עדכנתי אותו שאני מתכנן לחשוף את רודריגז ואת אשתו היקרה״ אלפונסו אמר.
״ואיך תעשה את זה? אתה תשרוף אותי, זה לא חכם אלפונסו״ אוסקר אמר ואני נדרכתי, פוגש במבטו של אבא שלי.
״אני לא אשרוף אותך, אף אחד לא ידע שאתה זה שמסרת לי את המידע הזה, בטח שלא ממכשיר הקלטה שהטמנת בבית של אבא שלך, אף אחד לעולם לא יחשוב שבגדת בו ככה״.
******************************
נשמתי עמוק.
פתחתי את דלת חדר העבודה ונכנסתי, לא חושבת על מצב הרוח האפשרי של מריאנו.
אנזו הזהיר אותי לפני כמה שעות כשיצא שלא אכנס למריאנו עד שהוא יקרא לי.
הישיבה שהייתה להם קודם לכן נגמרה לא כל כך טוב.
ומריאנו עצבני.
אני לא יודעת בדיוק מה קרה, אבל מהצעקות שנשמעו לאחר מכן ומהעובדה שכל מי שהיה בפנים יצא, למעט מריאנו, הבנתי הרבה.
כששאלתי את אנזו מה קרה, הוא לא הרחיב, הוא רק אמר שכמה דברים שהם גילו לאחרונה הטריפו את מריאנו והוא זועם.
ושהעובדה שהם יצאו זה כי הוא גירש אותם ורצה להיות לבד.
זה לעצמו הפחיד אותי וגרם לי להישאר מחוץ לטווח שלו לכמה שעות כאלה.
אבל זהו.
רציתי לבדוק מה קורה איתו ולנסות להיות שם בשבילו כמו שהוא היה בשבילי תמיד.
אז אזרתי את האומץ הנדרש ונכנסתי.
מריאנו היה שקוע עמוק בשיחת הטלפון, לראשונה מזה שבועות, לבד בחדר העבודה באור יום.
״לא״, קולו החד של מריאנו חתך את האוויר וגרם לי לעצור במקומי.
אולי זה לא חכם שאהיה כאן עכשיו?
לאחרונה הצלחתי לקרוא את הבעות פניו במדויק כדי לדעת מה מצב הרוח שלו, אבל עכשיו לא הצלחתי לזהות כלום חוץ מאכזריות.
הנחתי בעדינות את הדברים שלי על השולחן הגדול, מתיישבת על הכיסא ומרכיבה את האוזניות, אך לא מפעילה את המוזיקה.
״זה לא פאקינג מעניין אותי!״ מריאנו זעם ודפק עם אגרופו על השולחן, מצליח להבהיל אותי.
השפלתי מבטי אל האייפד, מעלה חוזה אקראי ומנסה להראות עסוקה.
״אין לי זין לזה ויש לי דברים חשובים יותר להתעסק איתם, אני רוצה פיתרון לבעיה הזאת אתמול״ הוא אמר וניתק את השיחה, טורק את הטלפון על השולחן ומתרומם, ניגש לבר ומוזג לעצמו כוסית וויסקי שאותה רוקן בלגימה אחת.
״מריאנו..״
״לא עכשיו אלה״ הוא אמר ורוקן כוסית נוספת.
התרוממתי ממקומי וניגשתי אליו, נעמדת מולו ומוציאה את כוס הוויסקי מאחיזתו לפני שישבור אותה בין אצבעותיו ושוב יפצע.
״מה קורה מריאנו?״
ברגע שהוא הביט בעייני, נבהלתי.
עיניו היו זועמות כמו שלא ראיתי עד עכשיו.
מריאנו שלי לא היה כאן.
מי שעמד לפניי היה הקאפו שקיבל את התפקיד בגיל הצעיר ביותר בתולדות המאפיה.
הקאפו האכזרי ביותר.
מי שכל הרחוב הכיר.
לא נשאר בו שמץ ממריאנו שלי.
והקאפו הזה הפחיד אותי.
באותו הרגע כל מה שרציתי היה להסתובב ולצאת מחדר העבודה, לחזור רק אחרי שהוא ירגע.
אבל הגוף שלי שכח איך זזים.
הפחד שיתק אותי.
ועוד לפני שהספקתי להתאושש ולעשות את זה, מריאנו תפס בידיי והצמיד אותי אל גופו, מרסק את שפתיו על שפתיי באלימות.
מריאנו הצמיד את גבי אל השולחן, הוריד את המכנס והתחתונים שלי עד לאמצע ירכיי, לא טורח להפשיט אותי לגמרי.
הוא פתח את הרוכסן שלו והרים אותי, חודר לתוכי באחת עד הסוף, גורם לי לצעוק.
בשלב הזה, לא ידעתי אם מכאב, מעונג או מפחד.
״פאק״ הוא נהם ואגרף את ידיו לצידי ראשי, נכנס ויוצא מתוכי במהירות שלא חשבתי שאפשרית בכלל.
מריאנו היה יותר ממה שיכולתי לדמיין.
ועדיין, הגוף שלי הגיב אליו, הגוף שלי בער ורעד מהצורך להרגיש את המגע שלו.
הרמתי את ראשי בנסיון לנשום אוויר, להשתלט על עצמת הרגשות שתקפה את הגוף שלי.
ללא הצלחה.
ניסיתי להרים את פניו, לנשק אותו.
הוא התמסר לנשיקה אבל הרגשתי שהוא לא איתי.
מריאנו נאנח לתוכי, והוריד את שפתיו בחזרה לצווארי, נושך אותם וגורם לי להאנק.
לפתע הוא עצר בחדות, הרים את ראשו מצווארי והביט בי בשתיקה, שבסופה הצמיד את שפתיו לשפתיי ויצא מתוכי, מעמיד אותי על רגליי אך לא משחרר את אחיזתו מהמתניים שלי.
״צאי מכאן״ הוא אמר בין הנשיקות, אך לא באמת משחרר אותי.
״למה?״ שאלתי כשהוא נשך את שפתי התחתונה.
״צאי מכאן אלה, בלי שאלות״.
השתחררתי מאחיזתו וניסיתי להסדיר את נשימתי, מביטה בעיניו ומבינה שזה מה שהוא צריך.
סאם צדקה, לפעמים מריאנו צריך שקט, ואני עדיין לא ידעתי לזהות מתי בדיוק.
הסתובבתי ויצאתי מחדר העבודה, לא שוקעת במחשבות על מה היה כאן עכשיו ולא טורחת להפגע.
מריאנו כועס, מריאנו מאבד את כל יכולות השליטה שלו ואני כאן כדי שיהיה לו את המקום לפרוק.
החלפתי בזריזות לבגד ים בחדר השינה, יורדת בחזרה אל המרפסת ובלי לחשוב יותר מדי, קופצת ראש אל המים העמוקים.
שקט.
שקט שאני מייחלת לו מאז אותו יום שחור לפני כמעט 4 שנים.
השקט מתחת למים תמיד היה שקט מוחלט.
אפילו המחשבות לא עבדו מתחת למים, כיוון שהתרכזתי רק באיך אוכל לנשום.
היום יכולתי להשאר מתחת למים כמעט 4 דקות שלמות.
אחרי אינספור אימונים ובריחות, הגעתי לשיא העצמי שלי.
הפעם הראשונה שהגעתי כל כך רחוק הייתה כשנסעתי עם יובל וליאור והחברות שלהם לים.

העפתי חיוך אחרון לליאור ויובל וצללתי מתחת למים כשהריאות שלי מלאות באוויר.
שקט.
אלוהים.
אם הייתי יודעת שיש שקט כזה מתחת למים הייתי עושה את זה כבר מזמן.
חלק גדול בי מת לחזור לגלוש.
להרגיש את הרוח על הפנים שלי, את השיער עף לאחור ואת המלח על השפתיים.
אבל לא יכולתי.
הבטחתי לרועי שלא אכנס לים כשאני במצב שכזה.
כשאני לא מרוכזת במאת האחוזים בלהישאר בחיים.
ולא אפר את ההבטחה הזאת לעולם.
אבל השקט הזה, היה שקט מבורך שלא קיבלתי כבר.. כמה זמן עבר?
חה! אני אפילו לא מצליחה לחשוב על זה.
כל מה שאני מתרכזת בו זה לנשום.
לפתע נמשכתי מהמים בחבטה, וכשפקחתי עיניים פגשתי ישירות במבטו המודאג של ליאור.

הם היו בטוחים שטבעתי, וליאור אפילו נכנס אחריי ומשך אותי בכוח מהמים ורק אחרי ששלחתי אליו מבט מבולבל, הוא הבין שהכל בשליטה.
הוצאתי את ראשי מהמים ושאפתי עמוקות, מרגישה את האוויר מלטף את פניי.
לפתע גופי נמשך לאחור, ושניה לאחר מכן הרגשתי שפתיים צמודות לשלי ויד גדולה שאחזה בגרוני.
לא היה אפשר לטעות באחיזה שלו, בשליטה שהפגין שאחז בגופי, המקום שתמיד יהיה לו שליטה עליו ולא משנה כמה המצב בחוץ מתפרק.
היה לו אותי.
והוא ידע את זה.
״את מטריפה אותי״ הוא אמר אל תוך פי, הולך קדימה ודוחק אותי כנגד זרם המים עד שגבי נתקע בקיר, והוא נצמד אליי.
״את משגעת אותי אלה״ הוא מלמל, אוחז במתניי ומרים אותי שאשב על שפת הבריכה, לפני שפישק לרווחה את רגליי והזיז את התחתונים שלי, מביט בי במבט אפל מתשוקה שגרם לי לנשוך את שפתיי בחזקה.
״מריאנו.. יראו אותנו״ מלמלתי בקושי, לא בטוחה שהוא הצליח להבין משהו.
״אני אשמח לראות מי יהיה מספיק אמיץ לצאת לכאן עכשיו״ הוא אמר ומיד הצמיד את פיו אליי, מלקק, נושך, מוצץ, מענה אותי בצורה הכי מתוקה שיש.
״מ.. מה תעשה? תהרוג אותו?״
הוא חייך כנגד שפתיי, ״בעינויים״.
הטון.
הטון של הקאפו.
לעזאזל!
״פאק, פאק..״ מלמלתי, מרגישה את הבטן כואבת לי מכל התחושות שגזלו מהגוף שלי את היכולת להחזיק את עצמו.
השענתי את גופי לאחור, נשכבת על הרצפה ומעלה את ידיי אל חזי, חופנת אותם מבעד לחזיה השחורה, מנסה להעסיק את ראשי במשהו אחר מעומס התחושות בין רגליי, כי לא הצלחתי לנשום.
התנשמתי, נשכתי את שפתיי ומנסה בכל כולי לעצור את הצעקות.
מריאנו החדיר לתוכי שתי אצבעות ונשך את הדגדגן שלי, גורם לצרחה להפלט מפי.
״אל תעצרי את עצמך״ הוא איים, ״שכל מיאמי תשמע אותך צועקת״.
התנשמתי עמוקות, לא הייתי מסוגלת להגיב, לא הייתי מסוגלת אפילו לנשום לעזאזל.
הבטן שלי כאבה.
הגוף שלי רעד.
מה לעזאזל קורה לי?
איבדתי כל שליטה אפשרית על המוח שלי.
מריאנו וגופו גזלו ממני את כל הזכויות הבסיסיות.
״פאק״ מלמלתי כשמריאנו החזיר את פיו אל האיזור הרגיש ביותר בגופי, מנסה לפצות אותי על מה שקרה קודם לכן.
ניסיתי לסגור את רגליי, לברוח מהתחושות העצמתיות שאיימו למוטט את גופי, אבל מריאנו קלט ואחז בפנים ירכיי, מחזיק אותם במקומם בשתי ידיו ומעמיק את מגע לשונו על איברי, מחדיר אותה לתוכי וגורם לי לצעוק חזק יותר.
גם אם רציתי לזוז, לא יכולתי.
את המעט שהיה חופשי מהידיים שלו, לא הצלחתי להזיז אפילו סנטימטר.
ההשפעה שלו עליי, על גופי, על נשמתי, הייתה הרסנית.
״תגמרי״ הוא אמר בטון נמוך, צרוד, וכמו קסם, האורגזמה התפרצה מתוכי בעצמה שלא הכרתי לפני.
עצמה שעיוורה את ראייתי.
לא ידעתי איפה אני מתחילה ואיפה הוא נגמר, לא ידעתי אם אני חיה או לא, האחיזה במציאות נעלמה לי.
מריאנו נישק את פנים ירכיי, מחכה שהאורגזמה תישכח מעט ומרגיע את הרעידות בגופי עם מגע שפתיו.
פקחתי עיניים במבט עצל והבטתי בעיניו החומות, נשבעת בזה הרגע שהן העיניים האהובות עליי בעולם.
הצבע שלהן היה הצבע האהוב עליי בעולם.
מריאנו נישק את גופי לאט, יוצר שביל דמיוני מהבטן שלי ועד הצוואר, מכסה את כולי בנשיקות שמנוגדות לחלוטין למי שהוא.
הוא לא עדין, הוא לא רגוע, והוא בטח שלא סבלני כל כך.
לא ידעתי מה קורה כאן, אבל הרגשתי היטב את כאבי הבטן החזקים שהתגברו בכל רגע מהציפיה.
ואז ברגע אחד, הוא תפס במתניי ומשך אותי אל תוך הבריכה, ננעץ בתוכי בכוח וגורם לי לצעוק עד שהגרון שלי כבר נהפך צרוד.
הטיתי את ראשי לאחור בנסיון חסר תועלת לשאוף מעט אוויר לריאות, ומריאנו ניצל את הרגע והצמיד את פיו לצווארי, מוסיף סימנים חדשים לאלה שכבר קישטו את עורי.
מריאנו אחז במתניי, משעין את הכתפיים שלי על שפת הבריכה ומייצב את הגוף שלי נגדו, ממשיך לחדור אליי בקצב לא אמיתי.
הדמעות זלגו ללא הכרה, הייתי חסרת שליטה לחלוטין על כל מה שקרה בגוף שלי.
אחיזתו הייתה חזקה על מתניי, גבי השתפשף עם כל חדירה שלו וידעתי שלעולם לא אצליח להתאושש מהדבר הזה שנקרא מריאנו איברה.
לעולם.
זאת הייתה מערבולת רגשית שהדבר היחיד שהוכיח לי שאני לא נסחפת, אלו ידיו החזקות שאחזו בגופי.
״פאק״ גנחתי, כורכת את ידיי כתפיו ומטה את ראשי לאחור, שוב.
מריאנו ניצל את ההזדמנות והצמיד את שפתיו לצווארי, נושך בעדינות, שורט את העור עם שיניו, מנשק כל סנטימטר חשוף ולא מאפשר לי לנשום.
הסימנים על עורי היו הדבר האהוב עליו.
הוא הגביר את הקצב שהרגיש שאני קרובה, ונשך את שפתיי התחתונה בחזקה בדיוק באותה השניה, גורם לכך שאגמור כמעט הכי חזק שגמרתי אי פעם.
״אלוהים״ מלמלתי כשראשי מונח בשקע צווארו של מריאנו לאחר שהאורגזמה נרגעה והראיה שלי חזרה אליי.
הוא התנשם עמוקות, עדיין נעוץ בתוכי כמעט עד הסוף ומסרב לזוז.
״את החיים שלי״ הוא אמר והרים את פניי, מנשק את השפתיים שלי ברכות מפתיעה ואז יוצא מתוכי.
הוא אחז במתניי והרים אותי, מושיב אותי על שפת הבריכה ויוצא אחריי, נעמד עירום לגמרי וצועד לעבר מיטות השיזוף.
לא הייתה הגדרה אחרת למריאנו מלבד שלמות.
הגוף שלו, הגבריות שלו, כל סנטימטר שבו הצליח לעורר את הגוף שלי מחדש.
למרות שעדיין לא הצלחתי לנשום כמו שצריך.
הוא היה אלוהי, יפה מדי, לא אמיתי.
מריאנו חזר עם שתי מגבות והושיט לי אחת, עוזר לי לעמוד וכורך את המגבת השניה סביב מתניו.
סידרתי את הבגד ים שלי והתיישבתי על מיטת השיזוף, מורידה את המגבת ממני ונותנת לשמש ללטף את גופי.
סימני השיזוף שכבר הופיעו עליו התחזקו מאוד, גרמו לי להיות מרוצה ולחייך מעט.
״אני מצטער על מקודם, אני מאבד שליטה אבל לא הייתי צריך להוציא את זה עלייך״ מריאנו אמר והתיישב מאחוריי, מושך אותי ומצמיד את גבי אל חזהו.
״זה בסדר מריאנו״ אמרתי, עוצמת את עייני.
״אלה״ הוא אמר קרוב יותר, אוחז בסנטרי וגורם לי לפתוח את עייני הישיר אל עיניו, ״זה בסדר מריאנו״.
הוא הביט בעייני, מחפש את האמת בתוכם ומוצא אותה בלי בעיה.
כי זאת האמת, לא היה לי טעם להסתיר שום דבר.
אני מכירה גברים כמוהו, ואני מכירה אותו.
כשהם מאבדים את השליטה על הדבר הכי קטן, הם מרגישים שהם מאבדים את השליטה על כל החיים שלהם.
״זה לא משנה מה הסיבה, אני לא צריך להתנהג אלייך ככה ואת לא אמורה לספוג את החרא שלי״ הוא אמר, ידו מלטפת את לחיי, ״את המלכה שלי, המרכז והסיבה לחיים שלי, את מה שגורם לי לאושר, את הדבר הכי טהור שיש לי בחיים, היחיד הטהור שיש לי בחיים, לא אהרוס אותך״.
הסמקתי.
״בשביל זה אני פה״ אמרתי בטון מלא רגש, ״בשביל שתוכל לפרוק, להוציא את התסכול שלך, אני אוהבת אותך, זה חלק מזה״.
״אני יכול לשתף אבל לעולם לא אתנהג אלייך ככה שוב״.
נישקתי את שפתיו ארוכות, ״זה בסדר״.
״זה לא״ הוא אמר, ״וזה לא יחזור על עצמו שוב״.
״אני יודעת״ אמרתי ונישקתי אותו שוב כמו מכורה.
״אני אוהב אותך״.
״אתה רוצה לדבר איתי?״
״לא״ הוא ענה, אך לא התרחק ממני.
״אוקיי״.
״זה מסובך מדי אלה״ הוא אמר ונאנח, ״אני לא יודע מאיפה להתחיל להסביר כדי שתביני, יש יותר מדי דברים והכל הגיע בבת אחת״.
״אתה יכול להתחיל מהתחלה״ הצעתי.
״אני לא רוצה שתכניסי את הראש היפה שלך לתוך העולם המכוער שלי״.
״אני כבר בפנים״ אמרתי לו, ״וחוץ מזה, לא תזיק לי הסחת דעת״.
לא הייתי צריכה להסביר יותר מזה, הוא הבין.
מריאנו נשען על גב המיטה, מביט לשניה באוויר בשתיקה ולבסוף אומר, ״היום קיבלנו את ההחלטה הרשמית להוריד את מקסיקו״.
״החלטה רשמית?״
״אנחנו, סן דייגו ושיקאגו״.
״כל הבוסים של המאפיה?״
״לא, רק אני, נאצ׳ו ואנטוני״ הוא אמר, ״היום יש ישיבה של כולם, בכל מיני נושאים, אבל ההחלטה הזאת התקבלה, והיא תתבצע, עם או בלי ההסכמה שלהם״.
״מ.. מה זאת אומרת להוריד?״
הוא הפנה את מבטו אליי, ״להרוג את כולם״.
״אבל.. הם אחים שלכם, זה חלק מהמאפיה״.
״נכון,״ הוא ענה, ״אבל הם עשו יותר מדי דברים שנוגדים את החוקים של המאפחיה, הם מתנהלים כארגון בפני עצמם וזאת בגידה ומעבר לכך, הם שיקרו לא פעם ולא פעמיים לגבי דברים שלא היו קשורים רק אליהם״.
״ו.. אתה יכול? להוריד אותם״.
״אני יכול לעשות מה שאני רוצה אלה, עוד לא הבנת?״ הוא שאל והאכזריות שהבזיקה במבטו הוכיחה לי שמריאנו שכאן איתי עכשיו, זה לא מריאנו שהעולם מכיר.
הם שונים לחלוטין.
מריאנו שהעולם הכיר היה אפילו אכזרי יותר ממריאנו של חדר העבודה קודם.
״זאת תהיה מלחמת עולם״.
״משהו כזה״ הוא ענה, קולו נשמע מותש.
״אתה מוכן לזה?״
״כן״ הוא אמר, ״כל עוד את איתי, את הכוח שלי״.
״מה תעשה מריאנו?״
״מה זאת אומרת?״
״אל תשכח שהם המאפיה בדיוק כמוך״ הבהרתי, ״הם חושבים כמוך, הם אומנו כמוך, הם עובדים כמוך והם יודעים בדיוק כמוך, זה יהיה כמו להלחם בעצמך״.
הוא שתק לכמה שניות ולבסוף ענה, ״את יודעת למה אני הטוב מכולם?״
״למה?״
״כי אני מנצח את עצמי״ הוא ענה, ״ושום דבר לא ימנע ממני לנצח גם אותם״.

״בוקר טוב״.
נחנקתי מהשלוק של הקפה שלקחתי ממש בזה הרגע וקיוויתי שיעבור חלק בגרון.
״למה אתם צועקים?״ התמרמרתי.
זאת הייתה טעות להתקשר אליהם על הבוקר.
אריאל צחק, ״תתעוררי גברת, השעה שלוש בצהריים״.
״אצלך, אצלי אפילו לא שמונה בבוקר״ אמרתי ונשענתי לאחור על מיטת השיזוף, מהדקת את הסוודר לגופי.
שוב התעוררתי חולה.
רק אני יכולה להיות חולה בעיר שמשית וחמה כמו מיאמי.
״למה את מתעוררת כל כך מוקדם?״ אריאל שאל.
״יש לה עבודה, חמור״.
״היא עובדת מהבית, היא יכולה לעבוד מתי שהיא רק רוצה״ אריאל ענה.
״תכננתי לעבוד מהמשרד היום, אבל אני לא מרגישה כל כך טוב״.
״מה יש לך?״ ליאור שאל בדאגה.
״היא התקררה״ מריאנו ענה כשהגיע והתיישב לידי.
״רק אלה״ אריאל אמר ונאנח, ״התקשרנו לבשר לך שחתמנו על הסכם עם חברת התעופה אמירייטס״.
פערתי את עייני והזדקפתי, ״אתם רציניים? ואל על?״
״מזמן איתנו״ ליאור אמר בחיוך, ״הרבה בזכות מריאנו, העובדה שהמוצר עבד על מטוסים פרטיים והנוכחות שהבאנו מהמטוס שלו עשו את רוב העבודה״.
״דאגתי שיכניסו את המוצר שלכם לכל המטוסים שלי״ מריאנו ענה והדליק סיגריה, ״אבקש מאנזו שיקשר אותכם למנהל התעופה שלי, הוא יעביר לכם את כל מה שתרצו, ויתאם איתכם פגישות אם תרצו להגיע לראות בעצמכם או לערוך בדיקות״.
״רעיון טוב, אני חושב שנגיע בקרוב״ אריאל אמר ומריאנו הנהן והתעסק עם הטלפון שלו.
״אנזו יצור איתכם קשר״ מריאנו אמר וליאור הנהן, ״תודה״.
״נבוא למיאמי וניקח את המטוס לנסיעת מבחן, אם תסכים כמובן״ אריאל אמר.
״לא, אשלח אליכם את המטוס, חבל שתשלמו על טיסה, תגידו מתי אתם רוצים ואדאג שיתאמו לכם את הכל״.
״אולי תתאם גם לי טיסה?״ שאלתי.
״את רוצה לטוס לישראל?״ מריאנו שאל בהלם.
״לא, אני רוצה לטוס לטייל״.
מריאנו חייך, נישק את הלחי שלי ואמר, ״אם אחיך ואריאל לא היו על הקו, הייתי מראה לך בדיוק איפה אני רוצה לטייל״.
נשימתי נעתקה.
״אני חייב לזוז, תעדכנו את אלה מה קורה״ מריאנו אמר והסתכל עליי, ״אני זז להתאמן, אחזור מאוחר יותר״.
״אתה לא מתאמן כאן?״ שאלתי.
״פתחנו את המתחם החדש הבוקר״ הוא אמר, ״כשהסטודיו שלך יהיה מוכן אקח אותך לראות אותו״.
פערתי את פי, ״עשית לי סטודיו?״
״ברור״ הוא אמר ונישק את שפתיי לפני שהלך.
״מה זאת אומרת - עשית לי סטודיו?״ אריאל שאל.
הפניתי את מבטי אליהם, עדיין המומה והייתי בטוחה שהפה שלי עדיין היה פתוח.
אני לא יודעת למה הייתי מופתעת.
זה מריאנו.
ומצד שני, העובדה שהוא חשב עליי מבלי שבכלל ביקשתי.. הרטיטה את הלב שלי.
אלוהים.
אני מכורה לגבר הזה, אני מאוהבת בו.
״חכו רגע״ אמרתי והנחתי את כיס הקפה שלי, ממהרת פנימה אחרי מריאנו ותופסת אותו בדיוק שנכנס למעלית.
זרקתי את גופי עליו וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו בחיבוק חזק.
מריאנו צעד קדימה כדי לצאת מהמעלית וחיבק אותי חזק, קובר את פניו בצווארי ומצמיד אותי אליו.
״אני אוהבת אותך״ מלמלתי, ״תודה״.
מריאנו לא ענה אבל המשיך לחבק אותי חזק, לא משחרר גם שכבר חשבתי שהוא ישחרר אותי.
״אני מעריכה את זה מאוד״ אמרתי והוא הרים את פניי אליו, ״את החיים שלי אלה, וככל שתקדימי להבין את זה ככה תביני שכל דבר שאני עושה, אעשה קודם כל בשבילך״.
נישקתי את שפתיו חזק והוא אחז בפניי ברכות, והעמיק את הנשיקה שסיפרה סיפור אחר לגמרי.
״אסיים את האימון מהר״.
צחקתי ושחררתי אותו, חוזרת למרפסת ומתיישבת מול מסך הטלפון שלי.
״אני מקווה מאוד שלא הלכת להתמזמז״ ליאור אמר ואריאל נחר בבוז, ״אז לאן אתה חושב שהיא הלכה? לזרוק אחריו מלח?״
״אתם סותמים את הפה לפעמים?״
״לא״ ליאור אמר ונשען לאחור בכיסאו, ״אז ספרי לנו, מה חדש אצלך?״
במשך רבע השעה הבאה, השלמנו את הפערים של כל הזמן האחרון שלא דיברנו.
״היא דפוקה או מה?״ אריאל שאל וצחק.
״זאת מיה, היא ידעה שדנילו לא בוגד בה ועדיין התחרפנה״.
״מי חשב שמיה תצא עם הנהג של סבא״ ליאור אמר וצחק.
״מי חשב שמיה תצא עם מישהו?״ אריאל שאל ואני גיכחתי.
״מתי אתם באים למיאמי?״
״ממש בקרוב, אני חושב שניקח את ההצעה של מריאנו״ אריאל אמר וליאור הנהן וסיים את הקפה שלו, ״נתכנן את הלו״ז להמשך השבוע ונעדכן אותך״.
הנהנתי, ״אני ממתינה״.
אריאל התרכז לרגע במסך ונאנח, ״טוב יפה שלי, יש לנו שיחת וועידה ואנחנו חייבים לענות, נדבר איתך מאוחר יותר״.
״דברי עם אמא ואבא״ ליאור אמר, ״לא ענית להם שבוע״.
״דיברתי איתה לפני יומיים״ אמרתי ואריאל צחק, ״אמרתי לך״.
״תענו לשיחה, נדבר״ אמרתי כשראיתי גם אצלי שיחת ממתינה, מריקו.
עניתי ברגע שהם ניתקו, ״צהריים טובים״.
״סתמי״ ריקו אמר בקול צרוד מעייפות, ״אצלי עוד לא בוקר״.
״תעבור לגור במיאמי״.
״את רוצה שאני אמות?״
״למה שתמות?״
״מריאנו, נאצ׳ו, חסר סיבות?״
צחקתי, ״מה אתה רוצה?״
״להגיד שהתגעגעתי אלייך״.
״אתה אומר לי את זה כל בוקר, זה לא מרגש״.
ריקו צחק, ״אלוהים, אני מתגעגע אלייך באמת״.
חייכתי, ״מה המצב בסן דייגו?״
״רגוע יחסית, העניינים נרגעו אחרי הזמן שהייתם כאן, אבל אני חושב שעכשיו במיאמי מתחיל להתחמם״.
״אני יודעת, מריאנו לא רגוע״.
״מריאנו אף פעם לא רגוע״ הוא אמר, ״בכל מקרה, רציתי לבקש ממך משהו״.
״כן?״
״אלמה רוצה לעצב מחדש את הבית, אמרתי לה שתדבר איתך אבל היא יודעת שאת לא מרגישה טוב ולא רוצה להטריד אותך״ הוא אמר.
״אז אתה מטריד אותי?״
״כן, לי לא אכפת״.
נחרתי בבוז, ״אתקשר אליה, אקח את העבודה, ברור״.
״אדאג להטיס אותך לסן דייגו בשביל זה״.
״זה בסדר אני יכולה להסתדר ממיאמי״.
״ולהטריד אותי במליון שיחות בשעה?״
״אה כן, לי לא אכפת״ אמרתי וריקו השתתק לשניה ואז צחק, ״לעזאזל, אני אוהב אותך״.
חייכתי.
״אתקשר אליה מאוחר יותר״.
״תודה אהובתי״ הוא אמר וניתק את השיחה.
נשענתי לאחור ועצמתי את עייני, מקווה ומצליחה להרדם מעט.
מכל הדברים שחשבתי שאראה שאפתח את העיניים שוב, הדבר האחרון שציפיתי לו היה מריאנו בבגד ים.
״מממ״ מלמלתי בחיוך ועצמתי עיניים שוב כששפתיו מצאו את דרכם לצווארי.
״מה השעה?״
״8 וחצי בבוקר״.
״אין לך עבודה?״
״יש לי אותך״ הוא אמר ואחז במתניי, מושיב אותי ואוחז בחולצה שלי, מעלה אותה למעלה ומוריד אותה מגופי.
״מ.. מה?״
״כנסי למים״.
״לא רוצה״ אמרתי ונשענתי לאחור, עוצמת עיניים ונותנת לשמש ללטף את גופי, לחמם אותו.
״המים יעשו לך טוב״.
פקחתי את העיניים ישירות לגופו הרחב של מריאנו בתוך הבריכה.
אלוהים, הגבר הזה לא חוקי.
לא משנה כמה אני אסתכל עליו וכמה אני אגע בו, זה לא ישתנה.
ואני מתחילה לחשוב שלעולם לא אתרגל לאיך שהוא נראה.
״אלה״.
״אני לא רוצה״ אמרתי והשתעלתי שוב.
״בואי, לא יהיה לך קר״.
״המים חמים?״
״השמש חמה״.
נאנחתי והורדתי את המכנס שלבשתי, צועדת בעדינות אל תוך המים ושוחה עד שנעצרתי סמוך לגופו.
מריאנו אחז במתניי והצמיד אותי לגופו החם, ואת גבי אל שפת הבריכה, מנשק את ראשי ומחליק את שיערו לאחור בזמן שידו השניה עוטפת את גבי.
״פאק״ מלמלתי.
די.
די.
זה לא חוקי.
הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עייני, מתענגת על חום גופו ועל השמש הקופחת על ראשי.
השעה במיאמי הייתה מוקדמת יחסית.
מריאנו עבד קצת, התאמן, ועכשיו הוא פה איתי.
להפתעתי.
ברוב הבקרים, העבודה היא הדבר הראשון שהוא עושה אחרי שהוא מתקלח.
אבל לא התלוננתי.
הנחתי את ידי על החזה הרחב שלו והרמתי מעט את פניי, נושמת אליי את הריח שלו, את החום שקרן ממנו.
הגבר הזה שלי.
וההבנה הזאת גרמה ללב שלי לרעוד.
פקחתי את עייני, מביטה היישר לגרונו, ללסת הרחבה שלו, אל פניו היפות.
הגבר הזה הורס את הבריאות.
וזה גרם לנשימות שלי להפוך כבדות.
לא הצלחתי לנשום.
הוא היה חתיך מדי, נוטף גבריות וסקס אפיל מפעולה פשוטה כמו נשימה.
גופו הרחב תפס את כל שדה הראייה שלי, ידיו החזקות גרמו לי להרפות את גופי לחלוטין תחת אחיזתו.
אבל יותר מכל, הביטחון והגבריות שנטפו ממנו, גרמו לגרוני להתייבש.
מריאנו הוריד את ראשו ואחז בסנטרי, מרים את פניי למעלה ומצמיד את שפתיו לשלי.
״איך את מרגישה?״
״אני לא מצליחה לנשום״.
מריאנו צחק, והצחוק הזה הורגש בחזה שלו.
הוא אחז במתניי והרים אותי לשבת על המדרגה הקטנה שהייתה בתוך המים, ונכנס בין רגליי הפתוחות.
״איך זה שאתה לא ממהר לעבודה?״
״אנזו ופבלו מטפלים באיזה משהו ברחובות״ הוא אמר והחליק את שיערו לאחור, שוב, גורם לגרוני להתייבש מהתנועה שהזיזה את כל השרירים בידו.
״איך את מרגישה?״
״אני בסדר, אני קצת חולה אבל אני אהיה בסדר, אתה יכול ללכת לעבודה, אני יודעת שהיא חשובה״.
״את היחידה שחשובה״ הוא אמר ונישק את מצחי, ידיו עוטפות את פניי.
אלוהים.
היה לי חולשה לידיים של מריאנו.
ולזרועות.
ולצוואר.
ולשיער.
ולגב.
ולחזה.
פאק.
הייתי אובססיבית לגבר הזה כמו מחלה חשוכת מרפא.
ידעתי שלא משנה מי יבוא, לעולם לא ארגיש ככה כלפי גבר אחר.
״אז ניצלת את הזמן?״
״להריח אותך עוד קצת״ הוא אמר ונישק את צווארי, נושך אותו מעט ומשאיר סימנים.
נאנחתי, אוחזת בכתפיו הרחבות ומתענגת על כל רגע שהוא איתי ולא תקוע בחדר העבודה שלי.
״ריקו ביקש שאעצב לו את הבית״.
״אני יודע״ הוא אמר ונישק את הלסת שלי, ״את לא נוסעת לסן דייגו״.
צחקתי, ״למה? לא אסע לבד הפעם, אני מבטיחה״.
״את לא מתרחקת ממני״.
״אתה אובססיבי״.
״ואת לא?״ הוא שאל והביט עמוק בעייני, ואל הקור המוכר נוספה אש.
אחזתי בפניו ומשכתי אותו אליי, מנשקת אותו ארוכות ומוכיחה לו בדיוק עד כמה אני אובססיבית.
״אל תעזוב אותי יותר״.
״כאילו שאני מסוגל״ הוא אמר ונשך את שפתי התחתונה, ״אין לי מה לחיות בלעדייך״.
חיבקתי אותו חזק והוא חיבק אותי בחזרה.

שלושה ימים.
שלושה ימים שכל מה שאני עושה זה לנעוץ במריאנו מבטים זועפים.
זאת אומרת, כשאני רואה אותו.
שלושה ימים שהוא בקושי מתייחס אלי ועסוק עד מעל הראש בעבודה שלו.
המצב מול מקסיקו מחמיר מרגע לרגע, והגברים מבלים את כל זמנם בחדר העבודה או ברחוב.
אפילו הזקנים כאן כל יום.
וגם סבא שלי בינהם.
היום כולם ברחובות, חוץ ממריאנו.
הוא יושב לידי ושקוע עמוק במסך המחשב שלו, עד כדי כך שהוא אפילו לא שומע את הטלפון שלו מצלצל כבר שעה.
״מריאנו״ צעקתי והוא הרים אליי את פניו.
״הטלפון שלך מצלצל״.
הוא ענה לשיחה, האזין מספר שניות ולפתע זינק ממקומו, ״תשלח לי מיקום, עכשיו! אני יוצא אליך״.
״מה קרה?״ שאלתי אבל הוא כבר לא שמע אותי וטס החוצה אל המעלית.
ידעתי שזה חסר טעם ועדיין קמתי ויצאתי אחריו בריצה.
אבל עד שהגעתי למעלית, היא כבר נעלמה.
נאנחתי בייאוש והסתובבתי, נשמטת על הספה באנחת ייאוש ויודעת שכבר לא אצליח לחזור לעבוד עד שהוא יחזור.
או עד שאדע מה קורה.
ולהפתעתי, זה לא לקח הרבה זמן.
קצת פחות משעתיים עברו לפני שדלתות המעלית נפתחו שוב ומריאנו נכנס מהם יחד עם סבא שלי, שידו דיממה.
״מה לעזאזל?״
״ירו עליו״ אנזו אמר כשנכנס אחריהם, ״תרגעי, הרגנו אותם״.
״אתה פצוע״ אמרתי בהיסטריה וסבא שלי הנהן, ״לא רציני, תרגעי יפה שלי, זה בסך הכל שריטה״.
״אני חושב שאתה צריך תפרים״ מריאנו אמר ולגם מכוס הוויסקי שפבלו הביא לו, ״תן לה לבדוק אותך״.
״פבלו יבדוק״ סבא שלי אמר.
״לא, אני אבדוק, שב כאן״ דרשתי ולקחתי את הכוס של מריאנו מידיו, מסיימת את המעט שנשאר ומחזירה לו אותה.
פבלו מזג לו כוסית נוספת והגיש את הבקבוק לסבא שלי.
דלתות המעלית נפתחו שוב, ואלחו וחוליו נכנסו מתוכן.
״נו באמת, גם אחרי חמישים שנה אתה נפצע ממרדף?״ אלחו שאל בשעשוע.
״לך תזדיין״.
״כמה רכבים היו אחריך?״ חוליו שאל בזמן שאנזו לצידי קרע את החולצה של סבא שלי וחשף את הפצע המכוער.
התנתקתי מהקולות של כולם מסביב וניקיתי את הפצע שלו מכל הדם, ורק אחרי שהשגתי ראות טובה יותר הבנתי שהוא לא צריך תפרים.
״אתה תהיה בסדר״ מלמלתי ולבשתי את הפצע, מוודאת שהכל מהודק למקום.
״תלך לנוח״ אמרתי.
סבא שלי בלע שני משככי כאבים, התרומם ונישק את ראשי, ״אין לי זמן לנוח״ הוא אמר והסתובב למריאנו, ״אלך להתקלח ואבוא לחדר העבודה״.
מריאנו הנהן וסבא שלי עלה לקומה העליונה ונעלם.

מריאנו
״עד שהוא לא יהרוג את כולם הוא לא ירגע״.
התעלמתי מאנזו והמשכתי לקרוא את הדו״ח שדמיאן שלח לי.
מהבוקר אני קורא את אותו הדבר שוב ושוב ושוב.
או שאני מבין לא נכון או שאני לא מבין.
אבל אם אני מבין נכון, המצב גרוע יותר ממה שחשבנו.
הרמתי את הטלפון שלי וחייגתי אליו, ״בוס?״
״תארוז את עצמך ותבוא למיאמי״.
״יש עוד זמן״.
״אין, ואני לא חוזר על עצמי פעמיים דמיאן, תזיז את עצמך לכאן, עכשיו״ נהמתי, מתעלם מהמבטים של כולם.
״מריאנו, תקשיב לי, אסיים את המשימה שלי כאן ואבוא, אם אסע עכשיו אנחנו נאבד את היתרון שלנו״.
״היתרון המזדיין לא מעניין אותי, לא אתן שיקרה לך משהו״.
״לא יקרה שום דבר״.
״דמיאן״ נהמתי, ״זאת פקודה, תזיז את עצמך למיאמי, יש לך עד סוף השבוע להיות כאן״.
דמיאן נאנח, ״תן לי יומיים נוספים, אסיים את המשימה ואגיע״.
עצמתי את עיני באנחה, ״אם תמות-״
״אני לא אמות״.
״יומיים. ואני שולח אליך אנשים״ אמרתי וניתקתי לפני שהוא יספיק למחות.
״מה קרה?״ אבא שלי שאל והתיישב מולי.
דלת חדר העבודה נפתחה לפני שהספקתי לענות ואלה נכנסה.
המראה שלה היה כמו כדור הרגעה לגוף שלי, ובאותה נשימה, רק הגביר את האש בתוכי.
היא נעצרה כשראתה את כל האנשים בפנים, ופניה הפכו סמוקות.
אלוהים.
הייתי צריך לגייס את כל הכוחות בגוף שלי כדי לא לעזוב הכל ולנעול את שתינו בחדר.
״אני.. אחזור אחר כך״.
״חכי״ אמרתי וניגשתי אליה, ״מה קורה?״
״רציתי לצאת אבל-״
״לא״.
״תיארתי לעצמי״ היא ענתה, ״אני צריכה להיות במשרד בקרוב״.
״אני יודע״ נאנחתי, מבין שאני לא יכול להשאיר אותה בבית לנצח.
״כמה זמן תהי שם?״
״לא הרבה, אני צריכה רק כמה שעות״.
״אני אלך״ פבלו אמר, ״יש לי סידורים באיזור גם ככה״.
״אל תשאיר אותה לבד״ אמרתי והוא הנהן, ״אדאג שיבואו אליי״.
הנהנתי ופניתי אליה, ״לא יותר מדי זמן״.
״תעדכני אותי שתהי מוכנה״ פבלו ביקש.
אלה הנהנה ונישקה אותי לפני שנופפה לכולם וברחה החוצה.
״דבר״ אבא שלי אמר ברגע שהדלת נסגרה.
״לוקאס עלה על דמיאן״.
״מה אתה מזיין-״ אנזו נהם.
שיתפתי את מסך המחשב שלי על המסך הגדול והראיתי להם את הדו״ח שקיבלתי מוקדם יותר הבוקר מאנשיו של פבלו, נותן להם כמה דקות לקרוא.
״זה תמליל של השיחה?״ חוליו שאל.
״מאתמול״ פבלו ענה ומזג לי כוסית, ״שיחה שלו עם אלפונסו, הוא דיווח לו על העניין ברגע שהתחיל לחשוד בו״.
״כמה זמן הוא כבר חושד בו?״ אבא שלי שאל.
״זה וודאי? הוא עלה עליו בוודאות?״ חוליו הצטרף.
״מספיק לי החשד״ אמרתי, ״אני רוצה אותו כאן אבל הוא לא מוכן להגיע לפני שיסיים את המשימה האחרונה שם״.
״באיזה משימה מדובר עכשיו?״ חוליו שאל.
״הראיות״ אנזו ענה.
״זה לא שווה בשביל לסכן את החיים שלו, שיצא משם״ חוליו אמר.
״זה מה שאמרתי, הוא לא מוכן״.
״תן לו את היומיים שהוא ביקש, יש לדמיאן פוטנציאל להצליח בזה״ אבא שלי אמר, ״אני סומך עליו״.
״אני מכיר אותו, יומיים יהפכו לשבועיים״ אמרתי, ״בסוף אאבד אותו בגלל שטויות״.
״יש לי דרך להוציא אותו משם אם הכל יסתבך״ רודריגז אמר והוריד את מסך הפלאפון שלו.
״איך?״
״אלה-״
״לא״.
״עוד לא שמעת מה רציתי לומר״ רודריגז נהם, ״נראה לך שאסכן אותה?״
״אני לא רוצה שהשם שלה יעלה בחדר הזה, היא לא נכנסת לשום דבר״ אמרתי בזעם.
היא הדבר היחיד שאסור להתעסק איתו.
וכולם יודעים את זה.
״מריאנו, תקשיב רגע״ אבא שלי אמר ואני שלחתי לרודריגז מבט נוקב.
״אלה יכולה לשבש את רישומי הטיסות״.
״אם נגיע לזה, נדבר על מה אלה יכולה או לא יכולה לעשות, כרגע אנחנו לא מערבים אותה בשום דבר״ חוליו אמר.
״יש לנו דברים חשובים יותר לעשות כרגע״ אבא שלי אמר, ״אין מה לעשות עם דמיאן מעבר למה שכבר עשית מריאנו״.
נאנחתי, לגמתי מהכוסית שלי והתיישבתי בכיסאי.
״גילינו מי ירה עליך?״ שאלתי את רודריגז.
״היפנים״ רודריגז אמר.
״חזרנו לימים של פעם״ מרטינז אמר, ״אנחנו מתמודדים שוב רק מול היאקוזה בזמן האחרון״.
״אל תחשוב שהשאר שקטים״ אבא שלי אמר.
״אני לא מעז״ מרטינז ענה.
״אנחנו יודעים למה?״ שאלתי את אנזו ונשענתי לאחור.
״השמועה הגיעה גם אליהם״ אנזו ענה.
״אלה?״ אבא שלי שאל אבל אני כבר ידעתי את התשובה.
״אני אהרוג את הבן שלך״ סיננתי לעבר חוליו.
הוא שתק.
״אם שערה אחת מהראש שלה תיפול בגללו, הוא ימות״.
חוליו הביט עמוק בעייני וראיתי שהמילים מכאיבות לו, ״הבן שלי צריך למות עם או בלי קשר לאלה מריאנו״.
אני מכבד אותך וכיבדתי אותך עד עכשיו-״
״אין ספק״ חוליו קטע אותי.
״אבל אלה היא הדבר היחיד שאסור לגעת בו״ אמרתי והוא הנהן.
״אתה אוהב אותה״ אבא שלי אמר ובעיניו ראיתי הערצה.
״היא כל החיים שלי״.
״אז בעצם אתה אומר שהסיבה שירו על רודריגז היא כי גילו שהוא סבא של אלה״ חוליו אמר לאנזו.
״אני לא יודע אם גילו שהוא סבא שלה, או נטו שיש בינהם קשר כלשהו״ אנזו אמר.
״מה זאת אומרת?״ אבא שלי שאל.
״שמעתי שמועות שהיא המאהבת שלו״ אנזו אמר, ״אי אפשר לדעת איזה שמועה הגיעה ליפנים אבל מה שבטוח, שהם חושבים משהו״.
דלת חדר העבודה נפתחה ואלה נכנסה, מבטה מובך.
״מוכנה?״ פבלו התרומם.
היא הנהנה.
״בואי הנה״ ביקשתי והתרוממתי אליה, פוגש אותה באמצע הדרך ומרים את פניה אליי, מנשק את שפתיה ארוכות ושואב את החמצן שהגוף שלי צריך ומקבל רק שהוא איתה.
״לא הרבה זמן, תיזהרי״ אמרתי ושלחתי מבט לפבלו שהנהן.
הוא יודע מה הסיכונים במיוחד לאור המידע החדש שקיבלנו, וידע לשים עוד יותר תשומת לב מבדרך כלל.
לא יכולתי להגיד לה לא ללכת למרות שכל תא בגופי צעק אחרת.
ברגע שאשנה את דעתי, אלה תדע שקרה משהו ולא אוכל לשקר לה.
וכרגע לא רציתי לספר לה שום דבר כדי לא להדאיג אותה.
״תנשום אובססיבי״ היא מלמלה כנגד שפתיי ונישקה אותם שוב, ״אני אחזור מהר״.
אחזתי בגרונה ומשכתי את פניה אליי, נוהם על שפתיה ומנשק אותה עמוקות, נושך את השפה התחתונה שלה ומשחרר אותה מתנשפת.
״יש לי הצעה״ אנזו אמר והפניתי אליו את מבטי לאחר שהדלת נסגרה.
״אני אזיין אותך״ איימתי.
״ומה אלה תגיד?״ אנזו שאל.
נהמתי.
״אני נשבע, זה קשור לעבודה״ הוא אמר וצחק.
היחיד שיכול לעצבן אותי ולצאת מזה חי.
״זאת לא פעם ראשונה שיורים על רודריגז, והניחוש שלי היא שגם בשאר הפעמים זה קשור לאלה״ אנזו אמר.
״תחשוב טוב לפני שאתה מדבר״ איימתי והוא גלגל את עיניו, ״תרגע״.
״תמשיך״ אישרתי לו.
״נמצא מישהי שיחסית דומה לאלה, נשים אותה ברכב עם רודריגז וניתן ליפנים להרוג אותה״ הוא אמר, ״זה עבד לנו עם איירין, אין סיבה שזה לא יעבוד שוב״.
״זה עבר לתקופה קצרה״ חוליו אמר.
״זה ירוויח לנו זמן״ אנזו ענה.
״זה יסכן את החיים של רודריגז״ אבא שלי אמר.
״הוא יעלה לרכב עם מיגון״ אנזו אמר.
״זה מסוכן מדי״ חוליו אמר.
״לא, אני דווקא מסכים עם אנזו״ רודריגז אמר, ״יש לתכנית הזאת פוטנציאל, וזה יוריד אותם מהגב שלי ושל אלה לזמן הקרוב״.
שקלתי את העניין לרגע, ״זה רעיון טוב, אבל אני לא מוכן לסכן את החיים שלך״ אמרתי לרודריגז ואז פניתי לאנזו, ״יש לנו איך להוציא את זה לפועל?״
הוא הנהן, ״רודריגז יעלה עם מיגון, ואנחנו נהיה כמה רכבים אחריו״ הוא ענה ופנה לרודריגז, ״תצטרך להיות חד ולדעת לזוז לפי היריות שלהם״.
רודריגז הנהן, ״ברור״.
״תבנה תכנית ותציג לי אותה הערב״ ביקשתי מאנזו, ״אם אראה שזה לא מסכן את חייו יותר מדי, אאשר אותה״.
״כן בוס״ אנזו אמר והוציא את הטלפון שלו, מסמס כמה דברים.
״ושאלה לא תדע מזה״ רודריגז אמר ואני הנהנתי.
״אלה תצטרך לדעת מזה אחר כך״ אנזו אמר, ״היא תצטרך להעמיד פני מתה״.
״אנזו צודק, לפחות לזמן הקרוב״ רודריגז אמר.
הנהנתי, ״אדבר איתה אחרי שנראה מה קורה״.
אנזו הנהן.
״נצטרך לצאת לנקמה אם כך״ אבא שלי אמר ואני הנהנתי.
״תהיה נקמה״ אנזו אמר.
״עוד משהו בנוגע ליורים?״ שאלתי ורודריגז נד בראשו לשלילה.
הנהנתי, ״דברו אליי, מה היה בלילה״ ביקשתי ואנזו ומרטינז התחילו לשלוף את העדכונים בזה אחר זה.
״עניין הכספים טופל״ אנזו אמר.
״הסמכת את אובריאן?״ שאלתי והוא הנהן.
״משהו נוסף״ מרטינז אמר, מבטו שקוע במסך הטלפון שלו, ״קיבלתי את האישור הסופי עכשיו״.
״במה מדובר?״ רודריגז שאל.
״לפני כמה ימים מצאנו טלפון נוסף שהיה ברשות פרננדו״ מרטינז אמר, ״הוא היה מוגן ולקח לנו כמה ימים עד שהצלחנו לגלות את התכנים״.
״איפה הוא היה כל הזמן הזה? ואיך עד עכשיו לא עלינו עליו?״ שאלתי.
״הוא לא היה אצלו או במרכז מיאמי לצורך העניין, מצאנו אותו בסן דייגו אחרי אותו מבצע שבו ראינו את לוקאס״.
״תמשיך״ זעמתי.
״חלק מרישומי השיחות שלו הראו שיחות לאוסקר, לאליאס, לאלפונסו״ הוא אמר, ״וללוקאס״.
נהנתי.
״נראה שלוקאס היה הבוס הראשי, אבל רוב הדיווחים וההוראות עברו דרך אוסקר״.
״אוסקר הוא צינור בין מקסיקו למיאמי, אנחנו יודעים את זה כבר״ רודריגז אמר.
״נכון, אבל עכשיו אנחנו מבינים שהוא לא רק צינור בין אלפונסו ליפנים״ אנזו אמר, ״אלה גם לבוגדים מתוכנו״.
״כבר אין בוגדים יותר, ניקינו את כולם״ אבא שלי אמר.
״אתה יכול רק לקוות״ חוליו ענה.
״אני לא סומך על אף אחד, מבחינתי כולם בוגדים״ אמרתי והפניתי את מבטי למרטינז, ״אתה אומר בעצם שפרננדו היה חלק מהבגידה של אוסקר?״
מרטינז הנהן, ״פרננדו והחוליה שלו היו חלק מהזרועות שמקסיקו שתלה במיאמי״.
״זה התחיל הרבה לפני שחשבנו״ רודריגז אמר.
״פאק״ אנזו נהם והיכה בשולחן.
״זה אומר שאין לנו כרגע שום בקרה על מה יצא החוצה״ חוליו אמר.
״כרגע אין לנו יותר מדי מה לעשות עם זה, המידע הוא מידע חשוב אבל כל מי שקשור לפרננדו כבר שילם את המחיר ומת״ אמרתי.
אבא שלי הנהן, ״תמשיכו לחקור ולהוציא כל מה שאתם יכולים מהציוד ומהטלפונים, כל מידע יכול לעזור לנו בעתיד״.
״בינתיים הגליון אישומים של אוסקר רק הולך ומתארך״ מרטינז אמר ופניו של חוליו נותרו חסרות הבעה.
״אעדכן אותך במה שיעלה בוס״ מרטינז אמר.
הנהנתי, משפשף את פניי וחושב כמה רגעים.
״הכל מוכן לקראת הערב?״
״אתה בטוח שזה העיתוי הנכון בן?״ חוליו שאל ואני הנהנתי.
״כן״ אמרתי ופניתי לאנזו, ״מתי התדריך הכללי?״
״עוד שלוש שעות, אמתין לפבלו ונתחיל אותו״.
״אתם צריכים אותנו בשביל הערב?״ חוליו שאל.
״למה? לאן אתה רוצה לנסוע?״ שאלתי.
״לצפון״.
״אתם נוסעים איתו?״ שאלתי את אבא ורודריגז, והם הנהנו.
״לכמה זמן?״
״אני רוצה לנסוע לדבר עם הבן שלי״.
״אתה עלול להרוס את הכל״ מרטינז אמר.
״אני חושב ההפך, אוסקר יראה את אבא שלו, יתעצבן כרגיל ויעשה עוד טעויות״ אנזו אמר.
״מה אתה רוצה להגיד לו?״ שאלתי.
״יש את הישיבה בקרוב, לא אעשה יותר מדי״.
״אתם תגיעו בזמן?״ שאלתי ורודריגז הנהן.
״כן״ אבא שלי אמר, ״אלה אם כן תגיד שאתה צריך אותנו הערב ונבטל את הנסיעה״.
״לא, אנזו צודק, יכולה להיות תועלת לזה שאוסקר יראה את חוליו״ אמרתי, ״ואנחנו לא צריכים אותכם הירב״.
״אתה צריך את אלה״ מרטינז אמר ואני שלחתי אליו מבט נוקב.
״אל תסתכל עליי ככה, אתה יודע שהיא אלופת הסייבר, היא יכולה להועיל לכם ואתה עקשן, אתה סתם משאיר אותה בחוץ״.
״הוא צודק״ רודריגז אמר.
״לא בא בחשבון״ אמרתי, ״מרטינז, אתה תהיה הערב במועדון?״
הוא הנהן, ״אנזו ופבלו ברחובות, אני במועדון״.
״אתה תישאר כאן ותשלוט על כולם מרחוק״ אנזו אמר ואני נהמתי לעברו, ״אל תתחיל איתי״.
״אני לא הומו״.

כמה שעות ארוכות של עבודה חלפו לפני שעל המסכים ראיתי את דלתות המעלית נפתחות ואת אלה נכנסת מתוכם.
עקבתי אחריה במבטי כל הדרך עד שהגיעה אל המדרגות ונעצרה, מעיפה מבט לעבר חדר העבודה ומחליט לעלות למעלה.
״תלבש את זה כבר, קשיש עקשן״.
״תעזוב אותי בשקט ילד״ רודריגז ענה לאנזו, ״אני לימדתי אותך להתחמק ממרדפי מכוניות״.
״תלבש את האפוד״ פקדתי.
רודריגז הפנה אליי את מבטו, ״אני לא צריך״.
״זה לא מעניין אותי מה אתה חושב שאתה צריך או לא צריך, תלבש את האפוד״ אמרתי, ״לא אהיה זה שיספר לאישתי שקרה לך משהו״.
רודריגז נאנח ולקח את האפוד מאנזו, מוריד את החולצה ולובש אותו, מהדק אותו למידת גופו ומתלבש מעליו.
״הנסיעה היא קצרה, אנחנו לא יודעים אם הפעם הם ינסו לירות בך גם אבל אנחנו הולכים על מקרה שכן״ אנזו אמר בדיוק שהדלת חדר העבודה נפתחה ופסלו נכנס.
״אל תפצע קשה מדי, יש לנו נסיעה לצפון מחר״ חוליו אמר.
״פבלו ואני נהיה ברכבים נפרדים מאחוריך״ אנזו המשיך, ״מרטינז יחכה לך במועדון״.
רודריגז הנהן, ״תפסיקו לדאוג, לא יקרה שום דבר״.
״אני לא אוהב את התכנית הזאת״ חוליו אמר ולגם מהכוסית שלו.
״אתה לא אוהב שום דבר שכולל סיכון״ רודריגז אמר.
״ואני חשבתי שהיית פרוע״ אנזו אמר.
״מישהו יהרוג אותך בסוף, ואני לא אעשה שום דבר כדי לשמור כליך״ אבא שלי אמר לאנזו והוא צחק.
״קדימה, סאשה מחכה לך״ אנזו אמר בשעשוע ורודריגז נאנח והסתכל על אבא שלי, ״כנראה זה יהיה אני״.
״אהיה זמין לכל דבר״ אמרתי ורודריגז הנהן, ״יהיה בסדר״.
הוא הרים את מפתחות הרכב שלו ויצא מחדר העבודה, ישירות אל המעלית.
אנזו, פבלו ומרטינז יצאו אחריו.
״זה לא אמור לקחת יותר משעתיים מקצה לקצה״ אבא שלי אמר ומזג לעצמו כוסית נוספת.
הטלפון של אבא שלי צלצל, והוא ענה, ״אנדראה?״
התרוממתי מכיסאי, צועד לעבר דלת חדר העבודה ויוצא, עולה למעלה ישירות לחדר השינה.
נכנסתי למקלחת, רואה את אלה שוכבת בתוך המים, האוזניות תחובות באוזנה והיא עובדת.
״גם במקלחת?״
היא הרימה אליי את ראשה וחייכה חיוך מסנוור, ״היי״.
התכופפתי על ברכי, אוחז בגרונה ומושך את פניה היפות אל שפתיי.
התנתקתי ממנה כדי שתוכל לנשום אוויר, אבל אז הבנתי שהאוויר שלי נגמר, אז הצמדתי את שפתיי לשלה בחזרה.
היא נאנקה אל תוך פי מחוסר אוויר, והניחה את ידיה על פניי, ״אני ארטיב אותך״.
לא עניתי, אבל נישקתי אותה שוב, צולל עם שפתיי לצווארה, מריח את הריח שלה שהפך להיות האוויר שלי.
״מתי אתה מסיים?״ אלה שאלה בקול מגורה שגרם לי לחייך.
״עוד מעט״.
היא הנהנה, נישקה את שפתיי ונשענה שוב לאחור.
התרוממתי, שוטף את ידיי מהקצף ויורד בחזרה למטה אל חדר העבודה.
״מה מצבו?״
״תכף מגיע למועדון״ אבא שלי עדכן, מבטו שקוע במסך הטלפון שלו.
ניגשתי לבר, מוסר לעצמי כוסית ומתיישב במקומי, נשען לאחור ומפצל את המסך לשני חלקים.
בחלק אחד הופיע חדר השינה ובחלק השני, המצלמה מהרכב של רודריגז.
כמה דקות עברו לפני שהוא עצר במועדון, ואחת מהזונות של הרוסים נכנסה לרכבו.
בשביל לבצע את התכנית הזאת אנזו קנה שלושה זונות מהרוסים.
זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהמאפיה תבצע סחר בנשים.
והסיבה היחידה שהסכמתי לזה הייתה אלה.
אעשה הכל כדי שהם ירדו ממנה, גם את זה.
לא היה קשה לשכנע אף אחת לצאת ל״נסיעה״ עם רודריגז.
הוא היה נראה עדיין טוב גם בגילו, והיו הרבה בנות שעדיין היו בעניין שלו.
רודריגז בהיסח הדעת שחרר את החגורה של אותה זונה מבלי שהיא תשים לב, והתחיל בנסיעה.
״אנחנו אחריו״ פבלו דיווח.
״התחלנו״ אנזו אמר ורודריגז חשק את לסתו דרך המצלמה.
״תשמרו על מרחק בטוח״ אבא שלי ביקש.
הנסיעה נמשכה ונמשכה, כמעט שעה עברה ולא קרה כלום.
״או שהם עלו עלינו, או שהיום אין להם כוח לירות״ אנזו אמר בקשר.
״ננסה שוב מחר״ פבלו אמר.
לרודריגז היה אסור לדבר יותר מדי כדי לא לחשוף, אבל הבעת פניו אמרה אחרת.
הוא לא הסכים עם אנזו ופבלו.
הם המשיכו בנסיעה עוד כמה דקות, רודריגז ביצע פניה חדה ועשה פרסה, חזר לכביש ממנו הוא הגיע.
ואז זה קרה.
״אני רואה אותם״ פבלו אמר.
הטלפון שלי צלצל, נאצ׳ו.
עניתי, מעלה אותו ואת ריקו על המסך ומשתף להם אותו כדי שיוכלו לראות את הנסיעה.
״חמישה רכבים״ אנזו אמר.
״שבעה, יש שני אופנוענים מאחוריך״.
״בני זונות״ אנזו אמא וסטה בחדות מהנתיב.
״הם לא זיהו אותנו עדיין״ פבלו אמר, ״אל תעשה תנועות חדות״.
״מאוחר מדי״ אנזו אמר ואני נאנחתי.
ריקו צחק, ״למה בזמנים כאלה אנחנו לא שם?״
״חסר לך יריות בסן דייגו?״ נאצ׳ו שאל.
רודריגז המשיך בנסיעה במשך כמה דקות רצופות, עד שלפתע נשמעה יריה שניפצה את כל השמשה האחורית.
״אתה לא עם הרכב הממוגן?״ חוליו צעק.
״הוא כן״ אנזו אמר וכולם השתתקו.
כי המשמעות של זה הייתה ששום דבר לא ילך כמתוכנן.
ושרודריגז עלול למות.
יש להם נשק שחודר רכב ממוגן, לא התארגנו לזה והתרחיש שלנו לא תואם את המציאות.
״מריאנו״ אנזו עלה בקשר.
״רודריגז תחזור הנה״ חוליו דרש.
״מאוחר מדי״ רודריגז ענה.
״תפעלו״.
מאותו רגע הכל קרה בשניות.
רודריגז סטה מהנתיב שבו נסע והתעלם מהצרחות של הזונה שישבה לידו, ממוקד בנסיעה ובלא למות.
״הורדנו שניים״ אנזו אמר.
״היא עדיין לא מתה״ דיווחתי.
״הורדתי אחד נוסף״ פבלו אמר, ״נשארו שני רכבים והאופנוענים״.
״יהיה קשה יותר להוריד אותם״ אנזו דיווח.
הטלפון שלי צלצל, דמיאן.
״דחוף?״
״יורים על אשתך״ דמיאן אמר והלב שלי דילג על פעימה למרות שידעתי שהיא בבית.
פתחתי את מצלמות חדר השינה ונרגעתי כששמעתי מים זורמים ואת המוזיקה שלה.
היא כאן.
התכנית עובדת.
״זאת לא אישתי״ אמרתי לאחר שווידאתי שהוא בקו המאובטח.
״קיבלתי מידע וודאי שיורים על אשתך מריאנו״.
״אני יודע, זאת לא היא״.
״אז מי זאת?״
״זונה״ אמרתי, ״המידע עבר למקסיקו״.
״משם קיבלתי אותו, אלפונסו כבר בטוח שהוא ניצח אותך״.
״אלפונסו?״
״אחד מהיורים הוא מקסיקני, אלפונסו שלח אותו לוודא שהעבודה מתבצעת״ הוא אמר ואני חשקתי את לסתי.
חשבנו שמדובר רק ביפנים, מסתבר ששיתוף הפעולה בינהם לא נגמר.
״אני אדבר איתך דמיאן״.
ניתקתי את השיחה ועליתי בקשר, ״אנזו?״
״שני האופנוענים נשארו, רודריגז מה מצבך?״
״אני לימדתי אותך איך עושים את זה ילד״ רודריגז אמר וירה יריה נוספת מחוץ לחלון.
״כן בוס?״ אנזו שאל.
״אחד מהיורים מקסיקני״.
״גם הוא ימות הלילה״.
הרמתי את הטלפון שלי וחייגתי לאלה שענתה אחרי שני צלצולים.
״ממ?״
״את עדיין במקלחת?״
״לאן יש לי ללכת?״
״רק מוודא״.
״הכל בסדר?״
״קיבלתי מידע שיורים על אשתי״ אמרתי בחיוך, מרוכז במסך וקולט שרודריגז נפצע, וגם הזונה שלצידו ומקלל בשקט.
הם אמנם השתלטו בקלות על הרכבים אבל הבעיה האמיתית אלה האופנוענים שאחריהם.
״יש אחד נוסף!״ פבלו אמר בקשר בנהמה.
״בן זונה״ אנזו קילל והיריות ברקע המשיכו.
״אתה רוצה שאבוא עם מגבת לחדר העבודה כדי להוכיח לך שאני כאן?״
נהמתי אל תוך הטלפון והיא צחקה, ״אני במקלחת מריאנו, אני לא יודעת מי יורה על מי שם, אבל תסיים מהר״.
״אשתדל, אני אוהב אותך״ אמרתי וניתקתי את השיחה, מתעלם ממבטו המרוצה של אבא שלי מהצד.
״... משמאלך״.
״בן זונה״ פבלו קילל בקשר וירה צרור נוסף.
״מה המצב?״ שאלתי.
דרך המצלמות של הרכבים לא היה ניתן כל כך לדעת כמה מהיורים עדיין בחיים.
״אני פצוע, אבל אני בסדר״ רודריגז דיווח, הצרחות של הזונה שלצידו נשמעים ברקע.
״היא עוד לא מתה כבר?״ אנזו שאל בספרדית ורודריגז קילל.
״הורדתי אחד, נשארו שניים״ אנזו דיווח.
״אני על השמאלי״ פבלו דיווח וירה צרור נוסף, ״זה כאב״.
״אתה עדין מדי״ אנזו ענה.
״קדימה״ רודריגז אמר והאט בכוונה את הרכב שלו, נותן לאופנוען לעקוף אותו ולהגיע עד חלון הנהג.
הצרור נורה אל תוך החלון.
תוך שניות רודריגז הוריד את ראשו, הכדורים ננעצו בזונה שלצידו ובחלון וריסקו את כל הזכוכיות, גורמים לרכב לסטות.
רודריגז הרים את ידו וירה שלושה יריות והאופנוען עף יחד עם האופנוע שעליו רכב.
״טוב, רודריגז לא איבד את הקסם שלו״ אנזו אמר.
הרכב של רודריגז איבד שליטה ורודריגז האט עד כדי עצירה, נותן לרכב להתקע במעקה הבטיחות שבצד.
״קדימה״ אנזו אמר ורודריגז נאנח בכאב כשפתח את דלת הרכב ויצא החוצה.
בזווית המצלמה ראיתי את אנזו שופך דלק על הרכב, זורק את אחת החולצות של אלה שידענו שמקסיקו מכירים, ואת הטלפון הישן שלה, ושורף את הכל.
״תזדרזו, הרכב עוד שניה מתפוצץ״ פבלו אמר ורודריגז רץ יחד עם אנזו אל הרכב שלו.
״אנחנו בדרך מריאנו״ אנזו אמר ונסע משם במהירות יחד עם פבלו, בדיוק שברקע נשמע פיצוץ עז.
״נדבר שנגיע״ פבלו אמר.
״תקפיץ את הרופא״ ביקשתי ופבלו המהם לאישור.
ניתקתי את הקשר ונאנחתי, מרגיש הקלה מסוימת שהרגע הזה נגמר.
זאת לא הייתה אלה.
ועדיין המחשבה שזה היה יכול להיות היא, מטריפה לי את המוח.
כעבור חצי שעה דלתות המעלית נפתחו, רודריגז נכנס יחד עם אנזו, פבלו, והרופא שבדיוק הגיע.
הם נכנסו לחדר העבודה ורודריגז התיישב, מתכווץ ונאנח בכאב.
אנזו עזר לו להוריד את החולצה והאפוד והרופא התחיל לתפור אותו, דקות ארוכות עד שסיים את הכתף שלו.
את הפצע בזרוע הוא ניקה ותפר, למזלו של רודריגז הכדור לא היה בפנים.
״איך אתה מרגיש?״ שאלתי לאחר שהרופא הלך.
״זאת לא פעם ראשונה שיורים בי״ רודריגז אמר ועיוות את פניו בכאב, בולע שני משככי כאבים ומוריד אותם עם הוויסקי.
דלת חדר העבודה נפתחה לפתע והלב שלי החל להלום ברעש, ״מריאנו אנ- מה זה?״
הבטתי במבטה המבועת של אלה ונאנחתי.
הדבר האחרון שרציתי שיקרה הערב.
״תרגעי נינה״ רודריגז אמר והתרומם, אוחז בפניה, ״אני בסדר, בסך הכל יריה״.
״בסך הכל יריה?״ היא צעקה, ״אתה נורמלי? אתה.. אתה.. איך? למה? מתי זה קרה..?״
עקפתי את השולחן שלי והצמדתי אותה אליי, ״תנשמי יפה שלי, הוא בסדר, הכל בסדר״.
״מה קרה?״ היא שאלה והתנשמה.
אנזו הגיש לה בקבוק מים והיא לגמה ממנו באיטיות, מרגיעה את עצמה לאט לאט.
״ירו בו פעמיים, הכדור לא היה בפנים והוא בסדר, תרגעי אלה״ מלמלתי, אוחז בפניה.
״איך ירו בך? למה?״ היא שאלה, ״איפה היית? זאת כבר פעם שניה השבוע! מה קורה לך?״
״שום דבר נינה, הייתי בדרך לכאן ועשו עליי מארב״.
״לא, יש משהו אחר״ אלה אמרה כשמבטה היה תקוע בי, ״אחרת היית מספר לי לבד״.
נאנחתי, ״אספר לך, אבל את לא מתחרפנת״.
״אני אתחרפן, ואתה תספר לי בכל מקרה״ היא אמרה ושילבה את ידיה, מבטה חזר להיות אש.
סיפרתי לה בקצרה על השתלשלות האירועים האחרונים, מדגיש בעיקר את כל הסיבות שהביאו אותנו לעשות את זה.
״אתה חולה נפש״ היא אמרה לסבא שלה בדמעות, ״אתה פסיכי, אני לא מאמינה שעשיתם את זה בלי לספר לי״.
״ומה זה היה עוזר לך?״ אבא שלי שאל, היית יושבת פה ומטריפה את עצמך מדאגה״.
״זה עדיף על לגלות את זה עכשיו״ היא אמרה והפנתה אליי מבט מאשים.
״באמת?״ אנזו שאל ברכות, ״תחשבי על זה, עכשיו את יודעת הכל, ועדיין את לא חוטפת התקף חרדה תוך כדי הכל״.
״מריאנו היה צריך להיות מרוכז אלה״ חוליו אמר, ״וכשאת בסביבה, הדבר היחיד שהוא מתרכז בו זה את״.
״אז..״
״לא, אני לא אומר שאת מפריעה, את הדבר הכי חשוב בעולם שלו, אבל גם בעתיד יהיו דברים שאת תדעי רק לאחר מכן״.
״הוא דואג לך״ רודריגז אמר, ״היית מטריפה את עצמך מדאגה, ועל מה? אני בסדר, הכל בסדר״.
״אתה צריך לנוח״ אנזו אמר ורודריגז הסיט את מבטו אלי, ״דבר״.
אחזתי בפניה של אלה, ״לכי למיטה, אני תכף אגיע״.
״יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?״
פניה היו עייפות.
ידעתי שהיא צריכה מנוחה מהכל.
״לא״ הבטחתי ונישקתי את שפתיה ארוכות.
היא יצאה מחדר העבודה ואני חיכיתי עד שהדלת נסגרה אחריה כדי לדבר.
״דמיאן התקשר, התקבל מידע וודאי שיורים על אישתי״ אמרתי ואנזו חייך, ״מעולה״.
״רק מחר נדע אם הם חושבים שזאת היא בוודאות״ אנזו אמר, ״איש הקשר שלי אמר שאנשים התחילו להגיע לאיזור״.
הנהנתי, ״קדימה לכו לישון, נמשיך מחר בבוקר״ אמרתי והבטתי ברודריגז, ״לא אתה, אתה בחופש מחר״.
״אני נוסע לצפון״.
״אתה נשאר בבית ולא יוצא לשום מקום״.
הוא פתח את פיו לומר משהו אבל ראיתי אותו במבט חד, ״אתה רוצה שאני אספר לאלה את כל מה קרה כאן הערב?״
״היא בכל מקרה תשאל״ פבלו העיר מהצד וזכה לאותו המבט.
״והוא יענה לה, אכלת אותה רודריגז״ אנזו אמר בשעשוע ואני נהמתי, ״תזהר״.
״מה אתה רוצה? אתה הקאפו הכי אכזרי שהיה במאפיה אי פעם אבל האישה הזאת מורידה אותך על הברכיים כל פעם מחדש״ אנזו אמר, ״והיא אפילו לא מתאמצת״.
חוליו צחק, ״אתה יודע מה הופך קאפו לעוד יותר אכזרי?״ הוא שאל והתרומם.
״מה?״ אנזו שאל.
״כשיש לו חולשה״.

אלה
דלת חדר השינה נפתחה, וחשפה את מי שהעסיק את החלומות והמחשבות שלי כבר תקופה ארוכה.
״נזכרת שאני כאן?״ שאלתי בספרדית.
מריאנו לא ענה, אבל המבט שלו הצית אש בגופי.
הוא הוריד את ג׳קט החליפה שלו ואת חגורת הנשק, ממשיך להתפשט ונשאר בבוקסר בלבד.
כשכל אותה העת, עיניו נעוצות בעייני, מבעירות את כולי.
״קומי״.
״אני כועסת עליך״.
״אני לא חוזר על עצמי פעמיים״ הוא אמר בטון שהעביר צמרמורת בגופי.
״לאן?״
״להתקלח״.
״עכשיו יצאתי משם״ מלמלתי אבל מבטו לא הזכיר לי שום צ׳אנס והגוף שלי התרומם מעצמו.
לא הצלחתי לנשום כבר עכשיו, ופחדתי ממה שיהיה עוד שעה.
נעמדתי על רגליי ולקחתי את ידו שהצמידה את גופי אליו בחבטה.
מריאנו אחז בסנטרי והרים את ראשי למעלה, נועץ את עיניו הבוערות בעייני.
הוא הקאפו.
והמבט שלו צעק את זה.
הוא הקאפו ברחובות, הוא הקאפו בחדר השינה, והוא הקאפו הלב שלי.
והוא יודע את זה.
הביטחון שקורן מהגבר הזה מהפנט, מרעיד את הלב ואת הנשימה וגורם למוח שלי להתנתק.
הוא השתלט על כולי.
הריח שלו והנוכחות שלו תפסה את כל המחשבה שלי, את כל העולם שלי.
הפה שלי נפתח מעצמו כשעוצמת המבט של מריאנו חדרה לנשמה שלי.
לא הייתי מסוגלת להזיז את העיניים שלי משלו, לא הייתי מסוגלת לזוז, לא הייתי מסוגלת לנשום.
״את אישתי״.
הטון.
הטון של הקאפו.
לעזאזל.
אני אבודה.
לא משנה כמה כעסתי עליו עד לפני כמה דקות, הכל נעלם.
״עדיין לא״.
הוא התעלם, ״ואת תצטרכי להבין שלפעמים יהיו דברים שלא תדעי באותו הרגע שאני מתכנן אותם, או באותו רגע שהם קורים, או אחרי״ הוא הסביר.
נשכתי את שפתי התחתונה, ״אני לא מסוגלת, החוסר ידיעה משגע אותי״.
״תבואי ותשאלי, אני לא מסתיר ממך שום דבר ואענה לך על הכל״ הוא אמר, ״אבל את לא יכולה להגיב ככה״.
״נבהלתי״.
״אלה החיים שלנו״ הוא אמר, ״אני אחטוף כדור עוד מליון פעם וגרוע מזה, וגם אנזו, פבלו, ריקו, אבא שלי, סבא שלך, כולנו״.
עיקמתי את פרצופי כשהרגשתי את הדמעות מצטברות בעייני שוב, ״אני לא רוצה שתפגעו״.
״אנחנו ניפגע, אבל לא נמות״.
נשכתי את שפתי התחתונה והוא ליטף את פניי עם אגודלי והוציא אותה מבין שיניי, ״אני יודע שלא בחרת את זה, אבל זה החיים שלך, החרדות לא יעזרו לשום דבר״.
״זאת אני״.
״אני יודע״ הוא אמר ונישק את שפתיי ארוכות, מחזיר את האוויר לגופי.
״אני צריכה לדבר עם סבא שלי ולוודא שהוא בסדר״ מלמלתי אל פיו, מניחה את ידיי על מתניו ונצמדת אליו עוד.
״הוא בסדר״ מריאנו אמר ונשך את שפתי התחתונה.
״מי זאת מי שהייתה איתו?״
״זונה רוסיה״.
״ומה היא-״
מריאנו נשך את שפתי התחתונה בכוח, מוציא ממני צעקה נואשת, ״אלה, כל מה שאני רוצה כרגע זה לקבור את עצמי בתוכך ולהתקלח, אפשר לעשות את זה?״
״כן״ מלמלתי בלי קול, בלי אוויר.
״אחר כך אענה על כל השאלות שלך, לא נישן בלי שנדבר״.
״מבטיח?״
״מבטיח״.
הרמתי את ידיי וכרכתי אותם סביב צווארו הרחב, מצמידה את בטני לשלו ופותחת את פי, נותנת ללשונו להכנס ולחקור כל פינה.
מריאנו אחז בגרוני ונהם, מעמיק את הנשיקה עוד יותר, מסחרר אותי.
לנשיקות שלו לא היה תחליף.
שום דבר לא השתווה לזה.
הוא השקיע בנשיקה את אותן האנרגיות שהשקיע בלזיין אותי, והייתי יכולה לגמור רק מזה.
״פאק״ הוא נאנח ואחז בירכיי, מרים אותי על מתניו וצועד למקלחת.
״אם לא אהיה בתוכך עכשיו, אני אתפוצץ״.
אחזתי בפניו כשהוא הוריד אותי לרצפה והחל לקרוע את הבגדים שלי.
״למה לקרוע?״ שאלתי והוא לא ענה, תלש את התחתונים המסכנים שלי מגופי והעיף אותם לרצפה.
לא היה להם סיכוי.
מריאנו פתח את המים והוביל אותי אחורה למקלחת, מצמיד אותי לקיר הקפוא ונצמד אליי.
המים היו קרים, הקיר היה קר, אבל הגוף שלי עלה באש.
מריאנו אחז בגופי והרים אותי בידו האחת, מטיח את גבי בקיר ומניח את ידו לצד ראשי, מפשק את רגליי עוד יותר וחודר לתוכי בנהמה.
״פאק״ צעקתי, מרימה את ראשי בנסיון חסר תועלת להשיג מעט אוויר.
מריאנו נעצר בתוכי, הרים את פניו אליי ונשך את הסנטר שלי, את הלסת שלי, את השפתיים שלי.
כל מקום שהשפתיים של מריאנו הגיעו אליו, עלה באש.
לא נשאר ממני כלום.
הוא אחז בפניי, מנגב את הדמעות שהחלו לרדת לי ומנשק את פי כשעיניו נעוצות בעיניי.
הנשימות שלי הפכו כבדות.
הרגע הזה, מכל הרגעים, גרם לי לאבד את השפיות ולהתרסק סביבו.
״את החיים שלי״ מריאנו מלמל כשחזרתי למציאות, והחל לזוז בתוכי.
הצמדתי את חזי לשלו, מנשקת את שפתיו ומתנשמת כשהוא ננעץ בתוכי שוב ושוב ושוב.
״אני אוהבת אותך״.
מריאנו הגביר את הקצב, יוצא ונכנס לתוכי כמו מורעב.
״זאת את״ הוא מלמל ונשך את הקפה שלי, ״זאת רק את״ הוא אמר, יצא מתוכי ונכנס כאחת, גורם לי לגמור כל כך חזק עד שכמעט לא הרגשתי אותו מתפוצץ בתוכי.
לא הרגשתי כלום.

נשיקה.
ועוד נשיקה.
ועוד אחת.
חייכתי, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ונצמדת אל גופו הרחב אפילו יותר, נותנת למים לזרום על גופי.
הנחתי את פניי על חזהו, מייחלת למישהו שם למעלה שהרגע הזה לא יגמר.
ברגע הזה, מריאנו היה שלי.
מריאנו סגר את המים ועטף את גופי במגבת, ולאחר מכן את גופו, יוצא מהמקלחת ואוחז בידי אחריו.
התלבשנו ועלינו למיטה, מריאנו נשכב לאחור ומשך אותי אליו, מצמיד את שפתיו למצחי.
״עכשיו אני יכולה לשאול שאלות?״
מריאנו גיחך, ״קדימה״.
״אתה מסתיר ממני דברים?״
רק ששאלתי את השאלה הזאת הבנתי שמפריעה לי העובדה שמריאנו משקר או מסתיר, יותר מאשר הסכנה.
״אני מסתיר ממך דברים״ הוא אמר, ״אבל לא שום דבר שאת צריכה לדעת, או שתדעי בעתיד״.
״דברים של המאפיה?״
הוא הנהן, ״חלק מהם דברים של המאפיה, וחלק מהם דברים שקשורים למיאמי או אלייך, אבל כרגע את לא צריכה לדעת אותם״ הוא אמר וידו ליטפה את שיערי, את פניי.
״למה?״
״הסיבה לא משנה, אבל אם לא תסמכי עליי, יהיו עוד הרבה רגעים כאלה כמו היום ואנחנו נריב הרבה״ הוא אמר, ״הדברים היחידים שאני מסתיר ממך הם אלה שעלולים לסכן אותך, את כל השאר את יודעת, גם את המידע הסודי ביותר״.
״למה לא סיפרת לי על הפעולה הערב?״
״היית בעבודה, עבדנו כל היום כדי להצליח להוציא את זה לפועל״ הוא אמר, ״אני לא אפסיק באמצע היום ואתקשר לספר לך דברים אלה, זה לא אני״.
״אני.. לא התכוונתי לזה ככה״.
״מעבר לכך, אנחנו לא יודעים מי מאזין ולמה, עד שלא נהיה בטוחים, לא ניקח סיכון״.
הנהנתי, נושכת את שפתי התחתונה.
הכרתי את כל עניין המידור מהצבא ושום דבר לא הפתיע אותי.
״הרבה דברים את תדעי אחרי שהם קרו, אני לא מסתיר ממך שום דבר, את האישה שלי ויש לך את המקום שלך אבל זה לא אומר שתדעי הכל בזמן אמת״.
״כמו היום בערב״.
הוא הנהן, ״כמו היום בערב״.
״או דברים שמסכנים אותכם״.
״גם אז אני משתדל לספר לך״ הוא אמר, ״למרות שאני לא רוצה״.
״כי אני דואגת?״ שאלתי בכנות, מביטה בעיניו, ״הדאגה שלי מפריעה שלך?״
״הדאגה שלך לא מפריעה לי, אני אוהב אותה, ואני אוהב אותך, מפריע לי שאת מכניסה את עצמך להתקפי חרדה מיותרים כשהכל בסדר״ הוא אמר, ״את יכולה לדאוג, אבל זה לא יעזור לך להכנס לחרדה, ולא יעזור לי אם תהי בחרדה״.
״סבא שלי כמעט מת הלילה״.
״אבל הוא לא״ הוא ענה, ״חוץ ממני יש עוד הרבה אנשים שיעשו הכל כדי להגן עלייך קטנה, ברגע שתקבלי את זה, יהיה לך קל יותר״.
״ע.. עלי?״ שאלתי בהלם,
מריאנו הנהן, ״התרגיל שעשינו היום נועד להגן עלייך״.
״מה...? איך?״
״הגיע אלינו יותר מידי מידע שלא אהבנו, השם שלך עולה לאחרונה יותר מדי פעמים והקשר בינך לבין רודריגז כבר הגיע לכל האנשים הלא נכונים״ הוא אמר, ״בשבוע האחרון ניסו לירות על סבא שלך שלוש פעמים״.
״לא ידעתי את זה״ אמרתי, ״ידעתי רק על פעם אחת״.
״כי הוא לא סיפר לך, וגם אני לא״ הוא אמר, ״אבל זה הגיע לרמה שהוא כמעט לא יכול לצאת מהבית מבלי שירו עליו״.
לא פעם ולא פעמיים חשבתי מה יקרה אם אחים שלי ידעו על כך.
לא הייתה לי תשובה.
״אז.. איך מה שקרה הלילה יפתור את זה?״
״אנזו העלה רעיון, לשים זונה ביחד איתו ברכב ולגרום לכולם לחשוב שזאת את״.
״למה?״
״כדי שכולם בחוץ יחשבו שאת מתה״.
״זה.. אני-״
״כן, זה אומר שבזמן הקרוב תיאלצי להישאר בבית כדי שלא יראו שאת בחיים״ הוא אמר, ״שרפנו את הגופה ואת הרכב״.
״מה זה אומר בזמן הקרוב?״
״נצא לנקמה, התעסקו איתך וזה אומר שהתעסקו עם כל המאפיה״ הוא אמר, ״נהיה אכזריים מאוד״.
״ולגביי?״
״מעבר למה שאמרתי לך, אני לא יודע, נצטרך להיות זהירים בימים הקרובים״.
״בגלל זה נתת לי לעבוד מהמשרדים בתקופה האחרונה?״
הוא נד בראשו לשלילה, ״לא ידעתי שזה מה שיקרה, הכל התגלגל מאירוע אחד לשני והרעיון של אנזו עלה אתמול״ הוא אמר, ״לא אסגור אותך בבית, אם את רוצה לצאת אמצא את הפיתרון, אבל זה מסוכן, ואני רוצה שתשמעי לי בתקופה הקרובה ותעשי מה שאני אומר לך״.
״וזה להישאר בבית״.
הוא הנהן, ״לא אחזור שוב על זה שאת הדבר הכי יקר לי בחיים, אבל זאת המציאות, אם צריך, אלווה אותך החוצה בעצמי, אבל אל תעשי דברים מיותרים״ הוא אמר, ״אם יש משהו דחוף, אדאג שתעשי אותו, כל מה שאת יכולה לעשות מהבית-״
״אעשה מכאן״.
הוא הנהן.
״לסבא שלי אני יכולה ללכת?״
״אדאג שתוכלי, אבל הוא בכל מקרה יבוא לכאן כל הזמן״.
״לדירה שלי?״
״אין לך למה לחזור לשם״ הוא אמר בכעס.
גלגלתי עיניים, ״זה הבית שלי״.
״זה הבית שלך״ הוא אמר והיווה באצבעו על החדר.
הנחתי את ידיי על חזהו ונשענתי עליהם, ״זה הבית שלי, אבל גם הדירה שלי״.
״כל עוד אני כאן, את כאן״.
״אני לא אחד החיילים שלך מריאנו, אל תגיד לי מה לעשות״.
מריאנו אחז בגרוני ומשך אותי אליו, ״אני לא חוזר על עצמי פעמיים״.
נאנקתי כשהוא נשך את שפתיי.
״למה השרשרת לא עלייך?״ הוא שאל בטון אכזרי שגרם לעורי לסמור.
אפילו לבלוע את הרוק לא הצלחתי.
״שאלתי אותך שאלה״.
הטון.
הטון של הקאפו.
״אני.. לא מתקלחת איתה כשאני.. עושה מקלחות ארוכות״.
״בפעם הבאה שלא אראה את זה על הגוף שלך, אתפור את זה אליו״ הוא איים, ״אל תורידי אותה״.
הנהנתי, ונישקתי אותו שוב, משעינה את ראשי על כתפו ונצמדת אליו.
מעולם לא חשבתי שאעשה את זה.
אחרי מה שקרה עם תום, מעולם לא חשבתי שארגיש כל כך נוח לישון עם גבר אחר.
אבל מריאנו שינה את כל חוקי המשחק מהקצה לקצה.
שינה את כל מה שחשבתי שידעתי וגרם לי להתמכר אליו.
מכל הבחינות.
ולאחרונה כבר לא יכולתי להרדם אם זה לא איתו.
אחרי שסיימתי לעבור במשך יום שלם ללא הפסקות, הרגשתי איך הראש והגוף שלי מרגישים את התוצאות.
כבר כמה ימים שאני לא נותנת לגוף שלי מנוחה, שאני סוחטת כל טיפת ריכוז וכוח אפשריים שיש לי רק כדי לא לצבור פער שיש לי בעבודה.
אולי גם כדי לברוח קצת מהמציאות.
לרוב העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת, אבל היום לא הצלחתי להתעורר וקמתי מאוחר, דבר שגרם לכך שאני ערה בשעות הקטנות של הלילה.
והעובדה שמריאנו עובד ברוב הלילות לא מועילה.
מיה בישראל, שוב, היא נסעה כדי לבקר חברים ואמורה לחזור מאוד בקרוב.
ואני כרגיל, נשארתי כאן.
השיחות עם ההורים שלי לאחרונה לא קלות אבל הם מתחילים להבין שלא אחזור לישראל שוב בקרוב.
אני יכולה להבין את הכאב והגעגוע שלהם, אני מרגישה אותו דבר.
אבל זה לא ישנה את ההחלטה שלי.
הביקור האחרון עלה לי יותר מדי.
כרגע כל מה שרציתי היה להיות עוד עם מריאנו, כמו עכשיו.
מריאנו כיסה אותנו בשמיכה הדקה, ואני עצמתי את עייני כשאני עטופה בריח שלו, ונרדמתי.

״לאן אתה הולך?״
מריאנו אחז בשיערי ומשך את ראשי לאחור, מצמיד את שפתיו לשלי ומנשק אותי עד שנגמר לי האוויר.
״עוד מעט אחזור, את נשארת כאן״.
הנהנתי, ״כמו כל יום בשבוע האחרון מריאנו״.
הוא הנהן ונישק אותי שוב לפני שנישק את ראשה של לוסיה ונכנס אל המעלית.
״את מאוהבת״ לוסיה אמרה בחיוך ואני צחקתי, ״בוקר טוב״.
״איך אפשר שלא? הדבר הזה מושלם״.
״את נשואה לאחיו״ אמרתי והיא צחקה, ״בגלל זה אני מדברת, אני מכירה מקרוב את הגנים״.
גלגלתי עיניים והתרוממתי, מביאה לנו נשנושים נוספים ומרימה את המחשב על ברכי, ״נמשיך בעבודה?״
״מיה מתכננת להגיע?״ לוסיה שאלה בדיוק שדלתות המעלית נפתחו מחדש ומיה נכנסה, ״אני כאן, אפשר להתחיל״.
חייכתי חיוך רחב והתרוממתי לחבק אותה חזק.
סוף סוף היא חזרה מישראל.
״כבר כמעט סיימנו, את יכולה ללכת״ לוס אמרה ומיה צחקה, ״היו דברים חשובים יותר, אני מצטערת״.
״להזדיין זה חשוב יותר?״ לוסיה שאלה וכעבור שניה ענתה לעצמה יחד עם כולנו, ״כן״.
״את יותר מדי זמן עם בעלך״ קבעתי.
צחקנו, ומיה התיישבה לצידי, ״קדימה, תעדכנו אותי איפה אתם ואתחבר״.

״את עדיין עובדת?״
הרמתי את פניי מהמחשב כששמעתי את הקול האהוב עליי וראיתי את מריאנו יוצא למרפסת.
המהמתי לאישור.
״איפה לוס ומיה?״ הוא שאל ופשט את הג׳קט שלו, מוריד גם את חגורת הנשק ומניח אותם על מיטת השיזוף לצידנו.
״הלכו״ אמרתי.
הוא הרים את המחשב מברכיי, ואת האייפד והטלפון שלי יחד איתו, והניח את כולם על השולחן הקטן לצד המיטה לפני שהתיישב ומשך אותי אליו.
״יופי״.
נאנחתי בהנאה.
אחרי שבוע שהכי הרבה שקיבלתי ממריאנו היה זיכרון עמום של כמה שעות בלילה, סוף סוף אני רואה אותו, נוגעת בו.
מריחה אותו.
בשבוע האחרון הרחתי אותו רק מהכרית שלו.
זה היה קשה.
הגוף שלי כאב מהגעגועים אליו.
אבל לא אמרתי מילה כי ידעתי שהוא צריך את זה, שהוא עובד קשה ושהתקופה הקרובה תיראה ככה.
גיחכתי, ״יש לך בעיה עם זה שחברות שלי באות לכאן?״
״כן״ הוא אמר ונשך את שפתי התחתונה, מושך את ראשי אליו באמצעות שפתיו וגורם לי לגנוח.
״התקופה הקרובה תהיה קשה אלה״ הוא אמר אחרי דקות ארוכות של שתיקה.
שתקתי, מנסה להתכונן נפשית לשיחה שאנחנו הולכים לנהל עכשיו.
״המלחמה?״ שאלתי, ליבי מתחיל לדפוק במהירות.
לא אהבתי את השיחות האלה.
כי כשמריאנו יזם אותם בדרך כלל זה אמר שהוא הולך להגיד דברים שלא אוהב לשמוע.
או שעומד לקרות משהו שיכול להגמר במוות.
ובפעם האחרונה שיזמו איתי שיחה כזאת, אותו אחד באמת מת.
״כן״ הוא אמר, ידיו מטיילות על רגליי, מרגיעות אותי.
״היא לא תהיה קלה, היא תיקח זמן ואאלץ להיעלם לתקופה הקרובה״ הוא אמר, ״חשוב לי להגיד לך את זה כדי שלא תחשבי לרגע שאני נעלם כי אני לא אוהב אותך, את הדבר החשוב ביותר בחיי״.
״אז למה אתה עושה לי שיחה כאילו שאתה נפרד ממני?״
״אני לא נפרד ממך, אני מנסה להסביר לך את הסכנות כדי שלא תעשי שטויות״.
״אז מה זה אומר להיעלם?״
״זה אומר שרוב הזמן אעבוד, לא אהיה איתך כמו שאת רגילה, ואת רוב הלילות שלי אבלה ברחובות״ הוא אמר, ״אבל זה רק לתקופה״.
נאנחתי, ״אוקיי״.
״תבטיחי לי שלא תצאי מהבית, בכלל, כרגע הראש שלך הוא המטרה הכי חשובה לכל האויבים שלי, מקסיקו והיפנים כאחד, ולא אתן להם לפגוע בך״.
״אוקיי״ מלמלתי, חסרת ביטחון.
״מה?״
״הם.. חושבים שאני מתה, לא?״
״אנחנו לא יודעים מי האמין לזה ומי לא״ הוא אמר, ״הגבנו כמו שצריך בשבוע האחרון, כמו שראית, אבל זה לא מספיק״ הוא אמר, ״לפעמים זה מרגיש שאנחנו לא זזים לשום מקום ולפעמים אנחנו מזהים מידע חשוב ופועלים״.
״יש לי רעיון״ מלמלתי, ״חשבתי עליו הרבה בזמן האחרון״.
״רעיון של מה?״ הוא אמר בפרצוף לא מרוצה אבל התעלמתי.
״מקסיקו״.
״אני מקשיב״ הוא אמר ברצינות ואני חייכתי.
״תצרפו אותי לצוות שלכם״.
״אלה״ הוא נהם והנהמה הורגשה בחזהו.
גלגלתי עיניים, ״תסיטו אותם אחד נגד השני״.
מריאנו אחז בגרוני ומשך את פניי אליו, ״את מתעסקת באש שוב, זאת כבר הפעם השניה היום״.
״אחרי שבוע שלא נגעת בי, אין לך זכות דיבור״.
״את חושבת שרק לך קשה?״
״יותר ממך״ מלמלתי והוא גיחך, ״אני מאבד את זה אלה, אני נטרף, אני לא מצליח להתרכז בשום דבר והדבר היחיד שאני חושב עליו זה לקבור את עצמי בתוכך ולא לצאת משם לעולם, לגרום לך לצרוח עד שכבר לא יהיה קול בגרון״.
בלעתי את רוקי בקושי, איבדתי את היכולת לנשום, לחשוב.
״הלילה הזה הוא שלך״ הוא אמר, ״אשתדל להיות איתך בלילות כמו שהייתי השבוע אבל אני לא מבטיח, אני צופה שאת רוב הלילות נבלה ברחובות״.
״אני יודעת אני.. זה בסדר, תעשה מה שצריך לעשות, רק תחזור אליי בחיים״.
מריאנו נישק את שפתיי, ״אני לא הולך לשום מקום״ הוא אמר ונישק אותי שוב, ״זה לא משנה אם אמות או אחיה, בשום מצב אני לא יכול בלעדייך״.
״אמות איתך״.
הוא נהם ומשך את שפתיי עד שירד לי דם.
״תזהרי ממני״.
נשכתי מעט את השפה שלו, ״אתה מבטיח לי?״
״אני מבטיח״ הוא אמר, ״אחזור בחיים״.
״ו.. הלילה, אתה שלי?״
״אני שלך״ הוא הבטיח ונישק אותי נשיקה שרמזה רק במעט על הלילה הקרוב.
ספק אם אצליח ללכת מחר בבוקר.
או אפילו לעמוד.
אבל היי, לא התלוננתי לרגע.
ואקח כל רגע שאוכל לקבל איתו.
״התחלת לדבר על הרעיון שלך״.
״כן״ אמרתי והתרחקתי ממנו כדי שאוכל לחשוב על משהו שהוא לא.. הוא.
״תסיטו אותם אחד נגד השני״.
״מה זאת אומרת?״
״תפסתם אותם כבר על שקרים בעבר, כל מה שקשור לקרלוס ולסחורה, תגרמו להם להלחם אחד השני״.
מריאנו חשב כמה רגעים בשקט, עד שלבסוף אמר, ״זה רעיון טוב״.
״זה יהיה קשה אבל אני חושבת שזה יכול לעזור לכם״.
״זה יהיה קשה״ הוא אמר, ״אבל את צודקת״.
כמה דקות נוספות של שתיקה עברו ביננו לפני שנאנחתי עמוקות ונצמדתי למריאנו אפילו יותר.
״מתי.. מתי תחזור?״
״אני לא יודע, אני לא אומר לך שאיעלם מחר בבוקר אלה, אני רק אומר שיהיו ימים שלא אראה אותך בכלל״ הוא אמר, ״אני כאן, הלילות שלי עדיין שלך, אבל כנראה שפחות מבדרך כלל״.
״פחות מהשבוע?״ שאלתי כשהדמעות הצטברו בעייני, ״איך אפשר פחות מזה?״
״כן, פחות מהשבוע״ הוא אמר וליטף את פניי.
נשכתי את שפתי התחתונה, ״אני.. אוקיי״.
״תגידי מה שיש לך להגיד, אנחנו מדברים, לא?״
נשמתי עמוק, ״אני מפחדת״.
״ממה?״
״שתמות״.
״לא יקרה לי כלום״.
״אתה לא יכול להבטיח דבר כזה״ אמרתי.
״את יודעת שאעשה הכל״ הוא אמר, ״תפסיקי לדאוג, את האישה שלי ואני מספר לך דברים כי ביקשת שאהיה שקוף איתך, אם אראה שכל פעם את דואגת ככה, לא אספר לך שום דבר״.
״אוקיי, בסדר״ אמרתי ונשמתי עמוק, ״איפה היית היום?״
מריאנו שתק לרגע אבל אז הוא הזדקף מעט וגרם לי להתיישב בין רגליו, והחל לדבר, ״אראה לך״ הוא אמר ופתח את החולצה שלו, חושף את החזה שלו ועליו תחבושת לבנה.
הרמתי מבט מבולבל לעיניו, ״מה זה?״
״תורידי אותה״ הוא אמר ואני הושטתי ידיים רועדות לחזהו, מביטה בקעקוע המאפיה שהיה בדיוק מתחת לתחבושת ומוסתר בחציו, ומקלפת אותה לאט לאט.
ומתחת, ממש מעל הקעקוע של המאפיה ובדיוק מעל ליבו, הופיע השם שלי.
מריאנו קעקע את השם שלי על החזה שלו, בגודל שאי אפשר לפספס ובפשטות שהרעידה את ליבי.
וממש לצידו, סימן של מצפן.
אותו מצפן שהוא קעקע עליי.
״אני.. אתה.. זה אני״ אמרתי, לא מסוגלת להזיז את עייני מהדיו השחור שעל חזהו כשהלב שלי החל להלום בחזי.
״זאת את״ הוא אמר.
מריאנו קעקע אותי.
על הלב שלו.
״והמצפן זה..״
״את הכיוון שלי, הסיבה שלי, החיים שלי״ הוא אמר, ״אם עד עכשיו לא הבנת את המשמעות שלך בחיי, אולי עכשיו תביני״.
״אבל.. הקעקוע.. המאפיה״.
לא הצלחתי להוציא משפט אחד ברור, לא הצלחתי לדבר.
הייתי משותקת.
הגוף, הלב, הנשימה שלי.
הכל הפסיק לעבוד ברגע שהבנתי את המשמעות.
״את מעל המאפיה, מעל הכל״.

מריאנו
״אם כל כך קשה לך, תלך אליה״.
הזזתי את מבטי מהשומר מסך בפלאפון שלי והפניתי אותו לאנזו, ״אנחנו צריכים לעבוד, קדימה״.
״איפה היא בכלל?״ אנזו שאל, ״לא ראיתי אותה השבוע״.
״אצל רודריגז״.
אנזו נשען לאחור, ״אתה כבר שלושה שבועות באותו מצב מריאנו, המצב עם מקסיקו לא ישתנה בקרוב ואני יכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים שראית אותה בזמן האחרון״ הוא אמר, ״אתה עובד מכאן מהבית הגדול רוב הזמן או מהמועדון, מרוב שאתה לא איתה היא ברחה לסבא שלה״.
חדר הישיבות בבית שאלה עיצבה הפך להיות המוקד שאליו הגענו בימים האחרונים.
במקום הפנטאהוז.
״העדיפות שלי היא לשמור על החיים שלה ובשביל זה אני צריך להרוג את מקסיקו״ אמרתי.
״היא הדלק שלך בן, אתה מונע מעצמך את מה שנותן לך כוח״ אבא שלי אמר ואני נאנחתי.
״הוא רואה אותה בלילות״ חוליו אמר, ״הוא צריך להישאר ממוקד ומרוכז, התקופה הזאת לא קלה ומריאנו יצטרך לעשות וויתורים״.
״זאת הבעיה, שבלילות האחרונים היא הייתה אצל סבא שלה״ אנזו אמר.
״זה בגלל שהיא התגעגעה, היא עושה את זה לפעמים ואין לזה קשר למריאנו״ רודריגז אמר, ״הוא ראה אותה לפני שלושה ימים״.
״אתה מסכים איתו? אתה חושב שהמרחק הזה נכון?״
״לא״ רודריגז אמר, ״אבל לא אתערב בהחלטות שלי, וחוץ מזה, אני אוהב שהנכדה שלי אצלי״.
״אל תתרגל״ אמרתי.
ידעתי שהיא הלכה לרודריגז בימים האחרונים כי היא חושבת שהנוכחות שלה בבית מפריעה לי.
היא צודקת.
כשהיא בסביבה שלי אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר, אני רוצה רק אותה.
אבל בימים האחרונים הבנתי שיותר גרוע מזה שהיא לידי, זה כשהיא לא לידי.
הלילה אשים סוף למרחק הזה.
״לא חשבתי להתרגל״ רודריגז אמר בחיוך.
״כשנצא מפה, היא חוזרת איתי הביתה״ אמרתי והוא הרים את ידו, ״ציפיתי את זה״.
״אלה יודעת מה היא בשבילך״ אבא שלי אמר, ״ואלה יודעת עד כמה אתה אוהב אותה, הכנת אותה לתקופה הקרובה והיא תהיה בסדר עם קצת מרחק״.
״אלה תהיה בסדר, מריאנו לא״ אנזו אמר ולא היה שמץ של שעשוע בקול שלו.
פבלו ענה לשיחה מהטלפון שלו, האזין וניתק.
״סן דייגו יבואו לכאן בעוד שלושה ימים, סגרתי מול ריקו את הפרטים עכשיו״.
הנהנתי והעליתי אותם לשיחת ווידאו.
״אז למה התקשרתי אליך עכשיו? חמור״ ריקו אמר ופבלו התעלם ממנו.
״יש לנו עדכון לגבי הכתובות?״ שאלתי את אנזו.
״לא יותר מדי״.
״הגיע הזמן שנדבר על הדבר החשוב שאנחנו דוחים כבר שבועות״ רודריגז אמר, ״אוסקר״.
חוליו נאנח, ״זה בלתי נמנע״.
״אין ברירה חוליו״ אמרתי, ״אוסקר צריך למות״.
״אני יודע״ חוליו אמר ופתאום נראה מבוגר יותר בכמה שנים.
״בוא נעלה את הכל, נחליט בסוף״ כבר שלי אמר.
״אין מה להעלות, אנחנו יודעים הכל״ אנזו אמר.
״אני מחכה״.
אנזו תפס את מקומי והחל להציג בזה אחר זה את הראיות שידועות לנו על אוסקר.
״כל דבר שהוא עשה בפני עצמו חמור, וכל דבר מוביל לכך שהוא בוגד, על כל דבר בנפרד מגיע לו עונש מוות, כשמחברים את הכל אתה מבין שהיה צריך להרוג אותו מזמן״ אנזו אמר.
״אנזו צודק, הוא עשה עדות דברים שכל אחד מהם בנפרד היה מזכה כל אחד אחר בגזר דין מוות״ רודריגז אמר.
״הרגנו את פרננדו על פחות מזה״ נאצ׳ו אמר.
״הנסיעה לצפון לא עזרה, ולא יצא ממנה מה שחשבנו שיצא״ אבא שלי אמר, ״אני לא חושב שאוזרק עלה על המטרה שלשמה הופענו שם, אבל לא מצאנו את מה שקיוויתי למצוא שם״.
״הבעיה היא.. שאם אתה חושף את אוסקר אתה חושף את הכל״ מרטינז אמר, ״כולל את העובדה שאלה היא הנכדה של רודריגז״.
״יותר מזה, אתה חושף את העובדה שמריאנו שיקר כל הזמן הזה״ נאצ׳ו אמר מהמסך.
״אפשר להגיד שלא ידעתם״ רודריגז אמר.
״לא״ עניתי.
״מריאנו יצליח להתמודד עם כולם, זאת לא הבעיה שלנו״ רופינו אמר, ״מה תעשו ברגע שיתחילו לדרוש את הראש של אלה ורודריגז?״
״הוא צודק, הבוסים במאפיה ידרשו את הראש שלך ושל רודריגז, ושל אשתך״ חוליו אמר, ״ושלי״.
״שידרשו, זה לא מפחיד אותי״ אמרתי, ״אבל זה לא יהיה חכם להכנס לזה בצורה כזאת, אני צריך את הבוסים לצידי כשנעלה לפניהם את התכנית להפיל את מקסיקו״.
״בשורה התחתונה בן, הם ידרשו משהו שלא תוכל להתנגד אליו, רודריגז יצא בוגד במאפיה וזה לא משנה שהסיבות שלו מוצדקות״ אבא שלי אמר.
״אני המאפיה, ואם אני מחליט שזאת לא בגידה אז זאת לא בגידה״ אמרתי, ״אסביר להם את הכל ורודריגז יתוודה, אם צריך לערוך הצבעה נערוך, אבל לא אתן לו למות, גם במחיר חיי״.
״אי אפשר לסמוך על זה מריאנו״ נאצ׳ו אמר ואני הנהנתי, ״אני יודע, זה רק במקרה שנחליט ללכת בכיוון הזה״.
״כולם מדברים עליי, אני לא הבן אדם שמעניין כאן״ רודריגז אמר, ״הם יכולים להרוס ולהאשים אותי בבגידה אבל מי שעוד תצטרך לשלם את המחיר זאת אלה״.

״תסיטו אותם אחד נגד השני״.
הרמתי מבט לאלה שישבה מולי ועבדה.
״מה?״
״מקסיקו, תסיטו אותם אחד נגד השני, הם יהרגו את עצמם״.
״כבר אמרת לי את זה פעם אחת״ נזכרתי והיא הנהנה, ״אתה לא צריך להתאמץ יותר מדי, אל תראה להם שאתה מוריד רגל מהגז כי זה יהיה חשוד אבל.. תמציא דברים, תשקר, תגרום להם לצאת אחד נגד השני, תגרום לאנשים להאמין במה שאתה רוצה שהם יאמינו״.

״אף אחד לא יגע בה״ אמרתי וריקו הנהן, ״אלה תהיה מוגנת״.
״תהיה פה מלחמה, מריאנו יצטרך להרוג הרבה כדי לשמור על המקום שלו״ רופינו אמר.
״נשקר״ אמרתי וכולם הסתכלו עליי.
״מה?״ אבא שלי שאל.
״כשנספר לבוסים למה לאוסקר מגיע עונש מוות״ אמרתי, ״יש הרבה אנשים שאוהבים אותו, לא נוכל פשוט להרוג אותו״.
״נוכל לנסות״ חוליו אמר, ״זה הבן שלי, אף אחד לא צריך להתערב״.
״יש ישיבה עוד כמה ימים״ אמרתי והבטתי בשעון, ״אגיד כמה שפחות בכל מה שקשור לאוסקר אבל אם ישאלו שאלות, נצטרך לענות תשובות״.
״נשקר״ נאצ׳ו אמר והבין.
״תסבירו״ אבא שלי ביקש.
״לא נצטרך להגיד את כל האמת, נגרום להם להאמין במה שאני רוצה שהם יאמינו״ אמרתי.
״אתה רוצה לשקר לכל הבוסים?״
״הם כולם תחתיי״ אמרתי, ״הם יעשו מה שאני רוצה ויאמינו למה שאגיד להם או שאהרוג גם אותם״.
״יעיל״ ריקו אמר.
״הם לא חייבים להאמין, נמסור את הגרסא שלנו״ נאצ׳ו אמר, ״זה המצב, אתה לא מבקש את האישור שלהם לרצוח את אוסקר, אתה מדווח למה רצחת את הבן של הקאפו לשעבר״.
״נוכל להרוג אותו תוך כדי מבצע ולהגיד שהוא פשוט מת״ אנזו הציע.
״ואיך תשכנע אותו לעשות איתך מבצע?״ ריקו שאל.
״הוא לא חייב לעשות איתי, הוא יכול לעשות נגדי״.
״זאת אופציה אחת״ אמרתי, ״נבנה תכנית ונחליט, אבל באותה מידה נצטרך לחשוב על אופציה נוספת״.
״אולי זה בכלל לא יהיה חכם להרוג אותו״ נאצ׳ו אמר ואני הנהנתי, ״אוסקר הוא קלף, אולי הכי חשוב שלנו כרגע נגד מקסיקו״.
״נצטרך להשתמש בזה מתישהו״ ריקו אמר.
״אתה רוצה לחשוף אותו?״ חוליו שאל אותי.
״אני אחשוף את מקסיקו, ושאחשוף את מקסיקו אחשוף אותו״ אמרתי, ״אבל אני לא חייב לספר את הכל״.
״רעיון טוב״ נאצ׳ו אמר ורודריגז הסכים איתו.
״בטח אלה נתנה לו את הרעיון הזה״ ריקו אמר וצחק ואני הנהנתי, ״זה באמת היה רעיון שלה״ אמרתי, מרגיש את הגעגוע שורף בכל מקום בגוף שלי.
לא ראיתי אותה שלושה ימים והרגשתי שאני מתפוצץ.
״אני מאוהב בילדה הזאת״.
״לא רק אתה״ אנזו אמר וכולם צחקו.
״סיפרת להם כבר שקעקעת את השם שלה איפה שאבא קעקע את השם של אמא?״ אנזו שאל בחיוך מתחכם.
״אספר להם את זה כשאספר להם איך הרגתי אותך״ אמרתי, ״יש עוד נושאים שצריך לדבר עליהם?״
אנזו ומרטינז התחילו לזרוק עדכונים עם ריקו, ואני האזנתי להם בחצי אוזן ונכנסתי למצלמות של הבית של רודריגז וחיפשתי אחריה.
בשעתיים האחרונות לא הבטתי במסך אפילו פעם אחת ועכשיו הרגשתי שאני חייב לראות אותה.
אני חייב לנשום אותה.
אחרת אשתגע.
״מריאנו תראה את זה״ פבלו אמר והושיט לי את מסך הפלאפון שלו, מראה לי תיעוד של חיילים יפנים שרוצחים שלושה דילרים שלי וגונבים להם את הסחורה.
״תטפל בזה הלילה״ ביקשתי והוא הנהן לאישור והתיישב במקומו.

השעה הייתה שלוש בבוקר כשנכנסתי עם רודריגז אל חדר המגורים בבית שלו.
הייתי עייף, מותש.
אבל הדבר היחיד שעניין אותי כרגע היה לראות את אלה, להריח אותה, לקבור את עצמי בתוכה ורק אז, ללכת לישון.
״היא בטח בחדר שלה״ רודריגז אמר.
עליתי למעלה, פותח את דלת החדר שלה ונכנס, אך היא לא הייתה גם שם.
״לא כאן?״ רודריגז שאל כשהגיע לידי עמדתי בראשה לשלילה, ״היא אמרה לך שהיא הולכת לאן שהוא?״
רודריגז נד בראשו לשלילה מהוססת אבל פתח את הטלפון שלו, ״היא כתבה לי שהיא נוסעת לפנטאהוז לפני כמה שעות״.
הנהנתי, יוצא מהחדר שלה ולא טורח להפרד מרודריגז לפני שירדתי לחניון ונכנסתי לרכב שלי, נוסע במהירות את כל הדרך לפנטהאוז.
ניסיתי להתקשר אליה אבל לא הייתה תשובה, הנחתי שהיא כנראה ישנה, קיוויתי, אבל משהו קטן בתחושת הבטן שלי אמר אחרת.
הגעתי לפנטאהוז וחניתי את הרכב, מעיף מבט לעבר הרכב של אלה וניגש למעליות.
דלתות המעלית נפתחו ואני ישר ניגשתי למדרגות ואל חדר השינה.
אבל כשפתחתי את הדלת, משום מה לא הופתעתי לראות את המיטה שלי ריקה.
נכנסתי למקלחת, אבל גם שם היא לא הייתה.
כשיצאתי, ראיתי את הטלפון, האייפד והמחשב שלה על השידה ליד המיטה וזה הגביר את הפחד שלי.
הייתה לי הרגשה מהרגע שהגעתי לבית של רודריגז והיא רק התעצמה עכשיו.
הגוף שלי החל לרעוד, והלב שלי החל לדפוק מהר יותר עד שהייתי בטוח שזה מסוכן.
הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לאנזו.
״כבר התגעגעת?״
״תגיע״.
״דקה אצלך״ אנזו אמר בטון ענייני והשיחה התנתקה.
לא הייתי צריך יותר ממילה אחת  כדי שהוא הבין.
חיפשתי את אלה בכל חדר וחדר מזדיין בבית, למרות שידעתי שלא אמצא אותה.
כשירדתי למטה, אנזו כבר חיכה לי בחדר המגורים.
״פבלו ומרטינז בדרך לכאן, מה קורה?״
״אלה נעלמה״.
״מה?״ הוא שאל, ״מה זאת אומרת נעלמה? חיפשת בכל חדר בבית?״
״חיפשתי בכל סנטימטר מזוין, היא לא כאן״ נהמתי.
הידיים שלי החלו לרעוד.
אנזו מיהר לחדר העבודה, ידעתי מה הוא הולך לעשות אבל ידעתי מה תהיה התוצאה.
המצלמות לא יראו שום דבר.
אם אותם אנשים היו מספיק חכמים כדי לחטוף את האישה שלי מהבית שלי, הם לא ישאירו סיכוי הכי קטן שנזהה אותם.
״המצלמות לא עובדות בחלק מהזמן״ אנזו אמר, ״אני מניח שזה החלק החסר״.
״מתי?״
״אני לא יודע, מי שזה לא יהיה עשה לנו את אותו התרגיל שעשינו אז עם המצלמות ושתל קטע זמן שחוזר על עצמו״.
״איך אתה יודע?״
״כי לא ראיתי את עצמי נכנס״ הוא אמר בטון חד משמעי, ״או אותך״.
דלתות המעלית נפתחו ופבלו נכנס יחד עם מרטינז.
״מה קורה?״
״אלה נעלמה״ אנזו אמר ושניהם נעצרו.
״מה?״
״מאיפה?״
״מכאן״ אמרתי, ״מישהו חטף אותה מכאן״.
״המצלמות-״
״לא עובדות״ אנזו השלים ואז דיבר אל תוך הטלפון, ״בואי לפנטאהוז״.
שלוש דקות עברו לפני שלוס נכנסה פנימה, ״מה קורה?״
״איפה אלה?״
״אני.. כאן.. לא?״ היא שאלה במבט לא מבין.
״אם היא הייתה כאן לא היינו שואלים אותך״ אמרתי.
״אני.. לא יודעת״ היא מלמלה, ״עבדנו בבוקר אחרי שפבלו החזיר אותה ו.. וקבענו ש.. היא הייתה עייפה, היא.. קבענו שנעשה הפסקה ונחזור לעבוד בערב״.
״ו..?״ אנזו שאל.
״עליתי בערב והיא.. היא לא הייתה כאן, הנחתי שהיא ישנה כי.. כי הדלת של החדר הייתה סגורה ו.. אני.. לא רציתי להפריע״ היא אמרה, ״היא גם לא ענתה לטלפון שלה״.
הרמתי את הטלפון שלה בידי, ״כי הוא כאן״.
״הזקנים בדרך״ פבלו אמר מהצד אבל שום דבר לא עניין אותי.
״אני לא מבין למה אנחנו עומדים ככה, בוא נחפש אותה״ מרטינז אמר.
״לאן יש לה ללכת בלי הטלפון שלה?״ לוסיה שאלה.
״תחפשו בכל מקום אפשרי״ אנזו אמר, ״קדימה״.
פבלו, אנזו ומרטינז החלו לעשות טלפונים.
״תמצא לי את מי שהיה כאן״ דרשתי מפבלו, ״עכשיו!״
״הם בדרך לכאן״.
״תשלחו אנשים לכל מקום״ אמרתי, ״לבית שלה, למשרדים, לבית של רודריגז, למיה, עכשיו!״
״על זה בוס״ אנזו אמר.
דלתות המעלית נפתחו, הזקנים נכנסו ועל פניהם הייתה אותה הבעה שעל פניו של אנזו.
יש דבר אחד שאיתו אי אפשר להתעסק וזאת אלה.
כולם יודעים את זה.
ועדיין העזו להתעסק איתה.
״מה קורה?״ אבא שלי שאל.
״היא לא בדירה שלה״ אנזו דיווח.
״וגם לא אצל מיה״ מרטינז עדכון וניתק את השיחה שלה.
״היא לא במשרדים״ פבלו אמר, ״הם חיפשו בכל מקום״.
הוצאתי את הטלפון שלי והתקשרתי לריקו, ״מה קורה בוס?״
״אלה בדרך אליך?״ שאלתי למרות שידעתי שאין סיכוי.
אלה לא תברח שוב.
לא בלי להגיד לי.
היא הבטיחה והיא עומדת במילה שלה.
אבל הייתי חייב לבדוק הכל.
״על מה אתה מדבר?״
״אלה. בדרך לסן דייגו?״ נהמתי.
״לא שאני יודע, מה קורה מריאנו?״
״היא נעלמה״.
״מה זאת אומרת נעלמה?״ ריקו נדרך.
״נעלמה״ אמרתי, ״תבדוק אם היא בדרך לסן דייגו, עכשיו״.
ריקו ניתק את השיחה.
״היא לא במתחם״ אנזו דיווח.
״ולא אצל רודריגז״.
״איפה האנשים שהיו כאן?״ נהמתי.
״אמרתי להם שיגיעו, הם עוד כמה דקות כאן בוס״ פבלו ענה.
ניסיתי לנשום עמוק, אבל לא הצלחתי.
כל אחד מהנוכחים בחדר היה עסוק בטלפונים משל עצמו, זורק עדכונים לאוויר בין לבין.
הטלפון שלי צלצל וכולם השתתקו.
״ריקו?״
״היא לא בדרך לסן דייגו, או בסן דייגו, אנחנו עולים על טיסה בקרוב, נגיע עוד כמה שעות״ הוא אמר, ״סנטיאגו נשאר כאן למקרה שהיא תגיע בכל זאת״.
״בדקת את כל האפשרויות?״
״תחקרתי באופן אישי את מנהל שדה התעופה, בדקתי את כל הדרכונים שלה ופרצתי למערכות, גם של מיאמי וגם של סן דייגו, כלום״.
ניתקתי את השיחה.
״לפני הפאניקה, בואו נבדוק את המצלמות״ חוליו הציע.
אבל אני כבר ידעתי שאין טעם.
״הם לא עבדו באותם זמנים, אנזו בדק כבר את המצלמות בפנטאהוז״ פבלו אמר.
״ומצלמות הרחובות?״
גם את התשובה לזה כבר ידעתי.
אם הצליחו לחטוף את האישה שלי מתוך הבית שלי, הם לא יהיו מספיק טיפשים כדי להתפס במצלמות.
לא היה טעם לבדוק שום דבר, הם לא יתפסו בשום מקום.
״אנחנו אפילו לא יודעים מי זה, או באיזה כיוון לנסוע״ אנזו אמר.
התיישבתי על הספה מאחוריי.
עד עכשיו, גם שהרגשתי את הפחד, הצלחתי
לתפקד איתו.
אבל הפעם זה לא היה המצב.
לראשונה בחיי, הפחד שיתק את גופי עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום.

-------------------------------------------

🖤