראשה.
ילדה צעירה עומדת מולה.
"אני בסדר" מאיה מחייכת אלייה.
"כשאני בוכה, אמא מחבקת אותי ואז אומרת שאם יש בעיה אז צריך לפתור אותה ולא לבכות עליה.
 יש לך מישהו שיחבק אותך?" היא שואלת. קולה מתוק.
"אני חושבת שלא כרגע, בעצם" עונה לה מאיה.
הילדה כורכת את ידה סביבה.
"אל תבכי" היא אומרת.
"מתוקה, בואי, צריך ללכת הביתה" אישה מושכת את הילדה ממנה.
מאיה מביטה אחרייה בפליאה.

"עשיתי את זה" מאיה אומרת בגאווה.
מאיה התקבלה לעבודה כמורה בחטיבת ביניים.
היא תתחיל באוגוסט הבא.
מאיה גאה בעצמה.

מאיה קונה שפניה.
היא מארחת שוב.
זה ערב השנה החדשה.

"זה יותר מדי" היא טוענת, מסתכלת על ארגז השמפניה שהוא סוחב.
"זה ערב השנה החדשה. אנחנו עושים מסיבה. מותר לחגוג קצת" הוא צוחק.
הוא מניח את הארגז. "תפסיקי לדאוג כל הזמן" הוא מחייך.
היא מחייכת. "בשבילך הכל."
הוא מנשק אותה. 
אנשים מחייכים כשהם רואים אותם. זוג זקנות יושבות על ספסל, מחייכות בעונג למראה הזוג הצעיר.

מאיה מנערת את ראשה מהזיכרון והולכת הביתה.
יש לה עוד כל כך הרבה לבשל, לעשות.
ואין לה שום סיבה לחשוב עליו.
היא לא צריכה אותו יותר כדי להיות מאושרת.

מאיה מסתכלת על הטלפון המצלצל.
מספר מוכר מתקשר אלייה.
היא דוחה את השיחה.
אין לה שום דבר להגיד לו.

הטלפון של מאיה מצלצל.
היא לא מזהה את המספר.
היא עונה.
"הלו" היא עונה בביישנות.
"היי, זה ניקולאס, הבחור מבית הקפה" אותו קול נעים מאתמול נשמע.
"היי" היא מחייכת "איך אפשר לעזור לך?"
"תרצי לצאת איתי לדייט?" קולו מהוסס קלות.
השאלה מפתיעה את מאיה. רק לרגע.
"אני אשמח לצאת איתך לדייט" החיוך שלה גדל.
"שישי בערב?" הוא שואל, בטוח בעצמו עכשיו.
"בטח" היא אומרת.

זה אותו מספר.
עכשיו היא מזהה אותו.
אבל היא כבר לא אותה מאיה.
היא דוחה את השיחה.

מאיה קונה מכונית.
אף פעם לא הייתה לה מכונית.
עכשיו יש לה.
מכונית קטנה, בצבע סגול-שחור.
המכונית שלה.

מאיה מביטה במראה.
שיער חום מלא. עיניים חומות בהירות. עור בהיר.
קעקוע. מתחת לעצם הבריח.
לב קטן ואדום. חצוי לשניים.
שמלה שחורה. 
יקרה יותר מכל בגד שמאיה קנתה אי פעם.
אבל היא יפהפייה עליה.
היא מסתובבת למוכר.
 "אני אקח את השמלה" היא אומרת.

מאיה מתרגשת.
היא חוגגת יום הולדת עשרים ושש.
היא לובשת שמלה שחורה ונעליים שחורות.
והיא שמחה.

ההורים שלה שם. 
החברים שלה שם.
הם מרימים כוס לכבודה.
הם מברכים, הם נותנים מתנות.
ומאיה שמחה.

מאיה מקבלת הודעה ממספר מוכר.
היא מוחקת אותה בלי לקרוא אותה.
היא לא מעוניינת לשמוע שום דבר שיש לו להגיד.
היא חוזרת לאנשים שאוהבים אותה.

"יום הולדת שמח" הוא הניח נשיקה על צווארה.
"הכנת לי ארוחת בוקר?" היא שואלת, מביטה במגש.
"זה לא היה ברור?" הוא מחייך.
"תודה" היא אומרת בביישנות.
"אז חשבתי על זה, אנחנו כל הזמן ביחד, בדרך כלל אצלך, אז..." קולו מהוסס.
"מה?" היא שואלת.
"תרצי שנעבור לגור ביחד?" הוא שואל.
"כן!" היא אומרת בהתרגשות. הוא מנשק אותה.

הם מספרים בדיחות, הם צוחקים.
הם שותים שמפניה.
היא פותחת מתנות.
הם שומעים מוזיקה ורוקדים.

"הפתעה!" הסלון מלא באנשים.
"יום הולדת שמח!" הם קוראים.
מאיה מחייכת. 
הוא עומד שם, בחולצה שחורה.
יפהפה כתמיד.
היא פונה לקבל את שלל המתנות, החיבוקים, הברכות.
"יום הולדת שמח" הוא מניח נשיקה על עורפה.
"הכי שמח" היא מחייכת אליו.

הריקודים נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה.
המסיבה לא הייתה גדולה, אבל עדיין יש עשרה אנשים רוקדים בסלון.
המוזיקה מכאיבה באוזנים.
למאיה יש כוס ביד עם יין לבן.

הטלפון לא מפסיק לצפצף.
הראש של מאיה כואב.
היא מביטה בבקבוקים מסביבה.
היא עונה לטלפון "הלו?"
אלה ההורים שלה.
הם מאחלים לה יום הולדת שמח.
היא בודקת שהיא לא מאחרת לשום דבר.
היא נזכרת באתמול.
היא מסיימת את השיחה.
"יום הולדת שמח לי"

מאיה מנערת את המחשבות מראשה.
היא כבר לא באותו המקום.
היא מניחה את כוס היין.
היא מצטרפת לרוקדים.
המוזיקה כבר לא מחרישת אוזניים.
היא נשמעת שמחה.
כמו מאיה.

מאיה מתעוררת.
היא נשארה מאוחר עד אתמול.
היא צריכה להספיק לעבודה.
היא מנקה את הבית, מסדרת את הבלגן ומתלבשת.
היא מכינה כריך, אוספת את התיק.

היא נועלת נעליים.
תיק ביד אחת, כריך ביד שנייה.
היא פותחת את הדלת.
ושם, עם אותו שיער שחור ואותן עיניים ירוקות-אפורות
עומד ניקולאס.

▪︎▪︎▪︎
כתבתי את הפרק הזה במשך חודש.
מקווה שאהבתם!