part 22
"בבקשה..אני לא רוצה סבסטיאן" אני מנסה להוציא את ידי מאחיזתו
"יהיה לך כיף בייב..פשוט תנסה " הוא מושך אותי אליו
"אני לא רוצה לנסות " אני מתחנן..אבל הוא לא מקשיב..ואנחנו נכנסים לחדר ענק ומוזר.
יש מסך לבן די גדול שגולש לרצפה - 3 צלמים מקצועיים , צלם וידאו , שלוש מאפרות - האישה ההיא שבגללה אני במקום המטופש הזה ,צוות תחזוקה , כל מיני אנשי מחשבים וטכנולוגיה.
אני נבהל
לא הייתי בסביבת כל כך הרבה אנשים המון זמן.
"בבקשה אל תכריח אותי.אני לא רוצה " אני מנסה לסגת אחורה אבל האחיזה שלו מתהדק סביבי והוא שולח פרצוף כועס שמרתיע אותי.
"כל כך קשה לך לנסות ?" הוא נוהם בקול המפחיד הזה של אנשי הזאב,חושף ניבים משוננים.
אני משתנק ומושך את ידי ממנו בכוח ,לוקח כמה צעדים אחורה בפחד
"אני מצטער , אהיה טוב " אני לוחש,כולי רועד , שערי סומר ואני לא מצליח לנשום כמעו
"אל תפגע בי ,אני אהיה טוב " אני משתנק ומשפיל מבט
"יופי. בוא איתי " הוא אוחז בידי וגורר אותי איתו.
אני בוהה באצבעותינו השלובות ומפחד שהוא ירגיש ברעד.
אני אפילו לא יודע למה
"טיאן ,יאן" יאן?
שלא תקרא לי בשמות חיבה.
"שלום גם לך " סבסטיאן מחבק אותה ונראה שהיא ממש מעוניינת בו.
היא מנמיכה את ידיה אל הישבן שלו ועושה כאילו בטעות נישקה את צווארו ולא את לחיו.
ומבחינתי זה בסדר.
אני מתפלל שאיך שהוא הוא ישים לב אליה.
אבל זה לא קורה
אז במשך ארבע שעות שלמות אני וסבסטיאן מצטלמים מאחר שהיא רוצה תמונות שלנו ביחד לשער , תמונות של כל אחד בנפרד לדף שלו ותמונות לראיון משותף שלנו שלא מתוכנן.
אז כן. מאפרים ומלבישים אותי בכל מיני דברים.
אני מחייך, מקפץ וצוחק לפי הוראות של הצלמים שם.
זה אדיוטי.
אני שונא את החיים שלי.
כואבות לי הרגליים כשאנחנו מסיימים.
ואני מותש.
סבסטיאן מדבר עם מישהו בפאלפון ומתברר שזה הנהג, הוא מבקש ממנו לצאת ולאסוף אותנו כי אנחנו סיימנו.
ועד שהנהג מגיע סבסטיאן מדבר עם האישה ההיא ואני עומד כמו הטיפש שאני בחוסר מעש.
כשהנהג מגיע אנחנו נפרדים לכולם משלום ונכנסים למכונית ,יש שקט בינינו לזמן מה .
וזה בסדר מבחינתי.
"נהנת ?" פתחתי פה לשטן
אני מהנהן למרות שבכלל לא נהנתי, משעין את ראשי על השמשה
"אמרתי לך ..רואה ? זה לא היה נורא " הוא מנשק את ראשי
נכון , זה לא היה נורא.
אבל זה לא היה מהנה בכלל.
מה כיף בלעמוד שעתיים שלמות , מאופר ומסורק ולבוש בשביל להשיג תמונה או זווית מושלמת.
זה מטופש.
"כן.." אני ממלמל
אני בכנות מרגיש שאני מתפרק.
אני לא יכול להכיל את זה.
"מה קורה בייב " הוא נוגע בי ואני נרתע , עיני נפערות
"א..אני מצטער אני אהיה טוב , אני בסדר " אני בולע רוק בכבדות ושולח חיוך לחוץ
מה לעזאזל
הוא רק נגע בי ונבהלתי עד כדי כך ?
כמו שאמרתי...מתפרק.
----
כשאנחנו מגיעים הביתה אני מותש לגמרי.
אני וסבסטיאן פותחים את הדלת ואני ממהר להסתובב אליו
"אני יכול ללכת לחדר שעבר שלי ?" אני לוחש בראש מושפל
"אני רוצה לבלות איתך את שאר הערב " הוא שם יד על פני
"א..אבל..אבל "זה חסר טעם
"שיהיה " אני עולה במדרגות לחדר ונשכב במיטה..מתכווץ בתוך עצמי
סבסטיאן נכנס קצת אחרי שאני כבר במיטה.
אני נותן לו את גבי ועוצם עיניים.
"לא..אל תירדם בייב " הוא נאנח
"א..אני עייף " אני בוחן את פניו בזהירות
"אני יודע..גם אני..אבל אתה צריך לדבר איתי.אנחנו צריכים לגרום לזה לעבוד" הו מתיישב לידי ואני נאנח.
מתיישב גם אני
"מה ?" אני מניח את מצחי על ברכי
" תסתכל אלי " הוא מלטף את ידי ואני נרעד, מרים אליו מבט מבוהל
"מ..מה עשיתי ?" אני מגמגם בלחישה
"לא עשית כלום בייב , אני רק רוצה לדבר איתך קצת " הוא שם את ידו על לחיי ואגודלו מלטפת אותה.
אני מתכווץ
"או..אוקי" אני משפיל ראש
"איך היה לך היום ?" הוא מעביר כמה אצבעות על מצחי בכדי להזיז שערות סוררות מפני
"כבר שאלת את זה " מלמלתי
"שאלתי אם נהנת.
עכשיו אני נותן לך אפשרות להגיד לי איך באמת היה לך " הוא מושך אותי אליו , ככה שבסופו של דבר אני יושב בין רגליו , ראשי שעון על חזו ואני מתנשם
"ה..היה בסדר" אני לוחש
הוא משלב את אצבעות ידנו ,אגודליו מציירים עיגולים על ידי
"תהיה כן איתי " הוא מבקש
אני נאנח
"היה משעמם " זה ישיר מידי
"ז..זה לא היה נורא ..פשוט לא ממש כיף" אני ממלמל
הוא שותק לכמה רגעים וזה מתחיל להפחיד אותי
"מה אתה אוהב לעשות " הוא שואל בהתעניינות
אני לא רוצה לענות..למען האמת אין לי מה לענות
הייתי המפרנס בבית זמן רב מידי..עסוק כל כך ששחכתי לדאוג לעצמי.
"אין לי תחביבים " אני משפיל מבט, לוחש זאת לאחר שתיקה ממושכת
הוא ממשיך בנסיון לדבר איתי אבל אני הודף כל שאלה בעדינות ומנסה להימלט מהמגע שלו.
ובצורה אירונית למדי - אני נרדם בין זרועותיו.
----
בבוקר אני מתעורר לחדר ריק.
דלת החדר פתוחה..אז אני מתלבש בערך ויורד לקומה התחתונה , שותה קפה במטבח.
מהמראה אני שם לב שיש מכתב בחריץ שלמטה בדלת.
אני מניח הכל ובא למשוך אותו.
וכשאני נשען על הדלת -על הידית כנראה..והדלת נפתחת ונחבטת במצחי.
אני צונח על הרצפה בבילבול מבלי להשמיע צליל.
איך לי כוח כבר.
וברור שאני כישלון חרוץ אז..
אני פשוט יוצא מהדלת ומתחיל להתקדם למבנה הישיבות והמשרדים בכדי למצוא את אבא של סבסטיאן.
אני לא מוכן לוותר על הנסיון לצאת מפה.
אני שואל את המזכירה אבל היא אחת והיא לא מצליחה לעמוד בעומס הפאלפונים והאנשים אז היא מתנצלת במבוכה ושולחת אותי לבדוק את החדרים.
אני פותח עובר חדר אחרי חדר ,קורא את השלטים והשמות.
כשאני מוצא את "אדון אורסן " הוא לא במשרד.
אז אני מחפש את של סבסטיאן ומקווה שהוא שם.
אם אני אגיד את זה מול שניהם הוא יגן עלי מפני סבסטיאן.
אני בטוח בזה.
אבל נחשו מה ?
כשאני פותח את הדלת אני לא מוצא את אבא שלו.
לא לא.
אני מוצא אותו מזדיין עם גבר ואישה .
המבטים שלנו נפגשים ואני קופץ בבהלה , סוגר את הדלת ומתחיל לרוץ במורד המדרגות
אני לא יודע מה הם עשו שם והאמת שלא ממש מסקרן אותי לדעת.
אבל הם היו עירומים , מיוזעים וגנחו בקול.
הספיק לי.
ולמרות שאני מתעב את סבסטיאן
יש בי חלק שלא האמין שהוא יעשה גם את זה.
יש בי חלק שהאמין לו.
אבל לא לא.
מילים יפות הן אינן מעשים.
כמה חבל.
פגוע וכעוס אני בורח לגינה שהארמון, כי אין יציאה מהשטח.
אז אני מסתתר בשדה החיטה והעשבים השוטים ובוכה.
כן
אני פגוע.
כי למען האלוהים - בעניין הזה בטחתי בו.
לא ציפיתי גם לזה.
אני מתיישב באמצע השדה ונבלע בין הצמחיה הגבוהה.
איך החיים שלי הגיעו לפאקינג בולשיט הזה ?
אני נשוי בגיל 16 ובעלי בוגד בי.
וואו.
אנחנו פחות משנה יחד וכבר נמאס לו.
טוב מאוד.
אם הייתי יודע שככה אפשר להגעיל אותו הייתי עושה את זה לפני.
אבל לעזאזל.
אין לי מקום אחר ללכת אליו.
אני אהיה תקוע כאיש זאב. זה לא פותר שום דבר.
פאק
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top