רציתי אותו איתי, לא ברחובות.
הפחד הזה, החשש שיקרה לו משהו, איים לשתק אותי.
המבט בעיניים שלו, הגוף הרועד, ההבעה והקרירות, הקול שלו.
כל אלה סימנו לי שמריאנו הולך להיות חסר מעצורים עכשיו, הוא לא ירחם על אף אחד ולא יחכה שניה, אלה יכנס במי שצריך בכל הכוח מבלי לראות בעיניים.
וזה יכול להוביל לכל שמשהו יקרה לו.
או לאנזו וסבא שלי, לכל אחד מהם.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שמשהו יקרה להם.
ויותר מכל, כאבה לי המחשבה שמשהו יקרה לו, ולא אהיה שם.
פאק, איך אוכל להירגע? אלוהים.
״אני מצטער יפה שלי״ הוא אמר כשהמטוס התחיל לנסוע על המסלול והתכונן להמראה, ואת ההמשך כבר ידעתי, ״אבל המאפיה קודמת לכל״.
*************************

ישראל.
פאקינג ישראל.
נשמתי עמוק וחיוך עלה על פניי כשחיכיתי שהמטוס יתייצב על הקרקע ונוכל לרדת.
זאת ללא ספק אחת הטיסות הכי ארוכות שהיו לי, אבל בו בזמן, גם הכי קצרות.
לא ידעתי להסביר את התחושה אבל היא הייתה מנוגדת לכל מה שחשבתי שיהיה.
הלב שלי רעד, אבל לא מפחד, מהתרגשות.
חיכיתי כבר לראות את כולם, התגעגעתי ברמות שכואבות לי בגוף וידעתי שברגע שאראה את הבן אדם המוכר הראשון, אצרח מאושר.
פחדתי, כעסתי, כאבתי.
אבל מעבר לכל הרגשות השליליים שידעתי שיצופו, גם חיכיתי, התרגשתי, שמחתי.
ישראל הייתה הבית שלי.
אי אפשר להסביר את זה, אבל היה משהו מיוחד באוויר, משהו שהרחיב את הלב.
את התחושה הזאת רק מי שגר כאן יבין.
לא משנה איפה אהיה בעולם ואיפה אגור, לא משנה כמה התאהבתי במיאמי והפכתי אותה לבית, האוויר של ישראל היה משהו שאי אפשר להחליף.
״מוכנה?״ דנילו שאל כשהתקדמנו עם המזוודות לכיוון הטרמינל וליציאה.
לא אמרתי לאף אחד שאני מגיעה לבד בסוף, לא הייתה לי הזדמנות.
כולם חושבים שאני מגיעה עם מריאנו ולכן אני מניחה שכולם יחכו לי בבית.
״לא״.
דנילו חייך, ״זה הבית שלך״.
״זה הבית״.
גררתי את המזוודה הקטנה שלי בזמן שדנילו אחז בגדולה וגרר אותה יחד עם שלו.
הדלקתי את הטלפון שלי בחזרה ונתתי לו להתאפס על עצמו, מרימה את הראש כדי לראות לאן אני צריכה ללכת ונעצרת.
יותר נכון, נבלמת.
בגלל שהדבר הראשון שראיתי כשהרמתי את הראש היה הפרצופים של אריאל וליאור.
ואז ראיתי אותם, עומדים ונשענים על איזה שהוא שולחן וצוחקים בינהם.
פאק, הלב שלי.
אלוהים הלב שלי לא עמד בזה.
שמטתי את ידית המזוודה ורצתי בדיוק כשהם סובבו את פניהם לכיווני, וקפצתי אל בין זרועותיו של ליאור הפתוחות.
הוא חיבק אותי חזק והרים אותי באוויר, מסובב אותי וצוחק אל גרוני, ״פאק, התגעגעתי אלייך אלוהים!״
הידקתי את החיבוק שלי, מרגישה את הדמעות זולגות ללא הכרה ואת החיוך שלי גדל מרגע לרגע.
בן רגע שכחתי מכל הפחדים שלי, מהחולי מהבוקר ומהחששות שלי מההגעה לכאן.
שום תחושה בעולם, לא השתוותה לחיבוק הזה.
״אלוהים״ מלמלתי, לא משחררת את ליאור ושואפת את הריח שלו.
גם העובדה שבא לבקר אותי במיאמי לא הפחיתה את הגעגועים אליו.
ליאור היה הכי קרוב אליי מבין כולם והמרחק ממנו היה הקשה לי ביותר.
ועכשיו הרגשתי שהלב שלי שלם שוב.
״מה? איך.. איך ידעתם?״ שאלתי את ליאור והוא חייך, ״מריאנו״.
״מריאנו?״
״הוא התקשר אליי ברגע שעלית למטוס ואמר שאת ממריאה לבד כי העבודה שלו לא מאפשרת לו לטוס היום״.
טוב, הלב כמעט שלם, היה חסר לו משהו בצורת מריאנו כאן לצידי.
שחררתי את ליאור וניגשתי לחבק את אריאל, מחייכת וצוחקת גם ממנו ומבינה שאולי פחדתי לחינם.
הל לא יתנו שיקרה לי שום דבר רע.
פשוט הייתי צריכה להישאר לידם, להישאר ליד אנשים שעושים לי טוב וגורמים לי לחייך.
בדיוק כמו שאנזו אמר.
״לעזאזל איתך, אני לא נותן לך להמריא שוב גם אם יעצרו אותי״ ליאור אמר שחיבק אותי בדרך החוצה.
אריאל לקח את המזוודות שלי מדנילו ושניהם ביחד הכניסו אותם אל תא המטען של המכונית.
דנילו חיבק אותי והבטיח שיבוא מאוחר יותר לפני שניגש לעמדת השכרת הרכב.
ידעתי שניפגש מאוחר יותר ושהעדיפות הראשונה שלו כרגע היא לראות את מיה שמחכה בדירה שלו בתל אביב.
״איך הייתה הטיסה?״ ליאור שאל ברגע שעלינו לרכב והתחלנו בנסיעה.
״אתה לוקח אותי לדירה שלי?״
״אני לוקח אותך הביתה גברת, את גרה ביחידת דיור״ ליאור נהם ואני צחקתי.
ההורים שלי החליטו לתת את יחידת הדיור לי כשהייתי בגיל 17, מאחר ושני האחים שלי היו בצבא או בשלבי מעבר דירה.
ליאור פחות אהב את הרעיון שאגור לבד, אבל לצערו או שלא, זה קרה.
״אמא ואבא מחכים לך, וגם יובל״ ליאור עדכן.
״התחלנו״ אמרתי ואריאל צחק, ״גם אצלי מחכים לך, היום יש לך סבב ביקורים״.
״אבל אני עייפה מדי״.
״יש לך כמה שעות עד הערב, תגידי שלום לאנשים החשובים ותלכי לנוח, בערב נעשה על האש ומחר החתונה״ אריאל אמר, ״תפסיקי להתבכיין, לא תהיה לך שניה לחשוב״.
כן, אריאל מכיר אותי.
גמעתי בשקיקה כל נוף וכל סנטימטר מהארץ שלי, מרגישה איך אני מתרגלת מחדש לנופים היחודיים למקום הזה.
ובמיוחד להרצליה, היה קטע משל עצמה.
לא עבר הרבה זמן עד שהגענו לרחוב, וליאור עצר את המכונית בחניה הצמודה לבית.
עוד לפני שהספקתי לדפוק בדלת, אמא שלי פתחה אותה ומשכה אותי לחיבוק ענק וארוך בין זרועותיה.
הדמעות פרצו שוב.
פאק אני רגשנית מדי.
סבב החיבוקים נמשך יותר מדי זמן, רציתי להיות צינית ולצחוק שזה נראה כאילו הם לא ראו אותי עשר שנים, אבל ידעתי להעריך את הרגע ולשתוק.
״טסת לבד?״ יובל שאל שישבנו עם כוסות קפה ועוגה במרפסת על שפת הבריכה.
אהבתי את הבית של ההורים שלי בצורה מטורפת, ועוד יותר אהבתי את יחידת הדיור שלי שהייתה מעבר לבריכה בפינה מרוחקת.
ועם כמה שהחצר שלנו הייתה גדולה והבית גדול בעצמו, הבית של מריאנו עדיין היה גדול יותר.
״טסתי במטוס הפרטי של מריאנו״ אמרתי.
יובל גיחך, ״אנחנו לא עניים ועדיין בחיים לא הייתי מאמין שתטוסי במטוס פרטי ששייך לבן זוג המיליונר שלך״.
״הוא לא מליונר״ אמרתי בשעשוע.
״צודקת, ביליארדר?״
״משהו כזה״ אמרתי בחיוך.
״הטיסה עברה בסדר?״ הוא שאל ואני הנהנתי, ״קצת ארוכה״.
״הייתי עם ליאור כשהוא התקשר״ יובל המשיך, ״הוא דואג לך״.
״אני יודעת״ אמרתי.
״את אוהבת אותו?״
״לא״.
״שוב השטות הזאת של לא מסוגלת להתאהב?״
״זאת לא שטות״ אמרתי, ״ובכל מקרה מה זה משנה? מריאנו לא מתכוון להתחתן ויש לו יותר מדי על הראש, זה לא הולך בכיוון הזה״.
״ומה איתך?״
״מה איתי?״
״את לא רוצה להתחתן מתישהו?״
״אני עדיין קטנה״ אמרתי והוא ציק, ״נכון, את קטנה, ולא התכוונתי עכשיו אבל מתישהו בעתיד״.
״אני מניחה שכן, לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבות״.
״אז למה את איתו?״ הוא שאל, ״שניכם מבזבזים את הזמן אחד לשני״.
״לא אנחנו לא, אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ו.. בינתיים טוב לי״.
הוא נאנח והמשיך לשתות מהקפה שלו.
״איך את מרגישה?״
״אני בסדר״ אמרתי, ״הנחיתה הייתה קלה יותר ממנה שחשבתי שהיא תהיה״.
״והראש שלך?״
״רגוע בינתיים״ אמרתי, ״אני לא חושבת שאני מעכלת עדיין שאני פה״.
״אחרי כל כך הרבה זמן״ הוא אמר, ״התרגלת, למיאמי, לאווירה, לאנשים, ישראל שונה לגמרי״.
ליובל הייתה תקופה שהוא היה גר במיאמי אצל סבא שלי, לפני כמה שנים טובות.
שם הוא הכיר את נעה שהייתה בטיול אחרי צבא.
הם חזרו לגור בארץ והתחתנו.
וכשאני תכננתי לעשות את המעבר הזה, דווקא ליאור היה זה שעזר לי בכל מה שהייתי צריכה מההתחלה ועד הסוף וסגר בשבילי את כל הדברים המעצבנים.
ציפיתי מיובל, אבל לצערי זאת אחת התקופות הפחות יפות שלנו.
בזכות סבא שלי לכולנו הייתה אזרחות אמריקאית, לכן זה לא היווה בעיה לשמחתי.
״בדיוק״ אמרתי, ״אבל מעבר לכך, אני מתייחסת לעצמי״.
״מה זאת אומרת?״
״עשיתי שינוי לא קטן בזמן האחרון, משהו בי נפתח, מיאמי הצליחה לשנות כמה דברים ואני כבר לא אותו רובוט שהייתי״.
את הכינוי הזה לא נתתי לעצמי, זה היה הכינוי הקבוע של יובל מאז המבצע.
״נכון״ הוא אמר, ״פחדתי להגיד על זה משהו בקול אבל כבר תקופה שאני מרגיש שאת שונה״.
״באמת?״
״כן, בשיחות הטלפון שלנו או בשיחות הווידאו ראיתי שמשהו בך השתנה, את קלילה ושמחה יותר ממה שהיית כשטסת״ הוא אמר.
״ואתה בכלל לא רצית שאוטס״ אמרתי, ״אני בחיים לא אשכח את הריב המכוער שהיה לנו כמה ימים לפני הטיסה שלי״.
״אמרתי לך דברים קשים ואני מצטער עליהם, הצטערתי עליהם מלא פעמים אבל זה לא מספיק״.

״מה הבעיה שלך יובל?״ שאלתי בזעם, דמעות בעייני.
״הבעיה שלי שאת לא מפסיקה לברוח כבר כמה שנים, מה את חושבת שמיאמי תתן לך? הייתי שם, שום דבר שם לא הופך אותך לטוב יותר״ הוא צעק בחזרה.
״יובל, אתה מגזים״ נעה ניסתה להרגיע אותו, לשווא.
יובל לא ראה בעיניים.
ומאז שאמרתי לו שמבחינתי הנסיעה למיאמי סופית, הגישה שלו כלפיי השתנתה והוא נהיה עצבני ועוין, וכל שיחה שלנו כמעט נגמרת בריב מאז.
״אני לא רוצה להישאר כאן״ אמרתי.
״מה תעשי במיאמי?״
״סיימתי את הלימודים שלי בהצטיינות יתרה, יש לי שם מקום עבודה, דירה, סבא שם״ אמרתי, ״לא חסר לי מה לעשות״.
״את צריכה להישאר בישראל אלה״ הוא אמר, טון קולו מתרכך מעט.
״אני לא רוצה להישאר כאן״ אמרתי, ״כל דבר וכל מקום מזכיר לי את מה שאיבדתי, אני כבר לא מסוגלת״.
״תשני אווירה, תעברי לגור בעיר אחרת ותצברי חברים חדשים, את לא היחידה שעברה טראומה״.
״אולי״ אמרתי, ״אבל כבר עברו שלוש שנים, כמה זמן אתה חושב שיקח עד שאתרפא מהטראומה?״
״אני לא יודע, אבל תתני לזמן לעשות את שלו״ הוא אמר, ״מיאמי לא הפיתרון״.
״מה הפיתרון?״
״להישאר כאן״.
״מה יצא לי מזה? אה? מה מחכה לי פה?״ שאלתי כשהדמעות כבר זלגו.
יובל לא הבין את הכאב שלי, את הצורך שלי להתנתק מכל מה שהכרתי ופשוט לקבל שקט, להרגע.
נכון שמיאמי לא הפיתרון, הסכמתי איתו על זה.
אבל אולי היא כן.
וגם אם לא, להישאר כאן ולהמשיך באותם הדברים שעשיתי עד עכשיו לא ישנה שום דבר.
אני לא בורחת.
אני סך הכל משנה אווירה, אבל במרחק קצת יותר גדול מלעבור לעיר אחרת.
לקח לי הרבה זמן לחשוב על הציד הזה, הנסיעה הזאת הולכת להיות ארוכה אבל עד שארגיש שאני בסדר, אשאר שם.
חיכיתי שהזמן ירפא את הכל, חיכיתי שכל הכאב שלי יעבור אבל שלוש שנים לא הצליחו לגרום לזה לקרות.
מה כן יצליח? כמה עוד זמן אצטרך לחכות?
סיימתי את הלימודים, אין שום דבר שיעסיק אותי כשאתפתה ליפול לכאב ולזכרונות.
אני צריכה דברים חדשים, אני צריכה שינוי.
״כל המשפחה שלך כאן!״ הוא צעק, הרכות נעלמה מקולו ואת מקומה תפסה ארסיות, ״חברים שלך נהרגו אבל הם לא העיקר, ואת הופכת אותם לעיקר בזה שאת בורחת מהמשפחה שלך בגללם, אז הם נהרגו, אז מה? הם חיילים בצבא, זה קורה אלה״.
הכאב שצבט את הלב שלי היה ההוכחה הסופית והאחרונה לזה שאני צריכה לנסוע.
אף אחד כאן לא הבין אותי.
אף אחד לא הבין את הכאב שלי וכולם הרשו לעצמם לדבר.
אולי רק ליאור אבל גם הוא לא עד הסוף.
כי הכאב שלי לא נבע רק מהמוות של החברים שלי.
״יובל״ ליאור נהם, לראשונה מתערב בשיחה ומגן עליי, כמו תמיד, הגב שלי.
הקשר שלי עם יובל היה אבהי, כמעט בכל היבט בחיים שלי.
הקשר שלי עם ליאור היה קשר חברי יותר, הוא תמיד היה האח שלי וחינך אותי, ושמר עליי.
אבל מעבר לזה הוא היה חבר שלי, ותמיד תמך ונתן לי להישען עליו, גם זה אמר לעמוד מול כל העולם כשטעיתי, ולהגיד לי שאני עדיין צודקת.
״עזוב ליאור״ אמרתי, מנגבת את הדמעות שלי ומביטה ישירות בעיניו של יובל, ״הוא גדול, הוא חושב שהוא עבר הכל ויודע הכל ומסרב להבין שאולי אחותו הקטנה יכולה ללמד אותו מה זה כאב וצער״ אמרתי, ״תן לו, אולי אתפתה להישאר בישראל רק בשביל לראות את הכאב בעיניים שלו כשיראה אותי נהרסת לאט״.

״הסיבה שלא רציתי שתעברי והסיבה שרבתי איתך היא לא כי לא הסכמתי איתך״ הוא אמר, ״פחדתי, היית במצב גרוע, היית כבויה ולא נשארה בך טיפה מאלה השמחה שהכרתי, פחדתי זה עבר למיאמי יעשה לך גרוע יותר״.
״למה שזה יעשה לי גרוע יותר?״
״אני לא יודע אלה אבל כבר הוכחת לעולם שכל מה שעובד על כולם לא עובד עלייך״ הוא אמר בחיוך, ״את הדבר הכי חשוב לי בעולם, את התינוקת שלי ולא משנה בת כמה תהי, לא רציתי לקחת שום סיכון שמשהו יפגע בך״.
״היית צריך להאמין לי מספיק ולסמוך עליי״ אמרתי.
״סמכתי עלייך יותר ממה שסמכתי על עצמי״ הוא אמר ואני שתקתי.
״סמכתי עלייך, לא סמכתי על הסביבה״ הוא אמר, ״היית במצב רגיש, לא יכולתי לדעת מה יזיק ומה יועיל ובתור אחד שרק רוצה לשמור עלייך, רציתי אותך קרוב״.
נאנחתי.
הבנתי מה הוא רוצה להגיד ואת כל ההסברים שלו ועדיין, לא הייתי בטוחה שאני מסכימה עם מה שהוא אמר לי אז.
ואני גם חושבת שתמיד ישאר לי זיכרון רע ממנו מאותה התקופה.
את האומץ לעשות את הנסיעה הזאת ואת התועלת שיצאה ממנה בסוף, אוכל לזקוף רק לזכותם של ליאור ואריאל.
״אני לא רוצה שלרגע תחשבי שלא האמנתי בך״ יובל אמר ומשך את תשומת ליבי, ״אני יודע מה את שווה, אני יודע מי את וכמה קשה עבדת כדי לאסוף את עצמך אחרי כל מה שקרה, אני מעריץ אותך קטנטונת, אני לומד ממך המון ואני חושב שאת הבן אדם הכי חזק בעולם, אבל את יודעת מתי יהיה לך הרבה יותר קל בחיים?״
״מתי?״
״ביום שאת תביני את כל זה״ האו אמר ומבטו היה כנה מאי פעם.
״זה יכול לקחת הרבה זמן״.
״לא אמרתי שלא, אבל כשאת רוצה משהו את יכולה אלה, אל תתני לעצמך תירוצים״ הוא אמר בחיוך.
כמו שאמרתי, יובל הוא עוד סוג של אבא.
ההורים שלי יצאו למרפסת והתיישבו לצידנו, וכעבור כמה רגעים גם ליאור ואריאל הצטרפו.
״אני לא מבינה, אין לכולכם עבודה היום?״
״את ראית מה השעה? סיימנו לעבוד״ ליאור אמר.
״אתה לא דוגמא״.
״יצאנו מוקדם בשבילך״ אבא שלי אמר ונישק את ראשי, מחבק אותי חזק.
״מי עוד צריך להגיע לעל האש?״ שאלתי ואריאל ענה, ״אמא שלי, עומרי ואגם״.
״ובן״ ליאור אמר.
״וכמובן הנשים״ אריאל המשיך.
״דנילו ומיה יבואו גם״ אמא שלי אמרה, ״וסבא שלך אם הוא יספיק להגיע״.
היא קיוותה.
אני ידעתי בוודאות שלא.
״ועוד איזה שני חברים שלי, את מכירה אותם״ אבא שלי מלמל ואני פערתי את עייני והסתכלתי על אמא שלי, ״הזמנת את כל העולם?״
״הזמנתי הרבה אנשים שיהיו שמחים לראות אותך״ היא אמרה ודפיקה בדלת נשמעה לפני שהספקתי לענות.
״אני אקום״ אמרתי, מרגישה לפתע קלסטרופוביה וצריכה להרגע מעט.
פתחתי את הדלת לדנילו ומיה שנכנסו, דנילו כשהטלפון צמוד לאוזנו נכנס ישירות לאחד מהחדרים ונעלם, בעוד מיה מסתכלת עליו ונאנחת, ״מהבוקר הוא באותו מצב״.
״מה קרה?״
״אני לא יודעת.. משהו שקשור למחסנים״ מיה אמרה והוכיחה את החשש שלי, המצב לא משתפר.
״עם מי הוא מדבר?״ שאלתי.
״מריאנו״ היא אמרה ומבטה נשאר תקוע בעייני, ״דיברת איתו?״
נדתי בראשי לשלילה, ״שלחתי לו הודעות כשנחתתי אבל הוא לא ענה לי עליהן עדיין ולא רציתי להתקשר ולהפריע לו.
״הוא יחזור אלייך״ היא ענתה.
נאנחתי, והיא חייכה, ״את דואגת לו?״
״אני לא יודעת איך להתמודד עם זה״ אמרתי ועקפתי אותה בחזרה אל המרפסת כדי שלא תשאל עוד שאלות.
״היי יפה, הגעת לבד? איפה דנילו?״ אמא שלי שאלה.
״מדבר בטלפון, כמו תמיד״ מיה אמרה וחיבקה את כולם.
״אז איך החיים במיאמי?״ יובל שאל את מיה.
״כמו בכל השנים האחרונות שאני גרה שם״ היא ענתה בציניות והוא צחק.
״את שומרת על הילדה שלי?״ אמא שלי שאלה ומיה חייכה בתחמנות, ״היא שומרת עליי״.
״אין על מה לשמור, הילדה התקלקלה״ אמרתי בחיוך ואבא שלי חייך, ״יש לה חבר, היא כבר לא מה שאנחנו מכירים״.
בדקתי שוב את הטלפון שלי בזמן שהשיחה המשיכה והתאכזבתי שוב כשלא ראיתי שום שיחה או הודעה ממריאנו.
הוא ראה את ההודעות שלי, אבל לא ענה לי.
הוא עסוק עד כדי כך? גם אחרי כל השעות האלה מאז שטסתי? או שהוא כועס עליי?
התרוממתי ממקומי והלכתי לחפש את דנילו, מוצאת אותו בחדר השינה שלי מדבר בטלפון.
״אתה עם מריאנו?״ שאלתי והוא הנהן, והמשיך להתרכז בשיחה.
״אני לא יודע, אבל אבדוק את העניין, רודריגז מטפל בכל העניינים בהיעדרי ואני מאמין שיש לו את התשובות, הוא מסתדר כרגע ולכן אני לא רואה צורך להתערב״ דנילו אמר, ״בכל מקרה אבדוק עם איש הקשר שלי ואעדכן אותך״.
הוא הקשיב מספר שניות ואמר, ״אני לא מאמין שהם יעשו משהו בקרוב, את המכה שלהם הם נתנו ולדעתי עכשיו הם מורידים פרופיל כדי להתחמש״.
״אתה יכול להביא לי אותו?״ שאלתי ודנילו הביט בי ואז ענה למריאנו, ״אלה״.
הוא הקשיב והנהן, ״הוא אמר שהוא ראה את השיחות שלך, הוא יחזור אלייך עוד מעט״.
הנהנתי באכזבה, מנסה להבין האם הוא באמת עסוק או שמשהו אחר קרה.
יצאתי מהחדר בחזרה למרפסת, מצטרפת לכולם ומראה שאני לגמרי בתוך השיחה כשהפועל הייתי לגמרי במקום אחר.
הראש שלי נדד לרחובות במיאמי, למריאנו ואנזו, דאגתי להם והרגשתי פתאום שאני חוזרת כמה שנים אחריה.
מאז השתחררתי מהצבא שכחתי מה זה לדאוג לאנשים, זה פתאום היה הרבה מעבר לי וחוץ מהדאגה הרגילה שלי, לא ידעתי ולא חזרתי לרמת דאגה כמו שהייתה לי בימים בהם החברים שלי היו בשטח.

״אני מרגיש שאת קצת לא נושמת״ ניצן אמר כשהתיישב לצידי בחפק עם שני כוסות קפה גדולים.
״כי אני פאקינג לא נושמת״ אמרתי, מנסה להכניס אוויר לריאות שלי ולא בהצלחה רבה.
״תרגעי אחותי, הם עושים את זה פעם בכמה ימים זה שטויות, הם רגילים לזה״.
״כן? שמענו מקרים על כאלה שרגילים לזה ולא חזרו מזה״.
״זאת פעילות לילה רגילה, את מגזימה״ הוא אמר והתרומם, ״תסמכי על חברים שלך קצת״.
זה לא זה.
לא היה אפשר להסביר את הדאגה הקבועה שלי כשהחברים שלי היו בשטח.
ידעתי שהם רגילים וידעתי שהם עושים את הדברים האלה באותה קלות שבה הם שותים מים.
ועדיין, דאגתי קצת.
גם אם באחד מהמקומות הכי לא מסוכנים שיש.
היה מותר לי.
״אנחנו בדרך החוצה״ רועי אמר בקשר והלב שלי נרגע מעט.
לא הייתי דרמטית ולא אכלתי את עצמי, אבל הדאגה הקבועה הרגילה תמיד הייתה שם.

ופתאום, אני מרגישה באותה סוג דאגה.
לא רציתי את זה, לא ביקשתי את זה, לא רציתי לחזור לזה, ושנאתי את מריאנו על זה שהביא אותי לאותו מצב.
יכולתי להמשיך בסדר היום שלי כרגיל וזה לא שיתק אותי, אבל משהו בתוכי לא נתן לי מנוח.
לא ידעתי להסביר ואני חושבת שגם לא הייתי מצליחה.
רק רציתי לדעת שהם בסדר ושהכל בסדר.
אני עברתי את השעות האלה בטיסה אבל מריאנו עבר אותם ברחובות, המצב שלנו לא היה זהה.
״אלה? מה את אומרת?״ קולו של יובל הוציא אותי מהמחשבות והחזיר אותי לקרקע.
״אלך להתחיל להכין את הבשר, בקרוב כולם יגיעו, ליאור ואריאל תזיזו את התחת שלכם״ אבא שלי אמר ונישק את ראשי לפני שנכנס הביתה.
אריאל ניגש למנגל הגדול והחל לשחק איתו, מוריד חולצה ומעיף אותה אחורה ישירות על פניה של מיה.
״בן זונה״ מיה מלמלה ואריאל צחק.
כולם החלו להתפזר לאט לאט בחרבי הבית, מתחילים להריץ ולהכין דברים ורק אני ומיה נשארנו באותה תנוחה של קודם.
״אמא, את צריכה עזרה?״ צעקתי.
״לא נשמה שלי, תמשיכי לשבת אנחנו מסתדרות״ היא אמרה ואחרי שניה צרחה לאשתו של יובל לבוא לעזור.
״אני שונאת אותך״ היא אמרה לי ואני צחקתי, והוא התרוממה למטבח.
״איך את?״
״יותר טוב ממה שציפיתי שאהיה״ עניתי למיה בפתיחות מפתיעה.
״את נראית אחרת״ היא אמרה, ״אני שמחה לראות אותך ככה״.
חייכתי אליה.
״איך עברה הטיסה?״
״ארוכה״ אמרתי, ״הייתי עסוקה בלדאוג למריאנו ששכחתי להתרכז בזה״.
היא גיחכה, ״הוא בסדר, הם חזרו מהלילה וישנו שעה לפני שיצאנו שוב לרחובות, אבל נכון לעכשיו הם כולם בחיים ובסדר״.
״הוא מתחמק ממני, אז אני לא באמת יודעת מה קורה״.
״הוא לא מתחמק ממך, הוא עסוק״ היא אמרה, ״תפסיקי לגלוש עם המחשבות שלך״.
חייכתי, ״זה חזק ממני״.
״אבא שלי עדכן אותי שהשיפוצים מתקדמים בדיוק לפני התכנית שלך, והם מתקדמים מהר יותר ממה שציפינו״ מיה שינתה נושא וגרמה לי להקלה, ״ברגע שהכל יהיה מוכן תוכלי לשבת על העיצוב״.
״מעולה, יש תאריך צפי לסיום?״
״את כבר רוצה לחזור לעבוד מהמשרד?״
״האמת? לא״ אמרתי, ״לאחרונה אני שוב ושוב מבינה עד כמה אני אוהבת לעבוד מהפנטאהוז״.
״הרווחנו את זה אחותי״ היא אמרה, ״גם אני אוהבת לעבוד מהדירה של דנילו הרבה יותר״.
״או מהדירה שלנו״ אמרתי והיא הנהנה.
״יש לנו את הזכות ובקרוב יהיו לנו עובדים נוספים לפי מה שאבא שלי אמר״.
״הוא יעזור לנו עם ההקמה?״
״ברור, הוא יסית חלק מהעובדים אלינו והמשרד שלנו יגדל, נצטרך להתעסק בכל הפן העסקי וזה יהיה כאב ראש אחד גדול אבל לעסק שלנו יהיה פיתוח״.
״זה עלייך״.
״לא חשבתי אחרת״ היא אמרה, ״תצליחי לעמוד בכל הפרויקטים? אצליח לקחת אחד או שניים אבל עם כל ההתעסקות עם העובדים והחוזים.. יהיה לי קשה״.
״אצליח״ אמרתי, ושתינו ידענו שאני מדברת אמת.
״תיעזרי בסבא שלי״.
״ברור״ היא אמרה, ״איעזר בהרבה אנשים בתקופה הקרובה עד שהמצב יתייצב ואוכל לחזור לעבוד כרגיל״.
״בחוזים אני יכולה לסייע, אבל את כל שאר הדברים אני לא רוצה לעשות״.
״זה בסדר, אני מעדיפה להתעסק בזה בכל מקרה ולשנות קצת אווירה, החלוקה בעייני מעולה״.
״מצוין״.
״אפנה אלייך חוזים כשאצטרך״ היא אמרה, ״דנילו מטפל בחלק מהם כבר מעכשיו״.
״דנילו טוב בזה״ אמרתי והיא הנהנה.
״מיה ואלה, תזיזו את עצמכן לכאן״ קולה של נעה נשמע מבפנים.
״אולי באמת כדאי שנלך לעזור לה?״ מיה שאלה.
״אלה״ ליאור קרא לי ואני חייכתי, ״לכי, אני עסוקה בדברים אחרים״.
״כלבה״ היא מלמלה ואני צחקתי.
התרוממתי ממקומי וצעדתי ליד ליאור ואריאל שעמדו ליד המנגל הענק של אבא שלי.
״מה?״
״תני לי להריח אותך״.
״ליאור אני בת שלושים״.
״את בת עשרים וחמש״ אריאל אמר.
״את תינוקת״ ליאור אמר ומשך אותי לחיבוק ואני נאנחתי, זה לא יגמר לעולם.
״איך עברה הטיסה?״ ליאור שאל.
השענתי את ראשי על כתפו, ״ארוכה, רק חיכיתי לנחות״.
״טסת במטוס פרטי״ אריאל נהם.
״זה לא הטיסה, זה היעד״.
״את יודעת מה המשפט הזה מזכיר לי?״ ליאור שאל ואני חייכתי, איך אפשר לשכוח?

״מי אמרת שבא לאסוף אותנו?״ רועי שאל את ליאור בפעם בשבעים מליון.
״אתה רוצה שנריב מכות באמצע השדה?״ ליאור שאל וסיים את הכריך שלו.
כמובן שהדבר הראשון שעשינו כשנחתנו היה לאכול.
כל הטיול הזה היה מלא באוכל.
והתכנית שהכנתי הלכה לפח.
בערך.
לפני חודש אני ורועי גילינו שליאור ואריאל סגרו טיסה לברצלונה.
לא יכולנו לתת להם לטוס לבד כמובן, ומיד סגרנו כרטיסי טיסה ביחד איתם, לאותה טיסה ואותו מלון.
כך יצא שטסנו ביחד.
ואיך לא?
המטומטמים לא סגרו ולא תכננו שום דבר, פשוט תכננו לטוס ולזרום לאן שיתחשק להם ללכת.
או לבקש ממני ביום האחרון להכין להם רשימת מקומות.
אז הקדמתי את המאוחר והכנתי כבר לכולנו.
מה שקרה בפועל היה, שהם הסתכלו ברשימה בכל יום ובחרו לאן בא להם ללכת.
לי אין בעיה לזרום.
אבל כן הייתה לי בעיה שהם לא הסתכלו על המרחקים, ופספסנו כמעט חצי יום כל יום רק על נסיעות ממקום למקום.
ועוד חצי יום על אוכל, כי הם רעבים.
כמובן.
לבסוף, באותו יום של הטיסה חזור החלטנו להאריך אותה ונשארנו בברצלונה עוד שלושה ימים, שבהם דחסנו את כל מה שאני החלטתי שנעשה.
מיותר לציין איזה חלק בטיול היה טוב יותר.
״איך הייתה לך הטיסה?״ ליאור שאל ונשען לאחור.
״ארוכה״ רועי ענה.
״מי שאל אותך?״
״אתה״.
״נמאס לי ממך״ ליאור אמר.
״למה ארוכה? היא הייתה בסך הכל חמש שעות״ אריאל אמר.
״זה לא הטיסה, זה היעד״ רועי אמר, ״אנחנו חוזרים לשבוע של מיונים והחלטות, אין לי זין לזה״.
״כאילו שאתה לא יודע לאן תתגייס, זה הרי כבר סגור״ אמרתי, ״אתם כולם תתגייסו ביחד״.
״כמו שזה נראה עכשיו גם את איתנו״.
״נכון״ אמרתי בחיוך ואריאל גיחך, ״מפתיע״.
״דווקא זה באמת מפתיע״ ליאור אמר, ״לא ציפיתי לזה וזה לא היה נראה ככה עד לא מזמן״.
״חטפו אותה, ראו כמה היא טובה״.
״מי ראה מה? לא הייתה לי הזדמנות לעבוד או לעשות משהו, מה אתה מחרטט?״
״מודעות עצמית בתחת״.

גיכחתי.
״מה מצחיק אותך?״ ליאור שאל.
״מודעות עצמית בתחת״ דקלמתי ושתיהם צחקו.
כן, זה היה המשפט הקבוע של רועי כשהייתי אומרת משהו על עצמי.
״מה שהוא אמר הוא צדק״ אריאל אמר, ״לילד הזה היו משפטים טובים, אף אחד לא לקח אותו ברצינות ותראי היום, כולנו מבינים שהחרא הקטן הזה עשה מכולנו צחוק״.
חייכתי, כי פשוט כל זיכרון מרועי גרם לי לחייך.
״באמת יש לך מודעות עצמית בתחת״ אריאל אמר.
״אנחנו לא נכנסים לזה שוב״.
״באמת כדאי שלא״ ליאור אמר ונישק את ראשי לפני שנכנס הביתה וחזר כעבור כמה רגעים עם מגש בשרים חיים.
״איכס״.
״שכחתי שאת נגעלת מזה״ הוא אמר והרחיק ממני את המגש.
״זאת השריטה שלי״.
״לא נסיכה, השריטה שלך זה קרח״ אריאל אמר ואני נאנקתי, ״רק לא זה, בבקשה, אני מתחננת״.
״אל תדאגי לא נעשה שום דבר, למדנו לא להתעסק איתך כשזה מגיע לזה״ אריאל אמר בחיוך.
כן, היו לי כמה שריטות.
רועי, בניגוד לשני החמורים האלה, דאג לעשות לי דווקא.

כבר כמה שעות שאני רק צוחקת.
בלי הפסקה, בלי אפילו יכולת להצליח לנשום.
״אתם פסיכיים״ אמרתי, ״בחיי״.
״ידעתי שאתם מפגרים אני נשבע, לא ידעתי עד כמה״ ליאור צחק.
״אתה חושב שאתה מתעסק פה עם ילדים?״ עדי שאל וניגב את הזיעה מחזהו.
״איפה הקרח?״ קולו של רועי נשמע כשהוא צועק מתוך הבית.
״במקפיא״ איתי אמר ואני צחקתי, אבל הוא כבר לא הזיז שריר.
כולם כבר רגילים.
״אלה, בואי תכיני לי כוס עם קרח של מיץ תפוזים סחוט טרי״ רועי אמר ויצא למרפסת, מתיישב לצידי על כיסא.
״אתה חי בסרט, אני לא נוגעת בקרח״ חזרתי על אותו משפט שוב ושוב ונראה שהדביל הזה סרב להבין.
רועי נאנח והתרומם חזרה הביתה.
״מה הסיפור שלך עם קרח? עדיין לא הבנתי״ אלון שאל והגיש לעדי בירה נוספת.
״מספר 2״ סיננתי לעדי והוא גיחך ולגם מהבירה שלו בסקסיות שלא מהעולם הזה.
לי ולעדי היה קטע לספור את האלכוהול אחד של השני.
אני תמיד נשארתי על אחד או שתיים.
עדי בכל פעם הגיע למספר אחר.
״קרח עושה לי צמרמורת״ עניתי לאלון.
״מה? איך?״
״אני לא יודעת, פשוט ככה, אני לא יכולה לגעת או ללעוס קרח״ אמרתי והצטמררתי רק מהמחשבה על זה.
״בדיוק ככה, תראה״ רוצו של רועי נשמע שניה לפני שהרגשתי קוביות קרח מחליקות בתוך המכנס הקצר שלבשתי.
״פאק״ צרחתי כשהרגשתי אותם נתקעות בישבן שלי, ולא מצליחות לצאת למרות שקפצתי ורקדתי במקום.
״אני שונאת אותך״ אמרתי וניסיתי להשתלט על הצמרמורת בגופי, עד שקוביות הקרח יצאו ממני ויכולתי לנשום שוב, ורק אז קלטתי שהם ציננו מעט את גופי מהחום.
״את חולת נפש״ איתי אמר כשכולם נרגעו מהתקף הצחוק שתפס אותם.
עוד לפני שהספקתי להגיב, הרגשתי יד שנצמדת למרכז גבי ובמרכזה קוביית קרח.
אבל מהסוג הכי גרוע, אלה שנדבקות לגוף.
״פאק פאק פאק״ סיננתי מבין שיניים חשוקות והתפתלתי במקומי בנסיון לזוז מרועי שהחזיק אותי כמו באחיזת ברזל.
״תעזוב אותה כבר״ עדי אמר תוך כדי הצחוק ומשך אותי אליו, מצמיד אותי אל חזהו ומנער ממני את רועי.
החבאתי את פניי בצווארו וללא ספק מנצלת את זה כדי להתקרב אליו קצת יותר.
משהו לא ברור היה בזמן האחרון ביני לבין עדי.
מצד אחד רציתי אותו בקטע קצת אחר ממה שהיינו עד עכשיו ומצד שני, לא ידעתי מה הוא מרגיש ולא רציתי להרוס את החברות ביננו, אז שתקתי.
המשכתי לשתוק גם כשהיו קטעים מוזרים מצידו.
עדי נישק את ראשי נשיקות רצופות לפני שזז ממני, ״הוא לא יגע בך יותר״.
״אתה רוצה שנתערב על זה?״ רועי שאל.
״רוצה?״ עדי החזיר לו, מבטו יציב.
״היא שלי לפניך אדיוט״ רועי אמר בחיוך שגרם לי לכווץ את גבותיי.
לפניך?
״אני לא של אף אחד מטומטם״.
״אל תתחילי איתי, יש עוד הרבה קרח במקפיא״.

״... אוכלת טוב?״ קולו של ליאור החזיר אותי למציאות.
״כן, יש למריאנו טבחית בבית״ אמרתי.
״זה לא ניתן לי שום הוכחה לזה שאת אוכלת כמו שאת צריכה לאכול״.
גלגלתי עיניים, ״אתה יותר מדי בשבילי, רק נחתתי, שחרר״.
״אלה״ קולה של אמא שלי נשמע ואני חייכתי והשתחררתי מליאור, נכנסת לבית במהירות וניגשת למטבח.
״תתקשרי לדנילו, הוא יצא לעשות קניות ושכחתי להגיד לו שיביא עוד שתיה״.
ביצעתי, וניתקתי את השיחה בדיוק שאבא שלי צעק לליאור ואריאל להזדרז.
נאנחתי בשעשוע, וחציתי את רחבת הבריכה לצידם של ליאור ואריאל, ״אני הולכת להתקלח, תתקשרו אליי שכבר לא יהיה עשן שמסריח את כל העולם בריח של בשר״.
עקפתי את הבריכה, צועדת עוד מספר צעדים ונכנסת ליחידת הדיור שלי.
מבין כל הדברים בארץ, את היחידה שלי אהבתי יותר מהכל.
בכל פעם שהייתי כאן, היה לי רוגע נפשי, ובכל פעם שחזרתי לכאן ולא משנה כמה זמן לא הייתי בבית, חייכתי.
ככה גם עכשיו.
אבא שלי בנה את רוב היחידה הזאת במו ידיו, את התכנון פנים אני עשיתי עוד לפני שבכלל התחלתי ללמוד, נטו מהראש.
כשהיחידה הייתה מוכנה, עיצבתי גם את כל הבפנים שלה מהרהיט הכי גדול ועד לעציצים שבפינות.
ליחידה שלי הייתה פינה בלב שלי.
סגרתי אחריי את הדלת ונכנסתי למטבח, מרגישה את חיוכי מתרחב אפילו יותר כשהרחתי באוויר את הריח האהוב עליי.
במשך כל הזמן שאני במיאמי, לפחות עד עכשיו, אמא שלי דאגה לנקות את היחידה אחת לשבוע.
זה ניכר עד הפרטים הקטנים, עד לרמת הלרסס את מבשם הבדים הקבוע שלי על הספות ועל המיטה ולחדש את המפיץ ריח.
הייתה לי רגישות לריחות ורגישות לנקיון, הייתי אובססיבית לסדר של היחידה שלי ולא היה מצב כזה שבו הייתי הולכת לישון כשהיחידה שלי מבולגנת.
ולא משנה כמה מאוחר הייתי חוזרת וכמה מוקדם הייתי צריכה לצאת למחרת.
כשנסעתי למיאמי, זאת הייתה הפעם היחידה שבה עזבתי את היחידה שלי כשהיא מבולגנת, ולא חזרתי לסדר אותה.
ולא היו לי מילים להודות לאמא שלי על שעשתה את זה בשבילי.
ועוד יותר, לאבא שלי שדאג למלא את הבית באוכל ברגע ששמע שאני מגיעה.
למרות שאני לא עומדת להישאר כאן יותר מדי זמן.
הרתחתי מים והתיישבתי על השיש, מוציאה כוס קפה מהארון שבו אחסנתי את כל כוסות הקפה האהובות עליי.
אה, כן.
עוד מחלה נוספת.
הייתי אובססיבית לכוסות קפה ומאגים, כל פעם שהייתי רואה אחד הייתי קונה ונוצר מצב שיש לי כמעט שני מדפים מלאים של כוסות קפה.
מדף אחד מלא בכוסות שחברים שלי קנו לי, ואני לא מסוגלת כמעט לשתות בהם.
לטענת אמא שלי, כמות הכוסות האלה זאת אחת מהסיבות שהיא העיפה אותי מהבית.
המים רתחו, ואני בינתיים הכנתי לעצמי קפה ויצאתי למרפסת שפונה לכיוון השני אל הים, ולא חזרה אל הבריכה.
היחידה שלי הייתה מיוחדת.
הבית של ההורים שלי היה גדול ומהמרפסת בסלון יוצאים לשטח ענק של דשא ובריכה עם פינת ישיבה גדולה ומטבחון.
מעבר לבריכה, הייתה היחידה שלי.
עולים מדרגה אחת ישירות אל מרפסת חיצונית גדולה יחסית שבה שמתי פינת ישיבה בצבע חום ושמנת שהפכה את הפינה לחמימה יותר.
נכנסים ליחידה, ומהסלון ישנה מרפסת הפונה לצד השני, שמתחברת למרפסת שיוצאת מחדר השינה ושם ממוקם ג׳קוזי קטן המוקף בגדר.
החלק הזה לא היה כאן, עד שאבא שלי ידע שאני אהיה זאת שתעבור לכאן והוסיף את זה בעצמו.
זה לא היה המקצוע שלו, הוא היה הבעלים של חברת נדל״ן גדולה בארץ ולא כל כך התעסק בבניה עצמה.
זה היה רק תחביב.
והתחביב הזה התגלה כהצלחה מסחררת.
כי ברגע שהוא החליט לבנות את היחידה הזאת, בעזרת הפועלים שלו היא הייתה מוכנה מהר.
את המרפסות מעץ והג׳קוזי הוא בנה בעצמו, לבד וללא כל עזרה.
בתוך היחידה היה סלון מרווח, שמחובר בסוף למטבח, ולמסדרון קצר המוביל לחדר שינה, חדר ארונות, וחדר אמבטיה.
היא לא הייתה גדולה, אבל היא הייתה מעל ומעבר ולגמרי מספיקה בשבילי.
היחידה הזאת הייתה בין הדברים שהיה לי הכי קשה לעזוב כשעברתי למיאמי.
אמנם שמעו את הרעש של כולם מהמרפסת הגדולה, אבל כאן תמיד היה מן שקט כזה, מן רוגע.
יכולתי לשמוע רק את הרוח.
היו ימים ולילות שלמים שהייתי יכולה להרדם כאן פתאום מבלי לשים לב, או לשבת במשך שעות עם מוזיקה ולא לשים לב שהזמן עובד.
זאת הייתה הפינה שלי.
גם כאן שמתי פינת ישיבה אפילו מפנקת יותר, בצבעים של ירוק וחום, שקצת מזכירים את הגוונים בהם עיצבתי לאנזו את הבית.
אבל ליחידה הזאת, עם כל האהבה שלי אליה, היו גם רגשות מנוגדים.
כי כאן היו לי כל כך הרבה זכרונות, וכל כך הרבה ימים טובים וחיוכים שהייתי נותנת הון כדי לחזור אליהם.

צלצול רביעי, ורועי עדיין לא ענה לי.
״נו!!״ רקעתי ברגליי בעצבים, ושניה אחרי שניתקתי שיחה חדשה נכנסה בטלפון שלי.
המטומטם נזכר לחזור אליי.
״אני בחוץ יפה שלי, דקה אצלך״ הוא אמר וניתק את השיחה.
נאנחתי.
כעבור פחות מדקה, רועי יצא מהמרפסת כשהוא צוחק, והתקדם לכיווני.
״וואו״ הוא אמר כשראה את המרפסת בחוץ, ואיך עיצבתי אותה עם הספות החדשות שלי.
״נכון זה יפה?״ שאלתי בהתרגשות.
״מושלם״ הוא אמר ונכנס אל היחידה, מסתכל מסביבו, מתפעל, עובר כל פינה וקולט את כל הפרטים.
במשך שלושה חודשים מאז שאבא סיים לשפץ ולבנות את המקום הזה, הייתי עסוקה רק בלקנות דברים ורהיטים ולעצב את הבית הזה מאפס!
בחרתי ריצוף, שיש, מקלחת, רהיטים, מטבח, הכל.
הפעם האחרונה שהבנים ראו את היחידה הזאת הייתה כשאבא שלי סיים לעבוד עליה.
מאז לא הסכמתי לאף אחד להכנס לכאן, רציתי שהם יראו את הכל כשהכל מושלם.
והנה הגיע הרגע.
״זה מטורף אחותי! מה עשית כאן? וואו!״ איתי קרא ישר כשהוא נכנס.
עדי, אריאל, מיה ולירון נכנסו אחריו, מסתכלים ומתפעלים גם הם.
״פאק אני הולכת לישון כאן כל כך הרבה״ מיה קראה ואני צחקתי.
״מה את צוחקת? כאן זה גם בית עומד וגם שני הורים מתפקדים, את יכולה לאמץ אותי?״
״אני לא חושב שמישהו כאן יתנגד״ ליאור אמר שנכנס גם הוא, בידיו שלושה שישיות בירה.
״זה מושלם יפה שלי״ רועי אמר ונישק את מצחי, ״עשית כאן עבודה מדהימה״.
״את צריכה ללכת לעבוד בזה, זה הייעוד שלך ללא כל ספק״ עדי אמר ואני חייכתי.

הוא לא ידע אז כמה הוא יהיה צודק היום.
היו לי הרבה אהבות לפני המבצע, רובם נגנזו.
האהבה היחידה שטיפחתי ושימרתי הייתה האהבה לעיצוב פנים ולאדריכלות.
ובזה באמת אני מצליחה גם היום.
למרות שהמקום האהוב עלינו היה הבית של רועי, או הבריכה שלי.
היחידה שלי הייתה המקום הקבוע שלי ושל רועי, ושלי ושל עדי.
כאן הייתה לנו פרטיות שלא הייתה לנו בשום מקום אחר, כאן היינו מבלים כל זמן שלא היינו בצבא או עם כולם.
סיימתי לאט את הקפה שלי, נהנית מכל לגימה, מכל רגע ורגע.
התרוממתי, מניחה את הכוס בכיור ונכנסת להתקלח.
התחברתי לרמקולים שליאור התקין לי בבית, מפעילה את כל השירים שלי כרשימה מבולגנת אחת ולוקחת את הזמן.
כשהשיר The Nights של Avicii החל להתנגן, היבבות פרצו ממני ללא שליטה וכך גם הדמעות.
יחד עם החיוך.
הייתי במצב רוח טוב, לא התכוונתי לבכות ולא הייתי עצובה, אבל השיר הזה, היה השיר הכי טעון בעולם בשבילי.
זה היה השיר שלי ושל רועי, זה היה השיר שלי, זה היה השיר טיולים שלנו.
זה היה שיר עם כל כך הרבה דברים.
זה היה השיר האהוב עליי, בזכות המשמעות שלו ומאוחר יותר בזכות הזכרונות.
את השיר הזה, לא יכולתי לשמוע אחרי שרועי מת, ועכשיו זאת הפעם הראשונה בארבעת השנים האחרונות שאני שומעת אותו, והכאב בלב שלי קשה מנשוא.

דפדפתי ברשימת השירים הענקית שלי, מחפשת את השיר הבא שרציתי לשמוע.
עד שלפתע קפץ השיר האהוב עליי בעולם כולו, השיר שלעולם לא אוכל לחלוף על פניו מבלי להפעיל אותו.
"One day, my father, he told me, "Son, don't let it slip away"
He took me in his arms, I heard him say
"When you get older your wild heart will live for younger days
Think of me if ever you're afraid" ".
״אל תשיר, אתה הורס לי את הכיף״ אמרתי בזמן שנכנסתי לעוד אתר שמסביר ומפרט על מלונות במקסיקו.
״את רוצה קפה?״
״אני רעבה״.
״האוכל צריך להגיע״ רועי צעק בחזרה מהמטבח.
״אז למה קפה? אנחנו סתם נתפוצץ״.
״עד אז, אני אספיק לסיים כוס וזה לא יזיז לי״.
נחרתי בבוז, ״כן, אני יודעת״.
רועי המשיך לעשות אלוהים יודע מה במטבח בזמן שאני המשכתי לסייר באתרים, פותחת כל הזמן עוד ועוד קבוצות וכרטיסיות ושומרת כל מידע אפשרי בתיקיה הרלוונטית.
כעבור רבע שעה נשמעו דפיקות מוזרות, ואחרי כמה דקות רועי יצא למרפסת והניח את האוכל על השולחן, פותח את הכל ועורך.
״תעצרי, נאכל קודם״.
״אפשר לעשות במקביל״.
״את צודקת״ רועי אמר והרים את רגליו על הכיסא, ״תראי לי״.
״הרמתי את המחשב על ברכיי והנחתי לצידי צלחת ועליה כריך השניצל שלי.
״מה את בודקת עכשיו?״
״סתם הסתכלתי, תקשיב רגע, אני חושבת שאנחנו צריכים להתחיל לסגור״ אמרתי לרועי.
הוא הניח את הצלחת שלו לצידו והזדקף לישיבה נורמלית.
״אני מת להכנס לג׳קוזי״ הוא אמר ואני בעטתי בו.
הוא צחק, ״בסדר בסדר את צודקת אני מסכים, אני חושב שזה הזמן לקנות כבר את הכרטיסים, כבר אמרתי לעדי ואיתי שיבואו״.
״בשיא הרצינות, אנחנו משתחררים עוד פחות מארבעה חודשים, אם אנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך כדאי שהכל יהיה סגור מראש״.
״איך את רוצה לעשות את זה?״ הוא שאל, ״מתוכנן לגמרי מההתחלה ועד הסוף?״
״לא״ אמרתי, ״כמו שאמרנו בהתחלה, בדיוק אותו המסלול, לא נקנה כרטיס חזור אבל כן נדע פחות או יותר מה המסלול שלנו ואיפה הטיול מסתיים״.
״רגע״ הוא נזכר, ״קיבלת תשובות מהמיונים?״
״החלטתי שאגיד לא, אם יגידו לי שהתקבלתי״.
״אלה, טיס זה החלום הכי גדול שלך״.
״נכון, אבל דרום אמריקה יותר״.
״יפה שלי, את דרום אמריקה נוכל לדחות בשנה ואפילו יותר אם צריך, אל תוותרי על טיס בגלל זה אם את כל כך רוצה״ הוא אמר במבט הכי כנה שיכול להיות.
״לא דחוף לי לטוס עכשיו״ הוא הוסיף.
״אני רוצה לטוס״ אמרתי, ״אתה רוצה לדחות?״
״אני רוצה שתעשי מה שאת אוהבת ומה שאת רוצה, אני לא רוצה שתוותרי על החלומות שלך בשום אופן״.
״אני לא מוותרת״ הבטחתי, ״אני באמת רוצה לטוס״.
״אבל מה עם הטיס? יש לך סיכוי להתקבל אלה, לא חבל?״
״ניסיתי פעם אחת, לא התקבלתי, זה מספיק״.
״מספיק בשביל לוותר?״
״אני לא מוותרת״.
״את מבטיחה?״ הוא שאל למשמע הכנות בקולי.
״אני פשוט.. אני יודעת שזה היה החלום שלי, אבל ניסיתי ולא הצלחתי וזה נתן לי לחשוב על דברים אחרים שאני רוצה לעשות, ופתאום הבנתי שזה לא סוף העולם כי עשיתי המון כאן בצבא, וטיס זה.. לחתום לעוד הרבה שנים, אני לא רוצה להישאר כאן כל כך הרבה זמן״.
הוא שתק, והביט בעייני.
כאילו מנסה לראות דרכם.
צחוק בצד, רועי היה היחיד שיכל וידע איך לעשות את זה.
יכולתי להגיד משהו אחד והוא היחיד שידע שהתכוונתי בכלל למשהו אחר, לפעמים אפילו לפענח שאני ידעתי.
אבל הפעם דיברתי אמת מוחלטת.
את כל מה שאמרתי לו עכשיו אמרתי לאחר שעות וימים ארוכים של מחשבה.
״אולי התייאשתי, אבל זה לא בהכרח רע״ אמרתי, ״יש לי דברים אחרים שמחכים לי״.
״אוקיי״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה, ״אז קדימה, דברי אליי, מה יש לנו בידיים? מאיפה אנחנו מתחילים?״
״אז המסלול נשאר ללא שינוי כמו שאמרנו בפעם האחרונה״.
״תזכירי לי?״ הוא אמר, ״יש שני גלים, אנחנו אמרנו שנעשה את העולה נכון?״
״לא, בסוף החלטנו לעשות את הגל היורד בגלל הזמן שבו אנחנו רוצים לטוס״ אמרתי.
״נכון״ הוא אמר, ״אנחנו מתחילים באקוודור?״
הנהנתי, ״מתחילים באקוודור, גלאפגוס, ואז פרו, בוליביה, צ׳ילה, ארגנטינה, ריו, ברזיל, קוסטה ריקה, קולומביה, מקסיקו, גוואטמלה, פנמה, ונסיים במרכז אמריקה״.
״ובינהם יש את היעדים הקטנים יותר״ הוא אמר.
״בדיוק, אלה המקומות בגדול אם אתה רוצה לסכם את זה בכותרות או נקודות עניין״.
״את סגורה סופית על חצי שנה?״
״אולי אפילו יותר״ אמרתי והוא צחק, ״בסדר, אז אנחנו סוגרים טיסה לאקוודור?״
הנהנתי, ופתחתי את קבוצת הכרטיסיות של הטיסות ששמרתי מבעוד מועד, מרעננת את העמוד ומגיעה לתוצאות שרציתי.
״תסתכל, הטיסות הכי טובות שמצאתי הן באמצע חודש יוני״ אמרתי, ״שבוע אחרי עומרי ואלון״.
בהתחלה רצינו לנסוע יחד כולנו ולטייל באותו זמן את אותו המסלול.
אבל עומרי ואלון החליטו שהם רוצים לעשות יותר טרייקים ואנחנו פחות.
לכן אנחנו לא נוסעים ביחד.
אמנם אנחנו עושים את אותו המסלול וכנראה ניפגש בכמה נקודות ונטייל ביחד חלק מהזמן, אבל לא נהיה יחד במשך כל הטיול.
עדי ואיתי לעומת זאת, נוסעים איתנו.
מיה תצטרף חודש אחרינו ותישאר איתנו עד הסוף.
אבל כמו תמיד, אני ורועי אלה שמטפלים בהכל.
״אלה האופציות״ אמרתי לו והראיתי לו חמש אופציות, ״כולן בין 17 ל25 שעות טיסה במצטבר״.
״פאק, אני לא יודע איך אפשר לשרוד את כל הזמן הזה״ הוא אמר ובחן את האופציות.
״מה את חושבת?״
״אני חושבת שנחלק את הטיסות״ אמרתי, ״במקום לעשות אותן ברצף, נטוס למקום כלשהו באירופה ונהיה בו לילה, ואז נמשיך את שאר הטיסה, ככה נחלק את זה לימים והטיסות לא יהיו כאלה ארוכות״.
״ונרוויח עוד מקום״.
״בדיוק״.
״אמסטרדם?״
״היית שם ארבע פעמים״ אמרתי במבט אטום.
״גם את היית במדריד ארבע פעמים״.
״אוף״ אמרתי והוא צחק, ״בואי נבדוק מה האופציה הכי טובה״.
הוא פתח את המחשב שלו, ובמשך השעה הקרובה הסתכלנו על מסלולים שונים של טיסות, הבאנו בחשבון את כל הגורמים האפשריים עד שלבסוף הגענו לטיסה המושלמת.
״טוב, רועי תהיה איתי רגע!״ צעקתי.
״תקשיבו, תסתמו את הפה״ רועי אמר לעדי ואיתי שהיו בטלפון.
״אנחנו מקשיבים אלה״.
״הטיסה הראשונה שלנו היא למדריד, טיסה באל על, ביום ראשון בשעה 6 בבוקר״ אמרתי, ״נהיה שם כמה שעות עד הלילה, אחר כך נמשיך משם עם טיסה לקיטו, ומכאן יש שני אופציות״.
״דברי אלינו״ איתי אמר.
״רגע, למה אתם בטלפון? איפה אתם?״ שאלתי.
״ממש כאן״ עדי אמר ולפתע הדלת של הבית שלי נפתחה ושניהם נכנסו כשהטלפונים שלהם עדיין בשיחה.
נאנחתי, והבלגתי.
פשוט ככה.
נטו כי לא ידעתי איך להתמודד איתם יותר.
״מה האופציות?״
״טיסה ישירה לקיטו, 12 שעות״ אמרתי, ״טיסת לילה״.
״או?״ עדי שאל.
״טיסה לבוגוטה״ אמרתי.
״שזה עוד יעד״ רועי השלים, ״שגם ככה נגיע אליו כשנגיע לקולומביה״.
״טיסה ישירה״ עדי אמר ואני הנהנתי, ״גם אני חושבת״.
״זה אומר שנגיע לקיטו ביום שלישי?״ איתי שאל.
״אני חושב שאנחנו צריכים להאריך ללילה במדריד ולא רק כמה שעות״ רועי אמר כשמבטו שקוע במחשב.
״אני בעד״ עדי אמר ואני הנהנתי, ״אוקיי, אז אזמין לנו מלון ואבדוק את האופציות של הטיסות ליום הבא״.
כעבור כמה דקות הכרזתי, ״אוקיי, הטיסה הלוך למדריד סגורה, סגרתי עכשיו מלון ללילה ויש לנו טיסת המשך״.
״דברי אלינו״ עדי אמר בריכוז, ומבטו הבעיר בתוכי דברים שהוא לא אמור להבעיר.
פאק.
למה אני לא מצליחה להשתחרר ממנו? איך אשרוד איתו כמה חודשים שלמים?
ידעתי היטב את התשובה.
לא אשרוד.
״טיסת המשך בשעה 12״ התעשתי על עצמי, מקריאה להם את שאר הפרטים ומוודאת שהם סגורים.
״כל הטיסות עם מזוודה אחת של 25 קילו, וטרולי״ אמרתי, ״כולל בחירת מקום״.
רועי לקח את המחשב שלי מידי והחל להתעסק בו.
״סיכמנו על מזוודה אחת?״ איתי שאל ואני הנהנתי.
הבנים יבואו עם תיק גדול, לא היה לי ספק.
אבל מאחר וכולנו החלטנו שאנחנו הולכים על טיול שרובו מלונות, החלטנו שמשתלם ועדיף לנו יותר להסיר עם מזוודה אחת לפחות.
והיא כמובן תהיה שלי.
היתרון בלנסוע עם גברים זה שידעתי שלא אסחב כלום במהלך כל הטיול.
״איזה מקומות בחרת? אני צריך מקום לרגליים״ עדי התבכיין כמו תמיד על הגובה שלו.
״כולנו״ רועי מלמל כשהוא שקוע במחשב ולוחץ על כפתורים.
״אפשר את המחשב שלי כדי שאוכל לראות ולסגור את הטיסה?״
״לא״ רועי אמר, לחץ על עוד כמה כפתורים ולבסוף הכריז, ״בטיסה למדריד אנחנו ביציאות חירום, בטיסה לקיטו אנחנו במחלקת עסקים״.
״מה?״ צווחתי, ״אתה דפוק? זה יקר!״
עדי, רועי ואיתי התעלמו ממני, ״אמרנו מה המחיר?״
״7500 בערך״.
״כמה כל אחד?״ עדי שאל בזמן שלחת כל משהו בטלפון שלו.
״רגע, כולל מדריד״ איתי אמר והביט ברועי תוך כדי חישוב משהו במחשבון.
״700״ אמרתי.
רועי המהן לאישור, ״הטיסות אצלי, תעבירו אליי״.
נאנחתי, ״כמה זה יוצא? לקחת לי את המחשב ואני לא יכולה לחשב״.
״שבע וחצי.. סך הכל 8200 כל אחד?״ עדי שאל את רועי.
״8420״ רועי ענה.
״תחלק״ עדי אמר, ואיתי הקיש על כמה מקדים בטלפון שלו ולבסוף אמר, ״2820״.
עדי הנהן.
״אתה טועה, חילקת בשלוש״ אמרתי.
״נכון״ רועי אמר מבלי להסתכל עליי.
״לא לא לא לא״ צווחתי שנפל לי סוף סוף האסימון לשיחה שלא הבנתי.
״תאשר״ עדי אמר בהתעלמות מוחלטת ממני.
וכך, ממש ברגעים פשוטים, הכרטיס שלי לדרום אמריקה נקנה ושולם מבלי שהנדתי עפעף.
״על המלון אני משלמת״ נהמתי.
״שילמתי״ איתי אמר והחזיר לרועי את המחשב שלו.
״כמה?״ עדי אמר.
״200״.
״תחנק, לא מחזיר לך״ עדי אמר ואיתי גיחך, ״תקנה לי קפה בשדה״.
״אז כמה זמן נהיה באקוודור?״
״סגרנו את המלון הראשון?״ איתי שאל לפני שרועי הספיק לענות לעדי.
״מלונות זה אני״ אמרתי, מיואשת מהם ומתכננת בראשי דרך להעביר לכל אחד מהם את הכסף מבלי שידעו.
״אני חושב שנלך על הריזורט השני ששלחת לנו״ עדי אמר.
״זה עם הבריכה בכל חדר?״ שאלתי והוא הנהן.
״הוא יקר יותר״ תיינתי.
״זה המלון הראשון, תני להתפנק״ איתי אמר.
״מצאתי אחד אחר טוב יותר, הביקורות עליו יותר טובות, הוא במסלול שלנו בדיוק והוא זול יותר״.
״תראי לי״ עדי אמר ואני סובבתי אליו את המחשב, מראה לו את המלון הכי מושלם בעולם.
״אהבתי״ עדי אמר ואיתי ורועי אישרו.
״מצוין״ אמרתי.
״תסגרי הכל מהכרטיס הזה״ רועי אמר והביא לי את הכרטיס שלו, ״עדיף לנו שהכל יהיה מכרטיס אחד ככה נדע בדיוק כמה להעביר אחרי הסגירות הראשונות ונוכל לחלק את הכל״.
הנהנתי, סוגרת את המלון מהכרטיס שלו ומדקלמת באוזניהם את המסלול לימים הראשונים.
״רשמתי הכל, מצוין״ עדי אמר, ״יש לך את זה גם נכון?״
הנהנתי, ״באינטרנט, בפתקים ומודפס, אל תדאג״.
עדי גיחך, ״איתך? אני לא דואג לרגע״.
״תחזרו כבר״ איתי סינן ועדי הרים גבה אחת, כמו בוחן את התשובה שלי.
״כמה חדרים סגרנו?״ רועי שאל בדילאי.
״בריזורט אנחנו בסוויטה״ אמרתי, ״במלון השני והשלישי שני חדרים ובאחרון ביחד״.
״אל תחשוב על זה אפילו״ עדי אמר לרועי לפתע.
רועי גיחך, ״אתה חושב שאתה תהיה איתה בחדר?״
״אני גם יושב לידה בטיסות, נראה אותך אומר אחרת״.
להפתעתי, או שלא, רועי שתק.
״אז מאקוודור, לאן אמרנו שממשיכים?״

פקחתי את עייני כשהרגשתי קור בגוף שלי, מבינה שהמים הפכו להיות קרים ושאחרי שחשבתי ונזכרתי כל כך הרבה, נרדמתי.
נאנחתי בכבדות, מרוקנת את האמבטיה ומתרוממת על רגליי, מתחילה להתקלח ולשטוף מגופי את כל הזכרונות.
דרום אמריקה היה החלום הכי גדול שלי.
הטיול הזה שסגרנו, היה החלום הכי גדול שלי והוא לנצח ישאר החלום הכי גדול שלי.
כי גם אם אראה את כל המקומות שרציתי לראות, זה לעולם לא יהיה אותו דבר ולעולם לא יהיה הטיול המקורי שלי.
דפיקות נשמעו על הדלת.
כרכתי סביבי מגבות ויצאתי אל הסלון, פותחת את הדלת למיה שנכנסה.
״ליאור אמר שהלכת להתקלח, באתי לבדוק שלא טבעת״ היא אמרה ואני צחקתי.
נכנסתי לחדר הארונות שלי וחייכתי למראה הבגדים הבודדים שהשארתי כאן.
לבשתי את אחד הג׳ינסים הישנים שלי, והוצאתי מתוך המזוודה סריג בצבע לבן, לובשת אותו מעליי ומסמסת לליאור שאני צריכה אספקה של קפוצונים חדשים.
כן אני יודעת יש לי הרבה, אבל אני תמיד אוהבת את שלו.
הוא מתמודד.
מיה סיימה לשטוף את שתי הכוסות שהיו בכיור בדיוק כשיצאתי בחזרה.
״לא היית צריכה הייתי עושה את זה אחר כך״.
״שטויות, בסך הכל שתי כוסות״ היא אמרה, ״את מוכנה?״
״כולם כבר הגיעו?״ שאלתי והיא הנהנה, ״השולחן מוכן, כולם הגיעו חוץ ממלי, היא מתעכבת כי היא הלכה לאסוף משהו״.
״מה?״
״אין לי מושג״ היא ענתה ומשכה בכתפיה, ״אמא שלך התחילה לשאול איפה את, הייתי במטבח ועזרתי להם אז בכלל לא שמתי לב שנעלמת עד שליאור אמר שהלכת להתקלח״.
צחקתי והרמתי את הטלפון שלי, מגלה שהייתי במקלחת קצת יותר משעתיים.
הודות למקלחת עם גוף החימום המובנה שאבא שלי בנה לי, למים לוקח מליון שנה להתקרר.
וכנראה בגלל זה לא שמתי לב שעבר הזמן.
״נזוז?״ שאלתי והיא הנהנה.
יצאנו מהיחידה ואני סגרתי את הדלת לפני שהסתובבתי חזרה לכיוון כולם.
גוש שחור שראיתי בזווית העין עצר אותי וגרם לי לקפוץ במקומי ולפלוט צרחה, ורק אחרי שמבטי התמקד והבנתי שהגוש הוא בעצם חיה מהלכת, הצרחה שלי התגברה ומשכה את תשומת ליבם של ליאור ויובל שעמדו עם אריאל ליד הבריכה.
״מה קרה?״ ליאור שאל בבהלה והחל להתקדם לכיווני בזמן שאני בכלל רצתי לכיוונו ונכנסתי בין זרועותיי.
מיה נאנחה לידי בייאוש, הוציאה את הכפכף שלה וחבטה בחיה עד שהיא הפכה להיות כתם מעוך על הרצפה.
״את מרוצה?״ היא שאלה בייאוש, ״זה בסך הכל ג׳וק קטן! הגבת כאילו ראית מישהו עם אקדח מול העיניים שלך״.
לא הגבתי ככה כשראיתי אנשים עם אקדח מול העיניים שלי.
גם לא כשהם ירו.
״קטן הוא לא!״ צעקתי ונשמתי עמוק, ״ממתי לעזאזל יש לנו חיות בבית?״
״חיה? אלה, זה עכביש קטן ומסכן״ אריאל אמר, ״הוא יותר קטן מהציפורן שלי, אני נשבע, הוא לא יכול או מסוגל לעשות לך כלום״.
״גם קטנים כאלה לא היה לנו!״ אמרתי.
״הרגתי אותם בלי שתשימי לב״ יובל אמר ואני שלחתי אליו מבט מפוחד, שגרם לו לצחוק ולי להבין שהוא עובד כליי.
״כבר שכחתי מה זה״ יובל אמר בזמן שליאור נישק את מצחי.
״הרבה זמן לא היית כאן, התרגלתי לשקט, יקח זמן עד שאתרגל לצרחות שלך״ ליאור אמר.
״לפחות עכשיו התייחסתם אליי״.
״יפה שלי, מהר מאוד אנחנו נפסיק בחזרה״ אריאל אמר, ״תחשבי מה זה לשמוע צרחה כזאת פעם בכמה זמן, מתרגלים״.
״ומה אם באמת אהיה בצרה?״ שאלתי וליאור גיחך, ״חבל מאוד, כי כולם יחשבו שהצרה הזאת זה עכביש״.
נאנחתי בייאוש.
״אני צריכה את רועי״.
״כי רועי היה מתייחס אלייך״ אריאל אמר וצחק.
חייכתי, רועי היה הופך את המצב לגרוע יותר.

״רועי?״
״אני למעלה״ הוא צעק ואני נאנחתי ועליתי בזריזות את המדרגות, פותחת את הדלת של החדר שלו ונכנסת.
״אני מתלבש״ הוא אמר, כשרק מכנס לגופו.
״נו ו..?״ שאלתי ונשכבתי על המיטה, שלפתע משהו שחור וגדול נחת על הבטן שלי.
״פאק!״ צרחתי וקמתי במהירות מהמיטה, מקפצת במקום ומנערת את כולי, מרגישה את הדמעות מתחילות לזלוג.
״פאק פאק פאק! רועי! ממתי יש.. יש לך דברים כאלה בחדר?״ שאלתי בצעקה, זזה מהמקום בו עמדתי ומחפשת את העכביש הענק שראיתי.
רק אז קלטתי שרועי צוחק.
סליחה, מפרפר.
רועי נחנק מהצחוק של עצמו.
״זה.. זה פאקינג פלסטיק״ הוא אמר והרים את זה, מקרב את זה אליי וגורם לי לצרוח, ״די! משוגע!״
״אלה! זה פלסטיק!״ הוא אמר ומעך את הדבר הזה לאות המחשה.
״אני שונאת אותך״ אמרתי וניגבתי את הדמעות בזמן שיצאתי מהחדר שלו ורצתי את כל הדרך חזרה עד הבית שלי, נכנסת ליחידה שלי ונועלת את כל הדלתות כדי שהוא לא יוכל להכנס.
״נו תפתחי לי! אני מצטער, אני לא אחזור על זה שוב״ קולו המתחנן נשמע מבעד לחלון כעבור כמה דקות ארוכות שבהן רק ניסיתי להפסיק לרעוד.
״אתה יודע שאני מפחדת גם מהפלסטיק!״ אמרתי וניגבתי שוב את הדמעות שלי.
״אני יודע״.
״ואתה יודע שעכבישים הפחד הכי גדול שלי!״
״אני יודע, אני מצטער״.
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת למבטו המשועשע, ״אבל תודי שזה היה מצחיק״.
״רועי!״
״אפשר רק להראות לך אותו מרחוק? שתראי שזה לא אמיתי?״ הוא שאל ואני נרתעתי לאחור, ״די!״
הוא צחק והראה לי את ידיו החשופית, ״הוא בבית, אני מצטער, בואי אליי״.

״לעזאזל איתו, התקפי הלב שלי היו הדבר המועדף עליו״ אמרתי ואריאל צחק והנהן.
״האוכל מוכן״ אמא שלי צעקה.
ליאור נאנח, ״אנחנו יודעים שהאוכל מוכן, אנחנו הכנו אותו״.
״הספקתם להתקלח כבר?״ שאלתי בזמן שהתקדמנו לכיוון פינת הישיבה.
״נסיכה שלי, התקלחת חצי יום״ ליאור אמר ואני גלגלתי את עייני בתגובה.
אמרתי שלום לכל מי שהגיע, כולל החברות והחברים של כולם, משקיעה דקות ארוכות בלהשלים פערים עם הכלות לעתיד שאהבתי כל כך.
כשליאור ואריאל התחילו לצאת עם הבנות, הם ווידאו שאני אוהבת אותם, שטוב לי איתם ושהם אוהבות אותי.
זה חימם לי את הלב, ויותר מכך, הפך אותנו לחברות אפילו טובות יותר ממה שציפיתי.
נכנסתי אל תוך הבית כדי לוודא שלא צריך להביא עוד כלום החוצה והסתובבתי לצאת בחזקה שלפתע דפיקה נשעה בדלת.
״אלה, תפתחי״ אמא שלי אמרה ואני ניגשתי במהירות לפתוח את הדלת, ונעצרתי באחת כשראיתי מי עומד בכניסה.
״מלי״.
״ילדה יפה שלי, בואי הנה״ היא אמרה ומשכה אותי לחיבוק חזק, גורמת לדמעות שלי להתפרץ באחת.
פאק.
כמה שהתגעגעתי לאישה הזאת אלוהים!
לא יכולתי לעמוד מולה.
התביישתי.
הייתי האחרונה שראתה את הילד שלה כמה שניות לפני שהוא מת, הייתי האחרונה שראתה אותו מת, והייתי האחרונה שהייתה איתו בבית החולים כשהמכונות הראו שהוא מת סופית.
אני הייתי זאת שהרופא אמר לה את המילה האחרונה, ואני הייתי זאת שהפרצוף שלה בישר לכולם מה קרה ברגע שהיא יצאה בחזרה לחדר ההמתנה.
רוב המרחק שלי ממנה בשנים האחרונות נובע מהבושה.
למרות שהיא הבהירה לי מליון ואחד פעמים שאין לי במה להתבייש ושהכל בסדר, עדיין הרגשתי את אותה הרגשה בדיוק.
אהבתי אותה בכל ליבי, היא הייתה האמא השניה שלי ועדיין, רציתי שהיא תהיה קצת יותר שמחה.
״התגעגעתי אלייך ילדה יפה״ היא אמרה.
ניגבתי את הדמעות שלי, ״אני לא מאמינה שאני רואה אותך״.
״באמת חשבת שעד שאת מגיעה לארץ אני לא אתייצב?״ היא שאלה ואני משכתי באפי וחיבקתי אותה שוב.
״היי״ היא אמרה ואחזה בפניי, ״תסתכלי עליי, תפסיקי עם זה, אני אוהבת אותך״.
״אני מתגעגעת אליו מלי״ אמרתי.
״אני יודעת, גם אני, אבל אני מסתכלת על שני הילדים שלי שנשארו בחיים שזה את ואריאל״ היא אמרה, ״ונכון שהייתי שמחה שרועי יהיה כאן, אבל זה מספיק לי, אם אני יכולה להיות שמחה באמת, גם את יכולה״.
״את שמחה באמת?״
״כל הזמן״ היא הבטיחה, ״אני נותנת לו את המקום והזמן שצריך, הוא תמיד בלב שלי ואין שניה שאני לא חושבת על הילד הזה, אבל אני לא עצובה כל הזמן כמוך, רוב הזמן אני שמחה״.
״אוקיי״.
״את לא שמת לב כי היית עסוקה כל הזמן בלהתבייש״ היא אמרה בחייך מנחם, ״על דברים שאין לך על מה״.
״אני האחרונה ש-״
״ואני בטוחה שרועי לא היה רוצה אחרת״ היא אמרה ונישקה את המצח שלי.
חייכתי, זה מה שרצית לשמוע ומזה פחדתי יותר מהכל.
״איפה הילדים?״ אריאל שאל ברגע שהגענו לשולחן והתיישבנו ליד כולם.
״עם אורנה״ מלי אמרה.
״איזה ילדים?״ שאלתי.
״אימצנו את עומרי ואת אגם״ אריאל אמר וגרם ללב שלי להחזיר כמה פעימות.
״אתה רציני?״ שאלתי בהתרגשות, בקושי מסוגלת להכיל את המידע הזה.
איך לא ידעתי על זה?
״אני רציני, אמא אימצה אותם רשמית״ הוא אמר בחיוך.
״איך לא ידעתי את זה?״ שאלתי, ״למה לא סיפרת לי?״
״זה לא משהו שמספרים בטלפון יפה שלי״ מלי אמרה וליטפה את שיערי.
״למה לא הבאת אותם? חשבתי שהם מגיעים, אריאל אמר״.
״היה להם יום ספורט מבית הספר, הם רצו לבוא אבל נרדמו עוד לפני שיצאתי״ היא אמרה בחיוך, ״אל תדאגי יפתי, הם יודעים שאת בארץ ומתרגשים מאוד לראות אותך״.
״אלוהים אני אוהבת אותם!״
אריאל צחק, ואמא שלי חייכה בהתרגשות.
התחלנו לאכול, מדברים על הכל ועל שום דבר.
השיחה מסביב לשולחן החזירה אותי לימים בהם כל שבוע היינו עושים ארוכות כאלה, נפגשים כל החברים ומעבירים את הזמן עם על האש.
הערב הזה היה כל כך מובן מאליו אצלנו שאף אחד לא עשה מזה עניין, להכין על האש ולפתוח מנגל עם כל החברים היה אצלנו כמו להכין כריך עם שוקולד.
זה קרה פעם בשבוע לפחות.
אם זה חברים שלי, או של אחים שלי, או של ההורים שלי.
לפעמים כולם יחד.
ותמיד, תמיד נהניתי בהם, לא משנה מה היה מצב הרוח שלי.
פעם אלה היו הערבים האהובים עליי.
חיכיתי לזה.
היום אני כבר לא בטוחה מה אני מרגישה.
אין ספק שכיף לי, אבל זה הערב הראשון שאנחנו עושים ללא החברים שלי.
וזה היה לי מוזר.
הם הגיעו אפילו לערבים בהם היינו רק המשפחה הקרובה, וגם אם פתחנו מנגל לנשנוש.

דפיקה נשמעה בדלת בדיוק כשהתיישבתי.
״אני אקום״ אמרתי והתרוממתי, נכנסת אל הבית.
״מי זה בשעה כזאת?״ אמא שלי שאלה.
״אני מהמר על אנשים ספיציפיים במיוחד״ ליאור אמר.
״בסך הכל עשר אמא״ יובל אמר.
פתחתי את הדלת וכמו שתיארתי לעצמי, לעדי, רועי, אריאל ואיתי.
״אנחנו פה אפשר להתחיל״ איתי אמר.
״צריך עזרה עם הבשר? באתי לנפנף״ אריאל אמר.
״שמענו שיש אוכל, אמרנו חבל ייזרק אז באנו להושיט יד״ רועי אמר, ״וחוץ מזה אני יודע שהתגעגעתם אליי כולכם״.
״ראינו אותך היום בבוקר חמור״ אבא שלי אמר.
רועי נישק את ראשי, והם עקפו אותי כולם ונכנסו פנימה, משאירים אותי עם עדי לבד.
״היי״.
עדי גיחך והרכין את ראשו לנשק את שפתיי ארוכות, ״עד מתי תתביישי ותתרגשי?״
״לנצח״ מלמלתי ונישקתי אותו שוב.
אני אוהבת את הילד הזה!
״אלה, עדי, תתנשקו אחר כך, בואו לאכול״ אמא שלי צעקה ואני נאנחתי.
״רועי אסף אותך?״
״רועי התקשר אליי לפני שעה ואמר שאתם מכינים לאכול״ עדי אמר לי בזמן שהתקדמנו החוצה.
״אני בעצמי לא ידעתי לפני שעה שיהיה אוכל״ אמרתי ועדי גיחך, ״אל תבהי בי, אני הפסקתי לנסות איתו מגיל שבע״.