״נלך הביתה?״
״סיימת?״ שאלתי והוא הנהן, אז הנהנתי בחזרה.
״הביתה״.
**********************
אני: היי אחי. (15:15)
אני: בסוף החלטתי שאני כן מגיעה. (15:15)
אני: ויש לי שאלה. (15:16)
אני: כמו שאתה זוכר, שמתי את הרכב שלי במוסך כי אתה היית עצלן מדי בשביל זה, אז אני יכולה לחזור איתך הערב מהערב צוות? (15:17)

אני יודעת שבבר דיברנו על זה, ואני יודעת שכבר אמרתי לו פעמיים שאחזור איתו.
אבל הרגשתי צורך לשאול כמו בן אדם נורמלי ולא לקבוע עובדה.
שמתי שעון מעורר לעוד ארבע שעות שאדע לקום להתארגן וכיביתי את מסך הטלפון שלי, טוענת עוד פרק בסדרה שלי וממשיכה לראות.
כשסיימתי את הפרק הזה ועוד פרק אחר כך, התרוממתי מהמעט והלכתי לקחת לי משהו לנשנש, חוזרת מיד לראות פרק נוסף ואחרון.
בדקתי את הטלפון שלי, מופתעת לגלות שרועי עדיין לא ענה על ההודעות שלי ומניחה שזה אולי קשור לעובדה שהם כבר התחילו את הישיבה שלפני החלק הכיף של הערב.
רועי בדרך כלל עונה לי אחרי כמה שניות, ואם לא אז בדילאי קטן, אבל הוא תמיד עונה.
חיכיתי כל כך לראות אותו, הרגשתי שהגוף שלי כואב מהגעגועים.
רועי טס לחול, ואז אני טסתי, וכשהוא חזר הוא יצא לקורס.
מה שגרם לכל שלא ראיתי אותו יותר מחודש, וזה היה קשה לי מדי.
רציתי זמן איכות איתו ודחוף, הרגשתי שהוא היחיד שבאמת יעלה לי את המצב רוח המזופת שהייתי שרויה בו לאחרונה, וללא ספק הייתי צריכה ממנו חיבוק.
אבל אחד גדול כזה, מהסוג ששמור רק לי.
סיימתי את הפרק ועליתי בזריזות למעלה, התקלחתי ויצאתי בחזרה אל החדר, מביטה שוב בטלפון שלי ובודקת את התקינות של הוואצ אפ.
הכל עובד.
מוזר.
לבשתי בזריזות מכנס שחור קצר וסריג בצבע לבן שחשף את שתי הכתפיים, התאפרתי, סידרתי את השיער שלי ונעלתי נעליים, מכינה את המעיל בהישג יד ומתקשרת לאריאל.
״כן יפה שלי?״
״אתה יכול בבקשה לבדוק עם ארז חבר שלך אם הוא פנוי לנסיעה?״
״לאן את נוסעת?״ הוא שאל.
״לבית של אלון״ אמרתי, ״יש לנו ערב צוות והרכב שלי במוסך״.
״אני אקח אותך, חבל על הכסף של המונית״.
״למה שתיקח אותי? בשביל זה ביקשתי את ארז, זאת העבודה שלו״.
״אני בדיוק בדרך הביתה, תהי מוכנה עוד רבע שעה, אהיה למטה ואצפור לך״ הוא אמר וניתק את השיחה.
נאנחתי, אהבתי את אריאל בכל ליבי אבל לא רציתי לטרטר אותו סתם.
כנראה שהוא לא התחשב במה שרציתי או לא.
ופשוט ניתק את השיחה.
נכנסתי שוב לוואצ אפ, מופתעת אף יותר לגלות שרועי לא ענה על ההודעות שלי, וגם לא מחובר.
מה פספסתי?
כעבור עשר דקות אריאל הגיע, ובנסיעה מהירה לקח אותי לבית של אלון.
״את צריכה שאחזיר אותך?״
״אני מתכננת לחזור עם אח שלך, אם הוא יענה לי״ אמרתי במבט אטום ברגע שאריאל עצר את הרכב.
״אם הוא יענה לך?״ הוא שאל בחוסר הבנה.
פתחתי את הטלפון והראיתי לו שרועי מסנן אותי, אריאל רק צחק.
״מה מצחיק?״
״יש לי הרגשה שאני יודע למה הוא מסנן אותך״.
״למה?״
״כנסי לבית ותגלי בעצמך, תספרי לי אחר כך ואגיד לך אם צדקתי״.
״לא ראיתי את אחיך יותר מחמישה שבועות, והוא מרשה לעצמו לסנן אותי, איזה תירוץ הגיוני יכול להיות לזה?״
״הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך בוודאות זה שהוא באמת מסנן אותך״.
״תודה אריאל״ אמרתי ונישקתי את הלחי שלו, יורדת ומתחילה להתקדם לעבר הכניסה לבית.
סרקתי את החניה, מחפשת את הרכב של רועי ולא מוצאת אותו, ואז נעצרת במקומי.
מה אם הוא הגיע בלי הרכב שלו? מה אם הוא חוזר עם איתי? אולי הוא בכלל חוזר עם מישהו אחר?
אוי פאק.
ייתכן שאצטרך בסופו של דבר להתקשר לארז ולבקש ממנו בעצמי שיבוא להחזיר אותי.
מזל שהבאתי מזומן.
דפקתי בעדינות על הדלת, מרגישה את המבוכה מתפשטת על פניי.
שנאתי להכנס לבד למקומות שבהם יש הרבה אנשים, שנאתי שמסתכלים עליי.
אבל ידעתי שאם רועי ידע שחיכיתי בחוץ, אנחנו נריב.
וגם ככה לא היה לי למי לחכות, הגברים שלי היו בפנים ואל הבנות לא ממש התחברתי.
זאת אומרת, היינו חברות, אבל העדפתי להיות בפנים עם הבנים מאשר לחכות להן בחוץ.
אלון פתח את הדלת ומייד משך אותי לחיבוק גדול, מנשק את הלחי שלי וצועק כמה שהוא התגעגע אליי.
אחריו באו איתי ולירון, וכשרועי נכנס מהמרפסת וראה אותי, הוא חייך חיוך גדול שחימם לי את הלב.
אני בטוחה שעל הפנים שלי היה חיוך זהה.
אוי אלוהים, התגעגעתי לילד הזה ברמה שכואבת לי בגוף.
הוא הגיע עד אליי וכרך סביבי את זרועותיו בחזקה, מנשק את הלחי שלי כמה נשיקות ברצף ואז משחרר אותי.
ידעתי שזה לא הסוף, אבל ליד אנשים השתדלנו להתנהג כמו חברים טובים ולא כמו זוג.
וזה מה שהפך את החיבוק הזה לטוב הרבה יותר.
חיבקתי את השאר ולבסוף התיישבתי, מוזגת לעצמי יין לכוס ונשענת אחורה, מצטרפת לשיחה.
רועי הגיע לידי וחיבק אותי שוב, לפני שהלך והכין לעצמו המבורגר ואז חזר להתיישב לצידי, מתחיל לאכול.
״ראיתי את ההודעות ששלחת לי״ הוא אמר לפתע ואני הרמתי גבה השאלה.
אבל עוד לפני שהספקתי לענות הוא אמר, ״וסיננתי אותך בכוונה, נתתי לך להתייבש, ראיתי ולא עניתי״.
״מה? למה? מה עשיתי?״
״ככה, מגיע לך על מה ששלחת לי״.
״מה עשיתי?״ שאלתי בקול תמים.
״עצבנת אותי״.
״איך בדיוק עצבנתי אותך?״ שאלתי.
״את יודעת יפה מאוד איך״ הוא אמר, ״משחקת אותה מנומסת ועוד נותנת לי הסבר למה היא צריכה לבוא איתי, שאני לא יעיף לך מכות״.
״אז סיננת אותי כי הייתי מנומסת?״
״אני לא עונה לך יותר״ הוא אמר והמשיך לאכול.
אין לי ספק שלזה אריאל התכוון, ועכשיו אאלץ להגיד לו שהוא צודק. שיט.
נאנחתי בייאוש, אבל זה רק הגביר את האהבה שלי לילד הזה.
כשהערב נגמר, עלינו על הרכב של עדי לנקודה מרכזית שבה חנה הרכב של רועי ועברנו לרכב שלו.
אבל לא.
רועי לא נרגע.
״אני יכולה לבוא איתך?״ הוא חיקה את טון קולי, ״לכי מפה פליצה, פעם הבאה אני אחסום אותך״.
״אבל אני ביקשתי יפה״ התלוננתי.
״פעם הבאה תקבעי לי, תגידי - אני באה איתך מטומטם, לא צריך יותר מזה, מה את שואלת? את רוצה שנריב?״
״אתה לא יכול לריב איתי״ אמרתי וחיבקתי אותו.
״סעמק, את צודקת״ הוא אמר וחיבק אותי בחזרה.
״התגעגעתי אלייך ילדה, היית חסרה לי״.
חיבקתי את ידו, והוא שילב את אצבעותינו למשך כל הנסיעה עד שהגענו לבית שלי.
בדרך כלל, היינו תמיד הולכים וחוזרים יחד, אבל מאז שרועי והמשפחה שלו עברו דירה בגלל השיפוצים בבית שלו, המרחק גדול יותר וזה לא מובן מאליו.
ולמרות זאת, עדיין ברוב הפעמים הגענו יחד.
רועי עצר את הרכב בחניה מאולתרת וכיבה את האוטו, מה שהוכיח לי שהוא מתכוון כרגיל, להישאר איתי עוד.
הוא משך אותי אליו, מניח את ראשי על כתפו ומחבק אותי חזק, ידו מלטפת את ראשי בזמן שהוא נישק את המצח שלי נשיקה אחת ארוכה.
אמרתי כבר כמו זוג, לא?
״אלוהים, באמת היית חסרה לי״ הוא אמר אחרי זמן ארוך שאנחנו יושבים ככה בשתיקה.
״אני הגעתי לערב הזה רק בגללך שתדע״ אמרתי, ״לא תכננתי להגיע אם לא היית מגיע״.
״גם אני״ היא אמר, ״הברזתי לאריאל בשביל זה, ידעתי שתבואי ורציתי לראות אותך״.
״באמת התגעגעתי אליך״.
״איך שראיתי אותך נהיה לי טוב, זה היה הרבה הרבה יותר מדי זמן בלעדייך״ הוא אמר, ידו לא מפסיקה לרגע לשחק בשיערי כמו שאני אוהבת, ״ורק חיכיתי שייגמר הערב הזה כדי שנוכל להיות לבד סוף סוף״.
״אבל נשארת עד הסוף״ רטנתי.
״לא רציתי שאף אחד ירגיש צורך לבקש ממני טרמפ״ הוא נהם ואני צחקתי.
לאחרונה איתי ביקש ממנו די הרבה ללכת או לחזור איתו, והאמת, בכל ליבי קיוויתי שלא יבקש הערב, הייתי צריכה את הזמן שלי עם רועי לבד כמו אוויר לנשימה.
הזדקפתי לישיבה ונשענתי אחורה על הכיסא, מסתכלת עליו ומחייגת לנוכח המבט שלו.
העיניים שלו, החיוך שלו, הכל אמר שהוא התגעגע אליי וזה שיפר את ההרגשה שלי פלאים.
זה כל מה שהייתי צריכה.
המבט הזה, החיוך, כאילו.. הוא לא נשם עד שראה אותי.
״הייתי כל כך צריכה את הזמן הזה ביחד איתך״.
״את לא מבינה כמה, וואו, היית באמת חסרה לי״ הוא אמר והעביר את השיער למאחורי אוזני.
״אל תעלם לי שוב לכל כך הרבה זמן, בסדר?״
״מבטיח״ הוא אמר.
״אפילו שהייתי בחול היית חסר לי״.
הוא חייך, ״הרגשתי שאין לי למה לבוא לבסיס״.
צחקתי, ״אתה חייב״.
״עזבי את זה, שיעמם לי ברמות, היה לי כל כך הרבה לספר לך ופתאום כשאני רואה אותך אני לא זוכר כלום״.
״מי שישמע אותך יחשוב שאנחנו זוג״.
״את הבת זוג שלי״ הוא אמר ואני צחקתי, ״ואתה שלי״.
״אז ספרי לי, מה חדש?״
משכתי בכתפיי, ״הייתי צריכה אותך״ אמרתי, ״היה לי קצת קשה בזמן האחרון״.
״למה?״ הוא שאל.
״הייתי בלחץ כשהייתי בחול עם הבנות, ובבסיס והכל ו.. לא יודעת, פשוט היית חסר לי״.
״אני מקשיב, למה היית בלחץ?״
״אתה לא רואה את הפנים שלי?״ שאלתי והצבעתי עליהם, ״כולי מלאה פצעים״.
חיפשתי את האור בתקרת הרכב, כדי שאוכל להמחיש לו למה בדיוק התכוונתי, אבל משום מה הסתבכתי ולא מצאתי.
רועי הושיט את ידו וליטף את הלחי שלי, כאילו מחפש את הפצעים עליהם דיברתי, עד שהוא עבר עליהם עם אצבעו ואני חייכתי, ״אתה רואה? ויש עוד אחד כאן שלא רואים בחושך״ אנרתי והצבעתי על הגבה שלי.
הוא נחר בבוז, ״סתמי כבר, את עדיין יפה״.
״כן בטח״ אמרתי וגלגלתי עיניים, ״ספר לי אתה, מה חדש?״
״את יודעת כבר הכל, לא הפסקנו לדבר לרגע״.
״נכון, אבל עדיין לא היינו יחד״.
״את צודקת״.
הסתכלתי עליו כמה רגעים, ולבסוף התקרבתי לחבק אותו שוב, ״היית צריך לבוא איתי לחול״.
״לגמרי״.
״אבל גם עכשיו אני לא אראה אותך הרבה!״ התלוננתי, ״אתה בקושי בבסיס ובקושי בבית״.
הוא חיבק אותי חזק, מנשק שוב את ראשי, ״למה? אני איתך רוב השבוע הזה ורוב השבוע הבא, ואז חוזרים למתכונת הרגילה״.
״שיגיע כבר, משעמם לי בבסיס בלעדיך ולא כיף לי״.
רועי נישק את ראשי, ״מסכים איתך, לא כיף בכלל״.

עצמתי את עייני בחזקה כדי להתנער מהזיכרון שהגיע לגמרי משום מקום.
זה היה אחד מהזכרונות האהובים עליי בעולם.
אהבתי להשתעשע עם עצמי ולדרג את החיבוקים מרועי, מאלה שהכי אהבתי ועשו לי את החיוך הכי גדול ואת ההרגשה הכי טובה.
החיבוק הזה ללא ספק היה בין המקומות הראשונים.
לגמתי מכוס היין שלי והמשכתי לחשוב עליו עוד קצת, מנצלת את הרגעים הבודדים בהם המחשבות על רועי עשו לי טוב ולא רע.
היום הזה היה ארוך מדי.
מילאתי את כל זמני מהרגע שהתעוררתי ועד עכשיו, בעבודה.
עשיתי הפסקה של כמה דקות קודם רק כדי ללכת להביא לעצמי כוס יין ומיד חזרתי לעבוד לעוד שעתיים רצופות.
הרמתי את ראשי מהמחשב כששמעתי את הבטן שלי מקרקרת והבנתי שלא אכלתי הרבה זמן.
התרוממתי ממקומי, ובנסיון להתרגל לשקט שבבית נכנסתי למטבח והסתכלתי על המצרכים במזווה, חושבת מה להכין לעצמי לאכול.
לבסוף הכנתי שני כריכים גדולים, ולקחתי אחד לחדר העבודה, יודעת שמריאנו ברגעים אלה ממש לבד ומנצלת את זה לטובתי.
אנזו ולוס יצאו יחד עם ריקו ואלמה לאכול, סאם ישנה ונאצ׳ו היה איתה בבית בגלל שמהבוקר היא הרגישה לא טוב.
פבלו וסנטיאגו עשו אלוהים יודע מה ברחוב, ורק אנחנו נשארנו.
פתחתי את הדלת ונכנסתי, סוגרת אותה אחריי ומתיישבת מול מריאנו, מניחה לפניו צלחת אחת ומתחילה לאכול בעצמי.
״מה אתה עושה?״ שאלתי אותו כשראיתי שהוא שקוע במחשב ולא מדבר.
הוא לא ענה לי, והמשיך להיות שקוע.
התמתנתי והבטתי במסך, רואה שהוא צופה בסרטון הקלטה שלו ושל נאצ׳ו כשהם מענים אנשים.
אבל לא הצלחתי לשמוע כלום, מריאנו השתיק את הווליום ברגע שנכנסתי לחדר.
למען האמת, לא רצית לשמוע.
המבט על פניו, התנועות, הדרך שבה התנועע, מה שעשה לאותם אנשים.
הכל הזכיר לי את אותו היום שבו חיפשתי אותו ומצאתי אותו מתעלל באנשים בסן דייגו.

הנחתי את המחשב על שולחן הקפה והתרוממתי, יוצאת מהמשרד וחוזרת את הדרך שבה אני ומריאנו עשינו קודם.
סאם לא נראתה בשום מקום.
וכמו סאם, אף אחד מהבנים.
בלית ברירה התחלתי לסייר במקום, מחפשת פנים מוכרות או לפחות מישהו שאוכל לשאול אותו משהו.
ואז נזכרתי שסאם אמרה שכל הבנים כאן במרתף.
לא התכוונתי להפריע להם או לחדור לעניינים שלהם, אבל ידעתי שאוכל למצוא מישהו מוכר ולכן הדבר הבא שחיפשתי היו המדרגות שמובילות למטה.
בסופו של דבר מצאתי אותם, וירדתי בזהירות ובשקט.
קולות של צעקות ומכות הגיעו לאוזניי, רעשים מוזרים שלא הבנתי את המקור שלהם והיה חלק בי שלא רצה לדעת.
ירדתי את המדרגה האחרונה ועוד לפני שהספקתי לעצור ולהבין מה קורה כאן, הרמתי את עייני ונרתעתי לאחור בבהלה.
לא היו דלתות או מסדרון כמו שחשבתי, המדרגה האחרונה הובילה לחלל פתוח ענק, שגרם לי להבין היטב את המשמעות של מרתף עינויים.
במרכז החלל היה בן אדם שנתלה מזרועותיו מהתקרה, עירום ומדמם וראשו שמוט על כתפו, סימנים מחרידים מעטרים את גופו.
אחת מכפות ידו הייתה חסרה, והאצבעות היו מפוזרות אחת אחת בנפרד על הרצפה, בסמוך לחתיכות בשר שתיארתי לעצמי שהיו אצבעות ידו השניה.
אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה מריאנו.
הוא פשט את הג׳קט שלו והיה לבוש רק במכופתרת בחורה, שרווליה מופשטים עד למרפקיו והוא עומד מלפני האיש, מדבר משהו שלא הצלתי לשמוע ותוך כדי, מצמיד ברזל רותח לגופו, גורם לו לצרוח.
לא יכולתי להסיט את מבטי הצידה, לא ידעתי אם שאר הבנים שם, לא ראיתי כלום מלבד מריאנו, ולא שמעתי שום דבר מלבד הצרחות של אותו איש.
פאק, מה לעזאזל קורה כאן?
״לא אשאל אותך שוב, ויש לך פחות מעשר שניות לענות לי״ מריאנו אמר, טון קולו אכזרי מתמיד, כזה שלא שמעתי מעולם ואחרי היום, לא רציתי לשמוע.
״למי העברת את שאר המידע?״
האיש התנשם, ובאומץ שאני לא יודעת מהיכן שאב ירק את הדם על חולצתו של מריאנו ואמר, ״לך תזדיין״.
״אתה לא גורם לו להתייאש אם זה מה שאתה חושב״ קול של מישהו הסתנן לאוזני, ומריאנו פשט באדישות את חולצתו וזרק אותה על הרצפה, חושף את זרועותיו שהיו מלאות בדם, לפני שניגש לאח שבצד ומחמם שוב את הברזל.
הבעת פניו, הייתה האכזרית ביותר שראיתי מיימי.
שפת גופו הייתה רגועה בניגוד מוחלט לכל המצב ועם זאת, שריריו מתוחים ולסתו הדוקה עד כדי כך שחששתי שהיא תשבר.
הוא היה מנותק מהסביבה שלו, מריאנו היה בעולם משלו.
הוא הוציא את הברזל מהאש וחזר אל השבוי שלו, נעמד מולו ושואל, ״למי מסרת את שאר המידע?״
השבוי לא ענה, אבל המבט המפוחד בעיניו הספיק לי כדי לדעת מה הוא רואה בעיניו של מריאנו, ולא היה לי ספק שזה מה שהפחיד אותו ולא הברזל הבוער שבידיו.
מריאנו הרים אותו, ועוד לפני שהספקתי להוציא את הנשימה הבאה, השבוי שלו צרח.
״לאחר הבכור״ הוא צרח לבסוף, ״הייתי איתו בקשר ועבדתי מולו.. הוא.. הוא יודע הכל אני נשבע״.
״זה לא היה קשה כל כך״.
הסטתי את מבטי בקושי רב, מוצאת את נאצ׳ו וריקו מסתכלים.
המבט בעיניהם היה ריק וקר, אכזרי שמחק כל זכר לבנים שהכרתי, הם לא היו אותם אנשים, הם היו הרוע בהתגלמותו.
״אתה משקר״ מריאנו קבע והכניס באיטיות מצמררת את הברזל אל רגלו של השבוי שלו.
הצרחות שלו הרעידו את הקירות, הרעידו את גופי.
הצרחות שלו הפחידו אותי.
מריאנו הוציא את הברזל ואז תקע אותו באחת במרכז החזה של אותו בן אדם, בדיוק במקום שבו נמצא הלב.
הברכיים שלי כבר לא הצליחו להחזיק אותי, לא עיכלתי את מה שאני רואה, לא הבנתי מה קורה מולי.
״מריאנו תעצור״ מישהו צעק ואחרי שניה, מריאנו הסתובב לכיווני והביט ישירות בעייני, עיניו הוכיחו את כל מה שלא רציתי לדעת.
המבט שניבט מעיניו שיקף את הרוע, את האכזריות.
העיניים שלו היו שחורות וריקות, המבט שלהן חדר לי לנשמה וחנק אותה, ולא היה לי ספק שהמבט הזה יכל להרוג בשניה.
הידיים שלי רעדו ולא הצלחתי לנשום, אני לא חושבת שאי פעם פחדתי כמו שפחדתי ברגע הזה.
הבנתי על מה כולם מדברים, לראשונה הבנתי מי זה באמת מריאנו ולמה הוא מסוגל.
הקאפו האכזרי ביותר.
ואני אפילו לא מתייחסת למה שעשה, אלה לתנועות גופו, למבטו, לעיניו.
את המבט הזה לא היה לי ספק שלא אשכח מעולם.

כל זה הזכיר לי עד כמה הגבר שיושב לצידי, ללא הצד שהוא שומר בשבילי, הוא אחד האנשים הכי אכזריים שהעולם יודע.
הטלפון שלו צלצל.
הוא ענה מבלי להסיט את מבטו מהמסך, ״דבר״.
״מצאנו את המיקום״ אנזו אמר, ״זה המועדון הכי גדול במיאמי״.
״יש שם אנשים?״
״הוא מלא״.
״מעולה, תשאירו שם שמירה סמויה ותחזרו לפנטאהוז״.
״אתה.. אתה לא רוצה שנעשה משהו?״ אנזו שאל בחוזר הבנה, ״זה יהיה קל, הם לא שמים לב לנוכחות שלנו״.
״לא״.
״אני לא מבין״.
״אני אעשה את זה״.
״לחכות לך?״
״אני אעשה את זה לבד אנזו, אם יהיה מישהו שידאג שהדם שלהם יישפך זה יהיה אני בלבד״.
לא מה שהוא אמר הפחיד אותי.
אלה הטון והמבט, הם הספיקו כדי שאקפא.
״מריאנו-״
אבל הוא כבר ניתק את השיחה.
והבעת פניו עכשיו סיפרה לי שהוא עצבני יותר מדי בשביל לדבר, ושזה הזמן שלי ללכת.
אז זה מה שעשיתי, השארתי אותו לבד וחזרתי לעבודה בגוף רועד ממה ששמעתי.
דלתות המעלית נפתחו כעבור שעה, ואנזו נכנס ממנה עם ריקו ופבלו, פבלו וריקו צעדו לחדר העבודה ואנזו בא להתיישב לצידי במרפסת.
הוא נשען לאחור והדליק סיגריה, שואף באריכות ומשחרר את העשן באיטיות.
״אתה נראה עייף״.
״אין לך מושג כמה, ורק אמצע היום״.
שתקתי מעט, נותנת לו לנוח בשקט.
אבל לא יכולתי להתאפק עוד הרבה ורציתי לדעת, הסקרנות הרגה את החתול.
״היום.. אמרת משהו״.
״מה?״
״הייתי בחדר העבודה כש.. דיברת עם מריאנו״.
עוד לפני שהוא הספיק לענות לי, דלת חדר העבודה נפתחה ומריאנו יצא ממנה לבד ונעלם במעלית.
אנזו עקב אחריו במבטו, ועיניו סיפרו לי שהוא לא מרוצה ממה שקורה פה.
״אנזו, הכל בסדר?״
״כן״.
״לאן הוא הלך?״
אנזו העביר אליי את מבטו ונאנח עמוקות, ״להרוג יפנים״.
״מה.. למה.. למה אתה לא איתו? למה הוא הולך לבד?״
״היית בחדר כשהוא דיבר איתי, שמעת את השיחה״.
״לא הבנתי כלום״.
אנזו שתק כמה רגעים לפני שהתחיל לדבר, ״כשמריאנו היה ילד קטן הוא שם לעצמו מטרה להרוג כמה שיותר יפנים״ הוא אמר, ״עד לפני שלוש שנים, היו לו תקופות שהוא היה יוצא לבד לרחובות וטובח בעצמו בכמויות אדירות של יפנים, נכנס למועדונים שלהם, לבתי הזונות ולקזינו ורוצח את כולם לבדו״.
״פאק מה?״
״הוא תמיד היה חוזר כמנצח״.
״הוא.. הוא יכול למות אנזו! לך אחריו״.
״זה אבוז, לקח לנו בהתחלה הרבה זמן לגלות את זה, אבל כשגילינו הוא לא נתן לאף אחד להצטרף אליו״ הוא אמר, ״חשבתי שהוא סיים עם זה, אבל היום הרבה דברים עוררו את הזעם שלו״.
״מה קרה?״
״קיבלנו הרבה מידע שהוא לא אהב לשמוע״ הוא אמר, ״מאיימים על החיים שלך בין היתר״.
״מה חדש?״
הוא גיחך, ״את צודקת זה לא חדש, שום דבר שאנחנו לא רגילים אליו כבר״.
״אתה לא דואג לו?״
״את האמת? לא״ הוא אמר, ״אני לא אוהב שהוא יוצא לבד לרחובות אבל זה מריאנו, הוא היה והוא עדיין הטוב ביותר מכולם, אף אחד לא יכול להביס אותו והוא יחזור כמו תמיד כמנצח״.
נאנחתי, אני כן דאגתי בניגוד אליו אבל הבנתי שאין לי שום דבר לעשות.
אנזו סיים את הסיגריה בדיוק שנאצ׳ו יצא למרפסת והתיישב לצידנו.
״איפה מריאנו?״
״יצא״.
״לאן?״
״למאורה״ אנזו אמר ונאצ׳ו נאנח, ״שוב?״
״הוא מנסה להוכיח שהוא חזק? מה הקטע של זה?״ שאלתי.
״הוא לא צריך להוכיח שום דבר יפה שלי״ אנזו אמר, ״אני חושב שעוד לא הבנת מי זה מריאנו״.
״למה אתה מתכוון? מה עוד יש להבין?״
״מריאנו לא צריך להוכיח שום דבר״ נאצ׳ו אמר, ״והוא לא צריך אף אחד מאיתנו, הדבר הזה שהוא עושה? זה כמו לאכול צ'יפס בשבילך״.
״אבל הוא לבד.. מול מועדון שלם, זאת התאבדות״.
״הם לא יכולים עליו, הוא חכם, מהיר וחזק יותר מכולם״ אנזו אמר, ״ברור שיש בזה סכנה, אבל זה מריאנו״.
״ברור שאנחנו דואגים לו, אבל אנחנו לא מרגישים צורך להגזים כי הוא יודע מה הוא עושה״.
״הוא לא יתן לאף אחד לפגוע בו״ אנזו אמר.
הטלפון של אנזו צלצל בדיוק שהוא סיים את המשפט, הוא הביט בצג ונאנח.
״אנטוני?״ נאצ׳ו שאל ואנזו הנהן.
שתיהם התרוממו וחזרו פנימה, ואני הבנתי שאם הם כל כך רגועים לגבי זה, אין לי מה לדאוג בשביל כולם.
אז המשכתי לעבוד.

כמה שעות טובות אחרי, שכבר נהיה חושך, חתמתי את החתימה האחרונה בעיצוב חדר המגורים בבית שעליו עבדתי, ושמרתי את העבודות שלי.
הראש שלי התפוצץ והחלטתי להפסיק לעבוד להיום, ולשם שינוי מעט לנוח.
סגרתי את המחשב לאחר שעדכנת את מיה בהתקדמות שלי ובסטטוס העבודות שלנו, הרמתי הכל חזרה לחדר המגורים ועליתי למעלה, מחליפה בבדים ויורדת בחזרה למטבח.
מזגתי לעצמי מהיין האהוב עליי בכוס גביע גבוהה וגדולה ויצאתי אל הבריכה, נכנסת למים החמימים ונצמדת למעקה בצד שהשקיף על כל מיאמי.
סבא שלי תמיד נהג לומר לי שאני אוהבת להתגרות בגורל.
לא רק בהקשר של סכנות אמיתיות, גם בדברים הקטנים.
הייתי נוהגת לדחות את כל המשימות שלי בלימודים עד לרגע האחרון, ובקושי לומדת למבחנים.
אפילו שהייתי טובה בלימודים, וידעתי לעבוד מעולה תחת לחץ, העיקרון היה שגוי.
אותו הדבר גם לחופשות, נהגתי לבקש ממנו שיקח אותי לכל המקומות בהם תיירים בדרך כלל לא הולכים.
המשעמם והרגיל עניין אותי.
וזה גם למה בחרתי בתפקיד שבו בחרתי בצבא.
וגם שם זה לא הספיק, אז יצאתי לכל פעילות שהצלחתי לצאת אליה, והסתובבתי בכל מקום שאישרו לי.
ניסיתי הכל.
שנאתי בנאליות, שנאתי שהכל צפוי מראש.
אהבתי כל יום משהו חדש, אהבתי את הלא צפוי ושנאתי את החוסר ידיעה במקביל.
וזאת גם הסיבה שאחרי המבצע, הייתי הכי בנאלית שיש.
השתניתי ב180 מעלות והפכתי להיות כל מה שאני לא.
עד לאחרונה.
עם מריאנו אין שום דבר צפוי, שום דבר ידוע מראש.
וחוסר הידיעה שולט.
עם מריאנו, באיזה שהוא מקום חזרתי להיות עצמי.
וזה ההסבר היחיד לעובדה שהייתי לבושה בתחתונים וחולצת בטן רופפת ללא חזיה, בבריכה שבמרפסת, מביטה על הנוף של מיאמי עם כוס היין בידי.
ביום שהוא עד כדי כך זועם עד שהוא אפילו לא מדבר.
ביום שבו הוא יוצא לבד ברחובות ועושה אלוהים יודע מה.
ידעתי שהוא צריך לחזור מהעבודה בכל רגע, ולא הייתי כל כך בטוחה שהוא ישמח וישאר רגוע כשיראה אותי במקום שבו כל אחד מאנשי הצוות שלו יכול לעבור.
לא ידעתי באיזה מצב הוא יחזור, לא ידעתי איך הוא עכשיו ואם הוא נרגע מהצהריים.
אבל לקחתי סיכון, סיכון אמיתי.
רציתי להרגיש, רציתי לראות אם הוא יכול להרגיש.
סיכון שלא מנע מכל גופי להזדקף כשנשמע רעש של דלת שנפתחה, ונסגרה לאחר מספר שניות.
הלב שלי האיץ את הקצב שלו, השיערות שלי סמרו, ועדיין לא הסתובבתי אליו.
המשכתי להביט בנוף והרגשתי איך השמיעה שלי מתחדדת עם כל רגע, מנסה להבין מה הצעד הבא שלו.
״היי״ הוא אמר מאחוריי, לא קרוב כל כך ועם זאת, יכול להגיע אליי בשניה.
״היי״.
״אני לא מספיק חשוב בשביל שתסתובבי?״
נשמתי עמוקות, מניחה את כוס היין לצידי על שפת הבריכה ומסתובבת בתוך המים, לא נותנת לו עדיין לראות את פלג גופי התחתון.
״קר לך?״ הוא שאל כשהביט בחולצה שלי, מתיישב על אחד ממיטות השיזוף הקרובות לבריכה.
לא אמרתי כלום, צעדתי אל המדרגות הקרובות והתחלתי לעלות בהם אחת אחרי השניה לאט.
הגוף שלי, והמוח שלי כאחד, הגיבו למבט שלו שהלך ונעשה כהה יותר עם כל סניטימטר של גופי שנחשף לפניו.
לבסוף, כשעמדתי כולי מחוץ למים, הסתובבתי שוב וצעדתי אל המגבת שלי, נותנת לו להביט על הישבן שלי ונושמת עמוק, מנסה להעיף את הפחד שטיפס בגופי.
״מה את לובשת אלה?״ הוא שאל בטון נמוך ואכזרי כל כך, הטון של הקאפו, והגוף שלי רעד.
פחדתי, פחד טהור ואמיתי, עד כדי כך שלא רציתי להסתובב ולהביט בו.
ידעתי שעשיתי טעות, ולא היה לי ספק שאני הולכת לשלם עליה.
מה עשיתי?
״בגד ים״ עניתי בקול ניחר, ולבסוף, למרות הפחד, הסתובבתי, עוצרת את נשימתי למראה עיניו שהיו שחורות, והביטו בי במבט חודר ומלא תשוקה.
המבט שלו גילה את כל המחשבות שרצו בראשו והיו קשורות לגוף שלי, ובמקביל, שידר כעס עמוק.
למה אני מתגרה בגורל? לא יכולתי לחכות לו במיטה עם פיג׳מה? אני לא לומדת?
מריאנו לא הגיע לאן שהגיע כי נתן לאנשים לעשות מה שהם רוצים בסביבתו, ואני חוזרת על אותה הטעות שוב ושוב.
לא הייתי רוצה להיות מעולם האדם שמקבל את המבט שאני מקבלת עכשיו.
הוא התרומם, לסתו חשוקה בזעם, כפות ידיו מאוגרפות לצידי גופו ועיניו הבוערות לא משות מעייני, ״בגד ים?״
נשכתי את שפתיי התחתונה, וקצב פעימות ליבי איים לקרוע את בית החזה שלי.
מריאנו נעצר קרוב אליי, קרוב כל כך עד שהרגשתי את גופו רועד מזעם.
״זה נראה לך בגד ים?״ הוא שאל ורפרף עם אצבעותיו על החוט של התחתון שהיה מונח על מתניי.
הוא רעד מזעם, אבל מגע אצבעותיו היה עדין בצורה מטריפה.
הוא נשם עמוק, מתח את ראשו הצידה, חוזר על התנועות שמוכיחות לי שהוא כועס.
״שאלתי אותך משהו״ הוא אמר בשקט.
״כן״ אמרתי במאמץ.
הוא הביט בעייני ואמר ״אני חושב שלא הבנת את השאלה שלי״.
הוא סובב אותי באחת והצמיד את האגן שלי אל איברו שהיה קשה ועמד בצורה כזאת שעוד שניה התפרץ מתוך מכנסיו, מעלה את ידו אל בטני התחתונה ומלטף אותה בעדינות, עולה למעלה ונעצר בדיוק איפה שמתחילה החולצה, מרפרף על אצבעותיו על פטמותיי מעל הבד.
הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום,
אבל הוא לא סיים ושלח את ידו השניה אל גבי התחתון ואחז בחוט מאחור כששאל שוב ״זה נראה לך בגד?״
״יש לך בעיה עם זה?״ שאלתי והוא גיחך ועזב את גופי, מתרחק ממני מעט.
סובבתי אליו את מבטי והבטתי בלסתו מתהדקת, מתאפקת לגעת, להתקרב.
זה הגיוני שמריאנו הזועם היה סקסי יותר ממריאנו הרגיל?
מה לעזאזל?
איך גם כשהוא עומד להרוג אותי, הוא יכול לזכות מקום ראשון בהרטבת תחתונים?
הגבר הזה היה ההגדרה למילים ׳לא חוקי׳.
״יש לך שלוש שניות לכסות את עצמך ולעלות לחדר השינה, לפני שאזיין אותך כאן חזק, שלא תוכלי ללבוש דברים כאלה במשך שנה״.
״כאן?״
״לא הייתה לך בעיה להיות לבושה כך כאן, נכון?״ הוא נהם, עיניו בוערות, רציניות יותר מתמיד.
כרכתי סביבי את המגבת, ונכנסתי כמעט בריצה חזרה אל הבית, עולה אל חדר השינה ומנסה להרגיע את הרעד ברגליי.
הדלת מאחוריי לא איחרה להפתח מחדש.
ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, מריאנו אחז בפניי כאחוז טירוף וריסק את שפתיו על שלי כמעט באלימות, מנשק ומוצץ, מעביר את כל הכעס שלו בנשיקה.
״זה לא בגד אלה״ הוא אמר לאחר שהתנתק משפתיי ואחז בתחתון שלי, קורע אותו בלי מאמץ, גורם לי לגנוח בקול.
״זה חוט״ הוא אמר והרים את זה לעייני, ממחיש על מה הוא מדבר.
״וזה?״ הוא אמר ושמט את התחתון, אוחז בשולי החולצה הקטנה שלי ומלטף בעדינות את החזה שלי שהציץ מלמטה, גורם לי לגנוח בקול.
״זה לא חולצה״ הוא אמר, אוחז הפטמה שלי וצובט אותה, לפני שהרים את החולצה מעלה והעיף אותה מגופי.
״את שתי אלה, אני אשרוף עוד מעט״.
מה הקטע שלו עם לשרוף לי בגדים?
״ע.. עוד מעט?״
״אחרי שאזיין אותך״ הוא אמר ללא שמץ של הומור.
הוא אחז במתניי, מרים אותי בלי מאמץ ומושיב אותי על החלון הצרפתי, גורם לי להצטמרר מהקור של הזכוכית על גבי.
״בא לי להרוג אותך״ הוא אמר בכעס, מחדיר את אצבעותיו לתוכי וגורם לי להאנק.
״זאת הפעם האחרונה אלה״ הוא המשיך, לא נותן לי להגיב או לנשום, ״שאת מסתובבת ככה, במקום שכולם יכולים לראות אותך״.
״וזאת הפעם האחרונה״ הוא סינן מבין שיניים חשוקות כשהוסיף אצבע נוספת וסובב אותן בתוכי, גורם לי לצעוק, ״שאת לובשת דברים כאלה, ברור?״
לא יכולתי לענות, לא ידעתי איך.
״ברור אלה?״ הוא שאל בכעס ועצר את אצבעותיו בזווית שגרמה לי להתנשם בחדות.
״ברור״ מלמלתי, מפחדת מהמבט בעיניו.
״סבא שלך לא שיקר שאמר שאת אוהבת למתוח את הגבולות״ הוא אמר ותוך שניות, גרם לי להתפוצץ ולצעוק מהאורגזמה שהביא אותי אליה.
״מתחתי אותם?״ שאלתי בקושי, לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לפתוח את העיניים.
״קרעת אותם״ הוא ענה, מוריד את הבגדים שלו וחודר אליי באחת, נכנס ויוצא בקצב איטי, מענה אותי.
הוא אגרף את שתי ידיו על הזכוכית לצד ראשי, מהדק את לסתו, מתאפק.
״מריאנו!״ צעקתי, מהסה לגעת בו אך נוהמת כשהוא אחז בשתי ידיי מאחוריי גבי, גורם לגופי להתקמר.
״לא״ הוא אמר, מביט בעייני ומטייל על גופי עם אצבעו, מגרה את הפטמות שלי, את בטני, את מתניי, מבעיר אש בכל מקום שנודע בו.
״מריאנו.. בבקשה״ מלמלתי, מרגישה את הדמעות יוצאות בעייני ועם זאת, את בתשוקה ההולכת ומתגברת בגוף שלי.
הגעתי אל הקצה, לא היה לזה הסבר אחר.
מריאנו היחיד שידע להביא אותי לקצה, והפעם? לא היה נראה שהוא מתכוון להסתפק בפחות מהתרסקות.
אבל שניה לפני שהתפוצצתי, הוא עצר ונשלף מתוכי, גורם לי לפלוט יללה מאובדן המגע שלו, ״מה אתה עושה?״
הוא נישק את שפתיי והתנתק, נושם עמוקות ומאגרף את ידו על איברו, משפשף אותו ומביט בעייני.
פלטתי נהמה, מנסה לשחרר את ידיי מאחיזתו ומרגישה בדמעות כמעט זולגות מעייני.
הוא גמר, והשאיר אותי מיוחמת.
״מריאנו״ גנחתי כשהוא הנמיך את פיו ונישק את הפטמה שלי באיטיות, נושך, מוצץ, מענה אותי.
״מגיע לך שאשאיר אותך ככה״ הוא מלמל על עצם הבריח שלי, עולה עם שפתיו עוד ונעצר על הלסת, נושך גם אותה וחוזר לצווארי, מתעכב שם, מוצץ את העור הרגיש וגורם לי להיאנח.
״לא״ גנחתי, כורכת את רגליי סביב מתניו ומנסה להצמיד אותו אליי, לגעת בו, ליצור חיכוך שירגיע את הדפיקות, לשווא, לא הצלחתי להזיז אותו סנטימטר.
״אבל את יודעת מה הבעיה?״ הוא שאל וליטף את איברי בעזרת אגודלו, נוגע בעדינות כל כך ומטריף אותי, גורם לי לנשוך את שפתיי, לנהום.
הצורה בה עמד בין רגליי ותפס את ידיי, מנעה ממני כל יכולת לזוז, ונאלצתי להשאר חסרת אונים מול המגע שלו.
״מריאנו״ נאנקתי, מקמרת את גבי וגונחת שוב כשהוא הכניס אצבע אחת באיטיות מטריפה לתוכי.
״הבעיה היא״ הוא אמר, מצמיד את שפתיו לשפתיי ועומד ככה, לא מנשק, לא זז, גורם שלא אוכל גם להזיז את פניי.
״שאני מכור אלייך״ הוא אמר לבסוף, מוציא לאט את אצבע וגורם לי לגנוח את שמו.
״אני מכור לריח שלך, לנשימות שלך, לטעם שלך, אני מכור לראות אותך גומרת״ הוא אמר והביט בעייני במבט אכזרי, ונכנס לתוכי במכה, גורם לי לצעוק.
הוא נכנס ויצא במרץ, הפעם לא מתאפק ונחוש להביא אותי אל השיא.
״אבל אם עוד פעם אחת, אראה אותך לבושה ככה בחוץ״ הוא אמר וכרך את ידו סביב צווארי, מונע ממני את האוויר, ״אני אהרוג אותך, ברור?״
שכחתי איך מדברים.
שכחתי הכל, חוץ ממנו.
הוא עצר בתוכי ושחרר את אחיזתו על צווארי, גורם לי להאנח ולהשתעל.
״ברור אלה?״
״כן״ מלמלתי והוא ריסק את שפתיו על שפתיי, נושך את שפתי התחתונה, מנשק אותי, משגע אותי, וממשיך לחדור אליי בתשוקה, גורם לי שוב להבין שאף גבר לעולם לא יגרום לי להרגיש כמוהו.
עד שגמרתי בצעקה סביבו, רואה רק שחור ולא שומעת כלום חוץ מהנשימות שלי ושלו.
מריאנו גמר בתוכי בשאגה, משחרר את ידיי ונותן אגרוף חזק בחלון.
ניסיתי להרגיע את הנשימות שלי, ללא הצלחה.
״את בסדר?״ מריאנו שאל ברוך שהיה מנוגד לחלוטין לכל הזעם של קודם.
״אני לא יכולה לנשום״ אמרתי.
הוא חייך ונישק את שפתיי בעדינות, מנגב באצבעותיו את הדמעות שלי, מלטף את פניי.
״תפסיקי להתגרות בי״.
״אני אשמה?״
״כן״ הוא אמר ונישק אותי שוב, מוצץ את השפה התחתונה שלי.
מריאנו הרים אותי, כרך את רגליו סביב מתניי והוביל אותי אל המקלחת, מושיב אותי על השיש בפנים וסוגר אחריו את הדלת.
הוא פתח את המים עלינו, מכוון אותם לטמפרטורה החמה שאהבתי ונותן להם לשטוף אותנו מעט לפני ששם שמפו בידיו והחל לחפוף ולעסות את שיערי.
עצמתי את עייני בהנאה, מניחה את ידי על זרועותיו ונהנית ממגע השרירים שלו.
אמרתי כבר שהזרועות שלו זה החולשה שלי?
מריאנו הסתובב להניח בחזרה את השמפו במקום, נותן לי הצצה לגב שלו.
טוב, אחת החולשות.
הוא חזר, מלטף את שיערי וקובר בו את אצבעותיו.
הנחתי את ידיי מחדש על אמות ידיו, מביטה היישר בעיניו שהביטו בי בהבעה לא ברורה.
״מה?״
״מה עשית לי?״ מריאנו שאל ברוך, מפשק את רגליי מעט ומכוון את עצמו, נכנס לתוכי בעדינות ואיטיות מנוגדים לזיון העוצמתי מקודם.
העיניים שלו, המבט והצבע שלהן הפכו להיות הדבר האהוב עליי בעולם.
יכולתי להביט בהן שעות, יכולתי לשקוע במבטו.
״אני אוהבת את העיניים שלך״ מלמלתי והוא חייך ויצא מתוכי שוב, נכנס ברכות מחדש וגורם לי להאנק.
״אני מכור לשלך״ הוא הדגיש, נכנס לתוכי עוד מספר פעמים וגורם לשתינו להגיע לשיא באותו רגע.
שמטתי את מצחי נגד חזהו, מנסה להרגע מהשעה האחרונה ולהבין איך קרה שהגבר הזה שלי.
כרכתי את ידיי סביב מתניו וחיבקתי אותו, מנסה לנצל את הרגעים הפשוטים האלה בהם הוא איתי.
בהם כל כולו איתי.
את הרגעים שהוא לא עסוק בעבודה, ששום דבר לא מטריד אותו, את הרגעים שאני רואה את מריאנו האמיתי.
ברגעים האלה מריאנו לא צריך לדבר איתי, את מה שצריך לראות אני רואה בעיניים שלו.
״את יפה״ הוא אמר ברכות ואני חייכתי.
לראשונה בחיי, לא מרגישה מובכת, ובאמת מאמינה לו.
הורדתי את מבטי לכפות ידיו כשנזכרתי באגרופים שנתן קודם לכן, וליטפתי את השריטות שנוצרו על מפרקי אצבעותיו.
פאק, איך אפשר להיות מכורה לכפות ידיים של גבר, זה הגיוני שגם זה הפך להיות חולשה שלי?
כן.
הידיים של מריאנו היו הדבר הכי ממכר בעולם.
״כואב?״
״לא״.
נו בטח, לא חשבתי אחרת.
נעמדתי על ברכיי והעברתי את זרועותיי לצווארו, ממשיכה להביט בפניו.
״אולי תישאר איתי?״
״אני איתך״.
״כל הלילה״.
״אני איתך הלילה״ הוא אמר, מעביר את ידיו על מתניי.
״מעכשיו?״ שאלתי.
״אני צריך לעבוד קצת ואבוא, נאצ׳ו אמר שהוא צריך אותי דחוף ולריקו יש כמה עדכונים שלא יכולים לחכות״.
״אני ארדם עד אז״.
״אעיר אותך״ הוא אמר, ואני לא המשכתי את השיחה.
נותר לי קצת פחות משבוע עד שאצטרך לטוס לישראל, ואני לא יודעת אם מריאנו יבוא איתי או לא.
ורציתי לנצל כל דקה אפשרית איתו, כל דקה אפשרית לצבור כוחות ולנשום לפני שאפול לתהום.
רציתי שהלב שלי ימשיך לפעום ברוגע.
רציתי את הרוגע, את השלווה, את הכיף שאני מרגישה כשהוא לידי.
כי עוד חמישה ימים, או קצת יותר אם יתמזל מזלי, לא אצליח להרגיש.
״אני מצטער על היום, נכנסת בזמן לא טוב״ הוא אמר, ״לא רציתי שתראי את זה, לא רציתי שתראי אותי ככה אבל הייתי חייב לשמוע את זה שוב כדי לקבל פיסות מידע שחסרות לי״.
״אני.. אני יודעת מי אתה מריאנו״ אמרתי, ושוב, חזרנו לשקט.
״על מה את חושבת?״
״אני.. סתם.. רוצה להיות איתך קצת יותר״.
״אני משתדל, זה לא תלוי בי״.
״אני יודעת.. פשוט.. הלוואי וזה היה״.
״את מפחדת?״
״קצת״ אמרתי.
מריאנו התקרב ונישק את שפתיי, ״אמרתי לך שאבוא איתך, אהיה שם כל עוד תרצי אותי, ממה את מפחדת?״
״אתה מבטיח?״
״אני מבטיח יפה שלי״.

״מה אתן עושות?״
הרמתי את מבטי אל לוסיה שהתקרבה והתיישבה לצידי.
״עובדות״ מיה אמרה, ״יש לנו כל כך הרבה עבודה שהצטברה בימים האחרונים״.
לוס חייכה, והפנתה אליי את המבט, ״יש לך.. חמש דקות.. בשבילי?״
״אפילו יותר, שנצא למרפסת?״ שאלתי והיא הנהנה.
״הדבר היחיד שלא גמור בפרויקט של המסעדה זה פלטת הצבעים הסופית, תוכלי להשלים אותה?״ שאלתי את מיה.
״אהובתי, צבעים זאת את״ מיה אמרה, ״אשלים את העיצוב הפנימי ואסיים את הפרויקט, תראי אותו כגמור״.
״סגור״ אמרתי והלכתי עם לוסיה אל המטבח, הכנתי לשתינו כוס קפה ענקית ולוסיה גנבה כמה נשנושים בדרכה החוצה.
נעצרנו בכניסה למרפסת למראה אנזו ומריאנו שעמדו בפינה מרוחקת ודיברו בינהם.
הבטתי בבריכה, מרגישה את הלחיים שלי מאדימות לנוכח הזיכרון של מה שהתחיל כאן מוקדם יותר הערב ונגמר בחדר השינה שלנו.
התיישבתי על מיטת השיזוף הקרובה ולוס התיישבה לצידי, ״מה קורה?״
מבטה היה נעוץ באנזו, והבעת הפנים המחוייכת שלה נעלמה כלא הייתה, את מקומה תפסו עיניים נוצצות.
״יר הדבש שלנו התבטל״.
״אני יודעת״.
״בגלל שמקסיקו מגיעים״.
״אני יודעת״.
היא הביטה בי בשאלה, ״ידעת? ממתי?״
״אלפונסו דיבר עם מריאנו כשהייתי איתו באוטו״ אמרתי, ״מקסיקו היו אמורים לנחות היום אבל בגלל שינוי בתכנית שאני לא יודעת מה הוא, הם יגיעו רק מחר״.
״ארזתי הכל, הכל היה מוכן ופתאום אנזו נכנס הביתה אחרי כמה שעות בעבודה ואמר שאנחנו לא נוסעים״ היא אמרה, ״אני אוהבת אותו, אני יודעת שזה לא אשמתו ו.. אבל.. אני מתבאסת, מה אני אעשה?״
״מותר לך להתבאס אהובתי״ אמרתי לה, ״את יודעת שזה החיים שלהם ואת מבינה את זה, אבל את גם יודעת שכמו שזה לא צפוי לכיוון הזה זה יכול להיות לא צפוי לכיוון השני ואנזו פתאום יכול להפתיע אותך״.
״בקרוב את טסה לישראל, מריאנו עדכן את אנזו שיטוס איתך לכמה ימים ואנזו יצטרך להישאר ככן״ היא אמרה, ״שום דבר לא יכול לקרות עד שתחזרו״.
״מריאנו נוסע לארבעה ימים ואני לקצת יותר, נחזור עוד לפני שתשימי לב״.
״מה קרה?״ קולו של אנזו נשמע לפתע כשהוא הגיע לצידנו, מעיף מבט מודאג בפניה של לוסיה ומתיישב לצידי.
״אלה, בואי רגע״.
התרוממתי ממקומי, נותנת להם מרווח לדבר וצועדת לכיוונו של מריאנו.
״מה קרה לה?״ הוא שאל כשהגעתי ונעמדתי מולו.
״היא מבואסת בכלל שהיא ואנזו לא נסעו״.
הוא הנהן וחזר להביט בפניי, ״אני מבקש ממך משהו ואני רוצה שתקשיבי לי בימים הקרובים״.
הנהנתי, מפוחדת מעט.
״לא אוכל להיות איתך כמו שאני עכשיו, הבית יהפוך להיות עמוס ברוב שעות היום״.
״מקסיקו ישנו כאן?״
״לא, הם ישנו בדירות שלי בבניין״.
״אוקיי״.
״כל מה שאני מבקש ממך, זה שאם יש משהו הכי קטן שאת צריכה אותי, תקראי לי״ הוא אמר, מפתיע אותי.
לא ציפיתי שזאת תהיה הבקשה שלו.
״אני אהיה עסוק רוב הזמן עד שהם ילכו ולא אוכל לשים לב לכל דבר״.
״זה בסדר, אתה לא צריך״ אמרתי.
״שמעת מה אמרתי?״ הוא שאל בטון קשוח והרים את סנטרי, ״כל סיוט, כל חלום, כל מחשבה, הכל אלה, אני נמצא בחדר העבודה״.
״בסדר״ מלמלתי.
״זה הבית שלך, זה השטח שלך, אם משהו לא נראה לך את יכולה להעיף אותם מכאן״ הוא אמר בטון שלא משתמע לשני פנים, ״אני רוצה לדעת הכל.. כל מבט או הערה״.
״בסדר״.
הוא הרכין את ראשו ונישק את שפתיי עמוקות לפני שחזר פנימה עם אנזו.
״דיברתם?״ שאלתי את לוסיה המחוייכת.
היא הנהנה, ״אני יודעת שהבאסה שלי מוצדקת, אבל אנזו לא ניסה לתרץ אלה רק הצדיק אותי, ואמר שברגע שיתאפשר הוא יפצה אותי״.
״אנזו אוהב אותך״.
״אני יודעת״ היא אמרה, ״שנחזור פנימה?״
הנהנתי, ושתינו צעדנו פנימה בחזרה בעקבות הגברים.
״יש בעיה בקשר למטבח של סבא שלך״ מיה אמרה ברגע שהגעתי וניתקה שיחת טלפון.
״מה הבעיה?״
״המידות לא מתאימות״.
״הבאתי להם אותם אישית, כל עוד הם לא עשו טעות זה אמור להתאים״.
״זאת בדיוק הבעיה״.
״הם עשו טעות?״ שאלתי באנחה ומיה הנהנה.
״אדבר איתם, המטבח הזה היה אמור להיות מוכן לפני שבועיים״ אמרתי בזעם.
״דיברתי איתם, השתמשתי קצת בשם של מריאנו ושל סבא שלך, זה עבד״ היא אמרה, ״המטבח יהיה מוכן מחר, וקיבלת פיצוי״.
״אני יכולה לעזור איכשהו?״ לוסיה אמרה לבסוף ושינתה נושא.
חייכתי אליה, ״הלוואי, את כל מה שיכולתי להביא לך הבאתי, נשארנו עם המשימות הכבדות של העיצוב עצמו״.
״מאז שהתחלתי לעזור לך התאהבתי במקצוע״ לוסיה אמרה, ״רציתי לספר לך עוד קודם אבל לא הספקתי, החלטתי להרשם ללימודים״.
״באמת?״ שאלתי בהתלהבות והנחתי את המחשב על השולחן, ״איזה?״
״מה שאת למדת״.
״זה יהיה לך קשה, אני לא עשיתי לימודים רגילים״.
״אני יודעת, לקחתי את המסלול המקוצר ואני לומדת רק תעודה״ היא אמרה, ״אבל אני רוצה לעסוק בזה״.
״אני אוהבת את כוח הרצון שלך״.
״הכל בזכותך״ היא אמרה בחיוך, ״כשעברתי למיאמי לא היה לי מושג מה אעשה ונכנסתי לדיכאון, אבל כשהתחלתי בכל פעם לעזור לך קצת, התאהבתי בעבודה שלך, תמיד אהבתי עיצוב אבל את הראית לי עולם אמר שלא חשבתי עליו בכלל״.
״אז קדימה למה את מחכה?״ מיה אמרה, ״תתחילי את הלימודים ובמקביל תתחילי לעבוד איתנו, אין יותר טוב מלצבור נסיון בתחום״.
״באמת? תקבלו אותי לחברה שלכן?״
״את צוחקת? אין תנאי קבלה בשבילך״ מיה אמרה ואני הנהנתי בהתלהבות, ״בתור התחלה תיאלצי לעשות את הדברים הקטנים, אני אלמד אותך כל מה שאפשר על העבודה וזה יקח זמן, את תתחילי בקטן אבל מהר מאוד תעלי״.
״אין לי בעיה לעשות את כל העבודה השחורה שתדרש״.
״אני אקח על עצמי את כל הפרויקטים שלא ביקשו את אלה במיוחד״ מיה אמרה, ״היא תתעסק בללמד אותך תוך כדי עבודה על מה שהיא כבר עושה״.
״תכנית טובה״ אמרתי, ״אבל את צריכה לדעת שבקרוב אסע לישראל, יהיה לנו דילאי של כמה ימים״.
״זה בסדר, אני מתחילה את הלימודים רק בעוד יומיים ונראה לי שארצה את הכמה ימים האלה כדי להכנס לתוך החומר״.
״אעזור לך בלימודים, התגעגעתי ללמוד״ אמרתי, ״ואני בטוחה שאני זוכרת את הרוב, גם אם זה לא אותו חומר אוכל לפחות לנסות לעזור לך להבין״.
״איפה את לומדת?״ מיה שאלה לאחר שלוס סיימה לצווח בהתרגשות.
״בבית״ היא אמרה בחיוך, ״אנזו ביקש ממני שאחפש מקום שלא דורש יותר מדי יציאות״.
״אז עכשיו את גם לא יכולה לצאת החוצה?״ מיה שאלה.
״אני יכולה, אנזו יאבטח את הכיתות ואת הכבישים אם אצטרך, אבל אני בכל מקרה מעדיפה ללמוד בבית״ היא אמרה במשיכת כתפיים, ״ככה אהיה קרובה לאלה כל הזמן״.
״בזמן הקרוב אעבוד בעיקר מהבית״ אמרתי, ״אמנם מייק נתן לנו את המשרדים שלנו במתנה והחברה שלנו תשב בבניין שלו, אבל זאת התקופה בשנה שאני לא הולכת פיזית לעבודה״.
״אני אנצל את רוב הזמן כדי להיות אחראית על השיפוצים ולכן אצטרך להיות בשטח״ מיה סיפרה, ״התכניות כבר מתקדמות ואבא שלי לקח את הפרויקט הזה על עצמו״.
״באיזה שיפוצים מדובר?״ סאם שאלה לפתע והגיעה להתיישב לצידנו.
״אבא שלי החליט להעניק לי ולאלה במתנה קומה אחת מבניין המשרדים שלו, לפחות בינתיים עד שנתפתח״ מיה סיפרה את מה שמייק בישר לנו כמה ימים אחרי שסיפרנו לו על הרצון שלנו להקים עסק משלנו.
״ובשביל זה הוא קנה קומה נוספת בבניין, ועכשיו הוא צריך לשפץ אותה כדי שתתאים לעובדים שלו ובמקביל, לשפץ את הקומה שלנו בצורה שתתאים לנו״ היא המשיכה, ״במקום כל המשרדים שיש שם, לעשות משרדים בודדים אבל גדולים יותר, הוא אחראי על הכל ואלה עשתה כבר את הדמיה לפי הרצון שלנו, אני אחרית על העבודה בפועל״.
״וואו, אתן באמת עובדות טוב יחד״ לוסיה אמרה, ״רגע, יהיה לי משרד?״ היא שאלה בהתלהבות.
צחקתי, ״יהיה לך משרד, צמוד לשלי״.
״משרד? על מה את מדברת?״ סאם שאלה ולוסיה סיפרה לה על התכניות שלה לזמן הקרוב.
״היי״ קולה של אלמה נשמע.
מיה ואני נאנחנו, מבינות שכנראה לא נצליח להמשיך לעבוד היום ומחליטות להניח את המחשבים.
״אז אני מבינה שגם את לא נסעת״ לוסיה אמרה בחיוך עקום.
״אני לא יודעת מה קרה, ריקו לפני כמה שעות הודיע לי שלא ניסע ושאנחנו נשארים במיאמי״.
״גם אנזו״.
״את עצובה?״ סאם שאלה והרימה את רגליה על המושב.
״קצת״ לוס ענתה, ״ציפיתי לזה, חשבתי ש.. שיהיה לי קצת זמן עם אנזו״.
״אני חשבתי שזאת הזדמנות מצויינת להכיר את ריקו״ אלמה אמרה בביישנות, ״אני לא מצליחה להתקרב אליו, אני מרגישה שאני לא.. לא שם״.
״ריקו בן אדם מדהים״ סאם אמרה.
״אני יודעת, הוא משתדל והוא מקסים ו.. ויש לנו שיחות טובות, אבל אני רוצה להיות איתו לבד, בלי המאפיה״.
״אהובתי, את לא יכולה לעולם לקבל אותו ללא המאפיה״ סאם אמרה, ״זה בא בעסקת חבילה, ככה זה הגברים האלה״.
אלמה נאנחה בחיוך, ״אני שמחה שלפחות אנחנו כאן, אני זוכה להתקרב אליכן קצת יותר״.
״אני מקווה שנישאר במיאמי כמה שיותר״ סאם אמרה ואני צחקתי, מייחלת לאותו הדבר בדיוק אבל יודעת שזה לא אפשרי.

מריאנו
״אנחנו סגורים?״ שאלתי בפעם החמישית להיום.
״סגורים בוס״ מרטינז אמר.
״אני לא רוצה הפתעות הלילה״ אמרתי בקשיחות.
״לא יהיו, אנחנו מוכנים לכל תרחיש״ סנטיאגו אמר, ״כל עוד לא יטמינו לנו פצצות ברכבים״.
״תדאגו לא להתפוצץ איתם״ נאצ׳ו אמר, ״קדימה צאו, תעדכנו אותנו מהשטח מה קורה״.
צלצלול טלפון נשמע, פבלו ענה לשיחה והאזין מספר דקות לפני שאישר וניתק את השיחה.
״המשלוח עבר לאוסקר״ פבלו עדכן, ״החצי הראשון של הסחורה, כמו שסיכמנו״.
״הוא עשה בעיות?״
״הוא עוד לא יודע איזו כמות הוא אמור לקבל״ פבלו אמר, ״תצפה לשיחה״.
״אני אדבר איתו״ אנזו אמר, ״כבר אמרתי לו להעביר את כל התקשורת דרכי״.
״המעקב תקין?״
״תקין״ פבלו ענה, ״ניפגש מאוחר יותר״.
פבלו, מרטינז וסנטיאגו יצאו מחדר העבודה וסגרו אחריהם את הדלת.
״מתי מקסיקו ממריאים?״ שאלתי את ריקו.
״מחר בצהריים״.
״מה לגבי השטח של המועדון?״ שאלתי את אנזו.
״שלנו, אפשר להעביר לאלה״.
״אני אדבר איתה״ אמרתי.
״היא תהיה מסוגלת לעבוד גם על שלי?״ נאצ׳ו שאל.
״כן״.
לאחרונה גם אני וגם נאצ׳ו החלטנו לפתוח עוד מועדון חדש, אחד במיאמי ואחד בסן דייגו.
המועדון יהיה אותו מועדון, הקונספט יהיה זהה וזה מה שמייחד אותם משאר המועדונים שלנו.
מדובר בפרויקט משותף, לכן זה יהיה אותו מועדון, במקומות שונים.
״אלך לדבר איתה״.
״סיימנו להיום?״ פבלו שאל ואני הנהנתי.
השעה הייתה מאוחרת מספיק.
יצאתי מחדר העבודה אחרי כולם, ממשיך איתם אל חדר המגורים ומתיישב לצידה של אלה, מושך אותה אליי.
״אתה נראה עייף״ היא מלמלה והביטה בפניי.
״אני עייף״.
״אז למה אתה לא הולך לישון?״
״צודקת״ אמרתי והתרוממתי, מרים אותה איתי ומתעלם מכולם בדרך למדרגות.
הנחתי אותה על המיטה והנחתי נשיקה על ערפה לפני שפניתי למקלחת, יוצא משם כעבור כמה דקות ולובש בוקסר שחור.
״רציתי לדבר איתך על משהו״ אלה אמרה כשיצאתי.
״על מה?״
״אני לא זוכרת״ היא אמרה ואני גיכחתי, ״תיזכרי״.
״זה לא עובד ככה״ היא אמרה בזעף, ״הכל בגללך״.
״איך אני אשם?״ שאלתי אותה ועליתי למיטה לצידה, מושיב אותה בין רגליי כשפניה פונות לכיווני.
״אתה כל הזמן עובד ו- נזכרתי!״ היא אמרה לפתע.
״נו?״
״אני צריכה ללכת לישון מחר בדירה שלי ושל מיה״.
״לא יקרה״.
״אבל- אתה מוכן לפחות להקשיב?״
״לא״.
״אנחנו צריכות לעבוד יחד ולהשלים פערים בעסק שלנו, זה רק ללילה אחד ואז אחזור״ היא אמרה, ״מיה חייבת ללכת למשרד אבל היא לא תחזור לכאן ואני חייבת אותה״.
״את לא ישנה בשום מקום אחר שהוא לא המיטה הזאת״.
״אתה מעצבן אותי״.
״מעולה״.
״אתה אפילו לא מנסה להקשיב״.
״נכון״ אמרתי, ״אתן צריכות לעבוד? תעבדו מכאן, את רוצה לעבוד בדירה? אקח אותך ואחזיר אותך שאת מסיימת״ המשכתי, ״אבל המקום היחיד שאת ישנה בו זה המיטה שלי״.
היא שתקה, אבל פניה הבהירו לי את השפעת המילים שלי עליה.
״טוב״ היא אמרה ונשכבה לאורכי, חזה צמוד לשלי.
״מתי מקסיקו מגיעים?״ היא שאלה, מניחה את זרועותיה על חזי ומשעינה עליהם את סנטרה.
״מחר בערב״ אמרתי, מניח את ידיי על הגב שלה ומלטף בעדינות מתחת לחולצה.
״נאצ׳ו ואני עובדים עכשיו על פרויקט משותף, אנחנו מקימים מועדון חדש במיאמי ועוד אחד זהה בסן דייגו״ אמרתי, ״הפרויקט הזה שלך, אני רוצה שתעבדי עליו מההתחלה ועד הסוף״.
״מה זה אומר מההתחלה?״
״מרגע הבניה שלו״ אמרתי, ״השטח ריק, העבודה שלך מאפס״.
״אני.. אני מעצבת פנים מריאנו, לא מהנדסת בניין״.
״את אדריכלית נכון?״
״כן״.
״מצוין, כל מי שאת צריכה יעמוד לרשותך, אנזו יעבור לך את כל האנשים שאיתם אנחנו עובדים באופן קבוע״.
היא נאנחה, ״מי אחראי על המועדון בסן דייגו?״
״את״.
״אני- מה?״
״שמתי אותי, הפרויקט הזה כולו שלך אלה״.
היא חייכה, ״אני.. תודה״.
״מחר בבוקר אעביר לך את הלו״ז המדויק ואת הדרישות״ אמרתי.
״איזה מן דרישות?״
חייכתי.
״לא, אני לא עושה לך מועדון חשפנות״.
צחקתי, ״אל תדאגי, אני מבטיח לך שרק אותך אני מזיין כרגע״ אמרתי ומשכתי את פניה אליי, מנשק אותה ארוכות.
״זה לא מצחיק״ היא מלמלה אך נכנעה לנשיקה.
״לא צחקתי״.
״לא השארתי לך את האופציה, אתה חושב שאשאר איתך אם תיגע במישהי אחרת?״
הבטתי בה בשקט, נהנה מהאש בעיניה.
״את חושבת שארצה לגעת במישהי אחרת?״
היא שתקה, אבל פניה הביעו את חוסר הביטחון שהרגישה.
״אין לי מה להסתכל בחוץ כשיש לי אותך במיטה שלי״ אמרתי ונשכתי את השפה התחתונה שלה בחזקה, מבהיר את הנקודה שלי עד הסוף.
היא נאנחה, הסדירה את הנשימות שלה והניחה את ראשה על כתפי, מורידה מעט שיער על פניה כמו תמיד.
הרמתי את ידי והסטתי את השיער, חושף את פניה.
היא עשתה זאת שוב, וכך גם אני.
״תפסיק״.
״אמרתי לך לא להסתיר את הפעם כשאת ישנה״.
״זה הרגל״ היא אמרה, נשכבת לצידי ומחביאה את הפנים בצווארי.
״תפסיקי אותו״.
״לא״.
״למה את עושה את זה?״
״אני לא אוהבת לישון כשהפנים שלי חשופות, זה לא נוח לי״ היא מלמלה, ״ואני לא מצליחה להרדם״.
נישקתי את מצחה, ״תתחילי להיגמל״.
״למה? מה זה מפריע לך?״
״ככה החלטתי״.
״תתמודד״ היא אמרה והעבירה את השיער על הפנים שלה.
תפסתי את שתי ידיה מאחורי הגב שלה והסטתי את השיער מפניה, רוכן באיטיות מטריפה ומנשק את שפתיה בעדינות לא אופיינית לי, מחייך למשמע הנשימות הכבדות שלה.
״לישון, אלה״.
״אתה..״ היא אמרה והחלה להתפתל כדי להוציא את ידיה מאחיזתי, ״תפסיק.. להגיד לי מה לעשות!״
חייכתי לאור העבודה שהיא לא באמת הצליחה לזוז.
״את תעזבי את השיער שלך?״
״לא״.
״אז את תשני ככה״.
״אני לא אישן״ היא אמרה, ״בטח לא כי אתה אמרת לי״.
הרכנתי את ראשי באיטיות, מצמיד את שפתיי לנקודה הפועמת בצווארה ומנשק בעדינות מטריפה, מוצץ את עורה, שואף את הריח שלה, משגע אותה.
רק אחרי שהיא צעקה הפסקתי, מרוצה למראה הסימן שנהיה על עורה.
״אני אשאל שוב, את תעזבי את השיער שלך? או שאמלא את הצוואר שלך בכאלה?״
״בסדר״ היא מלמלה ואני הנהנתי ונישקתי ארוכות את שפתיה, משחרר את הידיים שלה וחוזר לתנוחה של קודם, מחייך כשהיא הניחה את ראשה על כתפי ואת ידה על בטני.
״לילה טוב״ היא אמרה ונישקה את הלסת שלי.

דלת חדר העבודה נפתחה, וממנה נכנסו פבלו, אנזו, ריקו ומרטינז, מוכנים לתדריך הבוקר.
״בוקר טוב בוס״ ריקו אמר בעליזות הרגילה שלו.
״איפה סנטיאגו?״ נאצ׳ו שאל כשהרים את מבטו מהמסך.
״פה״ הוא אמר ונכנס לפני שסגר את הדלת אחריו, מניח על השולחן שלושה כוסות קפה.
״בפעם הבאה שלא תעדכן אותי מה קורה באותו הרגע, אהרוג אותך״ נאצ׳ו אמר לריקו באיום.
ריקו חייך, ״מה היית עושה עם זה? טס לסן דייגו? אבא טיפל במצב״.
״שמעת אותי?״
״שמעתי שמעתי״ הוא אמר, ״אתה ומריאנו צריכים טיפול שתיכם, אתם אלימים מדי״.
״איפה אלה?״ שאלת אותו.
״בבריכה, היא חזרה מהאימון ישר לשם״.
הפעלתי את המצלמות הרלוונטיות בזמן שריקו עדכן בכל מה שקרה אתמול ובלילה בסן דייגו, מביט באלה שוחה הלוך חזור ברוגע.
״היא הייתה בסדר היום באימון?״ שאלתי את ריקו בזמן שפבלו החל לדבר.
״כן״ הוא ענה, ״קצת מהורהרת, אבל היא התעוררה מהר מאוד, למה?״
״בלי סיבה״ אמרתי, אבל האמת היא שלא ידעתי מה עומד לקרות בתקופה הקרובה, ופחדתי שאפספס משהו.
קיוויתי שכשאגיע לישראל אצליח לדלות פרטים מליאור או אריאל על מה שקרה לה, כי ידעתי שממנה לא אצליח להוציא הרבה.
״יש לנו עדכון בעניין המעקב הנוסף שאחרי אלה״ אנזו אמר, ״זה שלא הצלחנו לזהות״.
״מי?״
״הרוסים״ אנזו ענה, ״האנשים שלנו אימתו לי את המידע הזה ממש לפני כמה דקות״.
״המעקב הזה הפסיק לפני כמה ימים, הוא לא רציף כמו המערב של היפנים״ פבלו אמר, ״אבל בכל מקרה הם עקבו אחריה תקופה, אני מאמין שהם לא הצליחו לגלות הרבה״.
״יש לנו דרך לדעת מה הם יודעים?״
״לא״ פבלו אמר, ״אלה אם כן נתפוס ונחקור אותם ברחובות״.
״לא, זה לא הזמן להכנס לעוד חזית״ אמרתי, ״אבל אם תראו שוב סימן קטן למעקב, תורידו ותחקרו אותם״
״הרוסים הורידו פרופיל מולנו בזמן האחרון מאז הירי על אלה״ פבלו מדווח, ״אני לא יודע אם זה חלק מתכנית מסתורית או לא״.
״הרוסים לא מספיק מתוחכמים בשביל זה״ אנזו אמר.
״אנשי הקשר שלך הצליחו לעלות על משהו?״ נאצ׳ו שאל.
״שום דבר מיוחד, כמו שפבלו אמר, נראה שהם באמת שקטים״.
״הרוסים פחות מעניינים אותי, תבדקו אם המעקב עדיין קיים ותפטרו ממנו״ אמרתי, ״תנסו לאסוף שמועות מהרחובות, אין לנו יותר מדי מה לעשות בנושא״.
״אני לא מצליח להבין מה האינטרס של הרוסים לעקוב אחרי אלה״.
״אני מניח שזה בגלל הברית שלהם עם היאקוזה״ פבלו ענה לריקו.
״אנחנו יודעים בוודאות שהם עדיין בברית?״
״כן״ אנזו אמר.
״אני אהרוג אותם אם הם יתקרבו אליה שוב״ ריקו נהם.
״תעשו סיור ברחובות ותבינו מה המצב שלהם, אם אתם רואים סימן הכי קטן לאיום אני רוצה כמה שיותר מהם בחיים, אעקור את האיברים שלהם ואאכיל אותם בהם״ איימתי, ״נמאסו עליי המשחקים האלה״.
״כן בוס״ אנזו אמר, מרוצה.
״יש לנו חדש עם מכשיר המעקב שעל הרכב שלך?״ שאלתי את אנזו.
״כן״ הוא אמר והזדקף, מחבר את המחשב שלו למסך בגדול ומעלה את הנתונים, ״לפני כמה ימים קיבלנו את ההוכחה שהיינו זקוקים לה, מישהו ניסע להתחבר למערכת כדי להוציא את הנתונים״.
״הצלחנו להבין מי זה?״ נאצ׳ו שאל.
״הומברטו״ סנטיאגו אמר, ״שום דבר לא השתנה, אבל כן הצלחנו להשיג תיעוד״.
הוא לחץ על קישור ומיד עלה סרטון שנראה שצולם ממצלמה קדמית של מחשב, ובו נראה הומברטו כשהוא  מרוכז מאוד במה שקורה במסך המחשב, עושה כמה תנועות עם הידיים על המקלדת עד שלפתע נשען לאחור ופניו מחייכות בסיפוק.
״איך השגתם את זה?״ שאלתי, לא מזיז את מבטי מהמסך.
״אלה״ סנטיאגו אמר ואני הרמתי את ראשי בחדות, ״על מה אתה מדבר?״
״היא מכירה את הסיפור ממכם הרי, אז דיברתי איתה והיא נתנה לי את הפיתרון הזה״ הוא ענה.
״אמרתי לא לערב אותה״.
״ואנחנו אמרנו לך שיש לה יותר מדי ידע שחבל להשאיר מחוץ לחדר הזה״ אנזו אמר.
נאנחתי, ממשיך לצפות בסרטון עד שהוא נגמר.
״איזה נתוני מיקום עברו הלאה?״
״הרחוב הראשי, ה- Original, הדברים הרגילים״.
״זיהינו שם תנועות חריגות?״ שאלתי ופבלו נד בראשו לשלילה, ״זאת בדיוק הבעיה בכל הסיפור״.
״רגע, עוד לא הגעת לבעיה?״ ריקו שאל.
״זיהינו מעקב פיזי אחרי הרכב של אנזו, אבל המעקב היה יפני בוודאות״ פבלו אמר, ״עשינו מעקב אחריהם והם הובילו אותנו למועדון שלהם״.
״אני לא מבין״ נאצ׳ו אמר.
״הנתונים עברו להומברטו אבל המעקב היה יפני?״ שאלתי ופבלו הנהן.
״יכול להיות שזה לא קשור אחד לשני, זה הגיוני יותר״ סנטיאגו אמר, ״אל תשכחי שהם מכירים את הרכבים של כולנו״.
״עשינו משהו עם היפנים האלה?״
״הרגנו אותם״ פבלו אמר ומשך בכתפיו, ״אנחנו מחכים לראות אם יהיה מערב נוסף״.
הנהנתי והיישרתי מבטי לאנזו, ״קיבלת את המידע שביקשתי?״
״קיבלתי, אפשר להתחיל לעבוד״.
״באיזה מידע מדובר?״ נאצ׳ו שאל וכיווץ את גבותיו.
לפני שהספקתי לענות לו, דלת חדר העבודה נפתחה ואלה נכנסה ממנה, האייפד שלה בידה, שיערה אסוף ברישול והיא לבושה בתלבושת הקבועה שלה, בגד ים וחולצה מכופתרת שלי.
״לא שלחתם לי״ היא אמרה ישר והביטה בי ובנאצ׳ו.
״על מה את מדברת?״ נאצ׳ו שאל.
״על הדרישות שלכם לגבי המועדונים, אני לא יכולה להתחיל לעבוד כשאין לי שום דבר ובנוסף, לא שלחתם לי את התכניות ואת האישורים״.
״את צודקת, שכחתי מזה לגמרי״ אמרתי, ״אשלח לך עכשיו״.
״הוא ישלח לך את של שתינו, דברי עם סאם והיא תפנה אותך לכל בעלי המקצוע הכי טובים בסן דייגו״ נאצ׳ו אמר.
״אל תהססי להשתמש בשם שלי״ ריקו אמר.
אלה הנהנה ואז העבירה את מבטה אליי, ״אני צריכה ללכת למשרד לכמה שעות״.
״אני אקח אותך״ ריקו קפץ.
״אתה שב כאן, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד אדיוט״ נאצ׳ו נהם.
״דייגו ייקח אותך, אדבר איתו״ אמרתי.
״לא לא״ ריקו אמר, ״אני סומך רק על עצמי.. התקופה האחרונה מסובכת אני לא צריך להסביר לך, חבל שאלה תהיה לא בטוחה, אני אקח אותה ואחר כך אנזו ישלים לי כל מה שצריך״.
״אתה חייב להפיל אותי איתך?״ אנזו שאל ממקומו ליד הבר.
״תנו לו ללכת, תחשבו על חצי הכוס המלאה״ פבלו אמר.
״ומה היא?״ נאצ׳ו שאל.
״יהיה לנו שקט״.
נאצ׳ו נאנח, ״רק תלך מכאן ריקו״.
״אין לכם הרבה זמן, מקסיקו ינחתו בשעות הערב המוקדמות ואני רוצה את שתיכם כאן בחזרה עד אז״ אמרתי לאלה והיא הנהנה, ״לא אתעכב, אבל יש דברים שצריכים אישורים ואני צריכה את מייק״.
״חשבתי שאתן כבר עצמאיות״ נאצ׳ו אמר.
״מדובר בפרויקטים שאני עושה בשביל החברה״ היא הסבירה, ״אני עובדת במקביל״.
״נצא יפה שלי?״ ריקו שאל.
״כן״.
״את חושבת לצאת ככה מהבית?״ שאלתי בטון חד.
״אשים על עצמי מכנס קצר״.
חייכתי, ״תחליפי בגדים״.
״שוב אתה מתחיל?״ היא התעצבנה.
״אני לא חוזר על עצמי פעמיים״.
״עם כמות הפעמים שאמרת את המשפט הזה, חזרת על עצמך כמעט עשרים אלף פעם״ אנזו מלמל.
״אל תתחיל איתי אנזו״ נהמתי.
״בסדר, אחליף בגדים״ אלה אמרה במהירות ונאנחה.
היא יצאה מחדר העבודה וריקו הרים אליי את מבטו מהטלפון שלו, ״אל תהנו יותר מדי בלעדיי״.
״אם אח שלך לא עף מכאן עכשיו, אעיף עליו את הכוס שלי״ נהמתי.
״אם הוא לא יוצא עכשיו אני אעשה את זה לפניך״ נאצ׳ו אמר ורוקן אותה.
ריקו חייך והסתובב, יוצא מחדר העבודה.
״נתחיל?״ נאצ׳ו שאל באנחת ייאוש.
הטלפון שלי צלצל, אנטוני.
״משהו דחוף?״
״כן, אני ממהר אז אין לי זמן אבל יש לי שאלה, שמעת על המשלוח של קרלוס?״
״כן״.
״מה אלפונסו אמר לך?״
״למה אתה מתכוון?״ שאלתי.
״הוא ביקש ממני עכשיו לספק לו אליבי, להגיד שהוא היה בשיקאגו בזמן שכל הסיפור הזה קרה״.
״על מה לעזאזל אתה מדבר?״ נהמתי, מרגיש את הזעם תופס פיקוד על כל חלק בגופי.
״ביום שכל זה קרה, שהוא גנב את המשלוח ושיקר, ביום שקיבלתם את ההקלטה של השיחה, אלפונסו רוצה להגיד לך שהוא היה בשיקאגו בזמן הזה, הוא יודע שתתקשר אליי לברר את הוא ביקש שאספק לו אליבי״.
״תן לי לנחש, הוא לא היה בשיקאגו באותו זמן״ נאצ׳ו נדחף לשיחה.
״הוא לא היה בשיקאגו כמו חודשים״ אנטוני אמר.
״מה אתה בעצם אומר?״ נאצ׳ו שאל והביט בי.
״אתה ומריאנו הבנתם אותי, אבל אם לא אז אפרט״ הוא אמר בזעם, ״אלפונסו אמר לי מפורשות, הוא ידע על המעילה של קרלוס ולמען האמת, זאת הוראה שלו״.
״אנטוני, יש משקל כבד מאוד למילים שאתה אומר עכשיו״ אמרתי.
״ואני מודע אליו, אבל זה נכון, זאת האמת״.
״יש לך הוכחות?״ שאלתי.
״אני עובד עליהם, בקרוב יהיו לי״.
״מה זה בקרוב אנטוני? אלפונסו בדרך למיאמי״.
״אביא לך את ההוכחות בהקדם, אני מקווה שאספיק לפני שהם יגיעו, דמיאן עובד איתי ביחד על זה״.
״אין לי סבלנות אנטוני, אם מה שאתה אומר נכון, אלפונסו מת מחר״.
״ואשמח להיות שם ולראות את זה קורה״.
״תזדרז אנטוני״ נאצ׳ו אמר.
נשמתי עמוק, ״תעדכן אותי שתמצא את ההוכחות האלה״.
״ברור, נדבר, אהיה זמין״ הוא אמר וניתק את השיחה.
״אני נשבע, שאהרוג אותו ואהנה לראות את החיים זולגים לו מהעיניים״ אנזו נהם.
״הכי גרוע הוא, שאלפונסו סיים את העבודה שלך על קרלוס והרג אותו, ועכשיו אין לנו את מי לשאול״ פבלו אמר, ״אתה מתחרט עכשיו שירית בו?״
״זאת בוודאות פקודה של אלפונסו״ אנזו אמר.
״גם אם הייתי מגלה שהוא טהור, הדבר היחיד שאני מתחרט עליו זה שלא רצחתי אותו שם במקום ונתתי לאלפונסו את התענוג הזה״ אמרתי בזעם, קולי עצור.
״בני זונות״ נאצ׳ו התעצבן, ״ידעתי שהיינו צריכים להרוג אותם עוד מזמן, סבא עשה טעות״.
״זה לא הזמן להתעסק בזה, בואו נתחיל לעבוד״ אנזו אמר.
״על מה תתחיל לעבוד? מאיפה תתחיל?״ סנטיאגו שאל, עצבני גם הוא.
״אני לא רוצה לשמוע שהמידע הזה יוצא מהחדר הזה״ איימתי, ״אף אחד לא ידע על זה עד שאחליט, אף אחד, את הזקנים אעדכן בעצמי״.
״כן בוס״ אנזו אמר.
״ברור״ נאצ׳ו אמר, ״אבא שלך וחוליו יהיו כאן הערב״.
״מעולה״ אמרתי, מותח את צווארי לצדדים וניגש לבד, מוזג לעצמי כוסית וויסקי נוספת, ״נתחיל בעבודה״.

כמה שעות לאחר מכן, הייתה לנו ביד התחלה של פעולה רחבה נגד היפנים.
התכנית הייתה גולמית והכל היה בשלבי התחלה, שום דבר לא היה סופי או מוכן ולא היינו קרובים לסיים.
אבל היה לנו מספיק מידע, והתחלה, וזה גם משהו.
מה שגרם לנו להפסיק באמצע עבודה היה צלצול הטלפון שלי, שיחה נכנסת מדמיאן.
״כדאי לך שיהיו לך תשובות עכשיו, אני לא רוצה לשמוע שתעדכן אותי עוד פעם אחת״ איימתי.
הוא נאנח, ״יש לי תשובות, לא תשמח לשמוע אף אחת מהן״.
״דבר דמיאן״.
״נאצ׳ו שומע אותי?״
״שומע״ אמרתי, ״גם אנזו, ריקו, פבלו וסנטיאגו כאן״.
״מצויין״ הוא אמר, ״דבר ראשון, צדקת לגבי המעקב על אלה, לאלפונסו אכן היה מעקב על האישה שלך, הם לא עשו איתו כלום אבל מצאתי מספיק נתונים ותמונות מעבר למה שאתה מצאת כדי להבין שמדובר בעניין רציני״.
״מה האינטרס? מה הם רוצים מאלה?״ פבלו שאל.
״זה פשוט, היא האישה של מריאנו״ ריקו אמר.
״קלטת משהו לגבי תכנון?״ אנזו שאל.
״שום דבר, הם רק אגרו את המידע אבל היה שם המון מידע ושום דבר מועיל או אפקטיבי, או שהם אספו את הידע כדי להפחיד אותך ביום מן הימים, או שאלפונסו מינה למשימה מישהו שבאמת לא יודע מה הוא עושה״ דמיאן אמר.
״השמדת את הכל?״
״שלילי, אבל התקנתי וירוס על המחשב, אם הם ינסו לעשות משהו אנחנו נדע, והכל ימחק אוטומטית״ הוא עדכן.
״מצוין״.
״דבר שני, לצערי נאלצתי לשתף פעולה בכמה פעולות מסריחות של אלפונסו בשיתוף הקרטל, אתה תשמע על כל הדברים האלה בהמשך, אבל לא הייתה לי ברירה״.
״אני מבין, הלאה״.
״אתה זוכר את כל האנשים שאלפונסו הרג במבצעים האחרונים שלו?״
״זוכר״.
״המכנה המשותף לכולם הוא, שכולם ממשפחות שהגיעו ממיאמי, או כאלה שתומכים בך ובדעה שלך, בין אם הם מתנגדים בגלוי לאלפונסו או שלא״ דמיאן אמר והרתיח את דמי.
״איך אתה יודע את זה?״ ריקו שאל.
״זה לקח המון זמן אבל הצלחתי לעלות על מדפס, התשובות האלה לא סופיות ואלךונסו ממשיך עם הסיפור הזה ומסווה אותו בצורה של הרג יפני״ דמיאן אמר, ״כך שאין לי שום דרך לדעת בוודאות״.
״זאת ההשערה שלך?״ נאצ׳ו דאל.
״כן, אני רוצה להיות בטוח בזה אבל אתם מכירים את הדברים האלה טוב יותר ממני, אין ביטחון״.
״אנטוני דיבר איתי מוקדם יותר לגבי האליבי של אלפונסו בשיקאגו״ אמרתי, ״מה אתה יודע עלזה?״
״הוא ביקש ממני לסדר את הרישומים שיראו שהוא טס לשיקאגו בתאריכים האלה, אם תבדוק, תגלה שאלפונסו באמת טס לשיקאגו״ הוא אמר, ״אבל זה לא נכון, את המידע הזה אני שתלתי לפי כמה שעות״.
״לפני כמה שעות?״ אנזו שאל.
״אלפונסו לא טס לפני שהוא ווידא את זה״ דמיאן אמר, ״רק אחרי שהוא קיבל ממני אישור הוא המריא, זאת הסיבה לעיכוב בהגעה שלו״.
״דמיאן אני חושב שהגיע הזמן שתעזוב את מקסיקו״ נאצ׳ו אמר, ״העניינים מתחילים להסתבך ואני לא רצה אותך שם״.
״זה לא הזמן״ דמיאן אמר, ״מריאנו, אני מבקש שתזרום עם אלפונסו ולא תגיד או תעשה שום דבר נגדו, תן לו לחזור למקסיקו״.
״אין מצב״.
״אני מקבל כל הזמן רמזים והוכחות לדברים מתחת לפני השטח, אני יודע בוודאות שאלפונסו מסתיר הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים״ הוא אמר, ״אם תהרוג אותו, לא נגלה בחיים מה הוא יודע או מה האנשים שלו יודעים, אנחנו צריכים אותו ואת כולם בחיים לזמן הקרוב״.
״אין לי סבלנות״.
״אני מקוה שנצליח לסיים עם הסיפור הזה בקרוב אבל בינתיים יש לו חשיבות בחיים הרבה יותר מאשר שהוא מת״ דמיאן אמר, ״אני יודע שהוא בוגד ואשמח לתקוע בו את הכדור בעצמי, אבל זה לא הזמן״.
״תחשוב על דבריו, אולי הוא צודק וכדאי לחכות״ נאצ׳ו אמר.
״כל הזמן רציתם לצאת נגדם ואני לא רציתי, עכשיו כשאני רוצה לעשות משהו כולכם פתאום חושבים שזה לא הדבר הנכון?״ שאלתי בזעם.
״אני מסכים איתך מריאנו, אבל אני גם מסכים איתם, חכה עוד קצת, בינתיים נחשוב על תכנית ועל דרך פעולה״ אנזו אמר, ״לא יהיה חכם להרוג רק את אלפונסו, תצטרך להשמיד כל זכר לו ולאנשים שלו, וזה לא יהיה פשוט״.
״אנזו צודק, אתחיל לגבש משהו בראש אבל עד שיהיה לנו את הדרך המושלמת, זה סיכון״ דמיאן אמר.
״יש לכם חודש״ אמרתי לאנזו והתכוונתי גם לדמיאן.
״מקובל״.
״אנסה להשיג את הכל עד אז״ דמיאן אמר.
״תעדכן אותו, ואני מסכים עם נאצ׳ו דמיאן, תתחיל לארוז את החיים שלך למיאמי״.
״נדבר, להתראות מריאנו״ הוא אמר והשיחה התנתקה.
״נמשיך לעבוד״ אמרתי בטון נמוך.
״אתה עצבני מדי, לך תרגע״ אנזו אמר, ״עדיף שלא תהיה ככה שמקסיקו יגיעו״.
״אתה חושב שאני לא יודע לשלוט בעצמי?״ נהמתי.
״אני יודע שכן, אבל אתה לא חושב בצלילות כרגע ועבדנו יותר מדי ליום אחד, תניח לזה״.
״צאו מכאן״ נהמתי.
״תפסיק מריאנו״ אנזו נהם בחזרה, ״מקסיקו נוחתים בעוד פחות משעה, תן לעצמך מנוחה, אתה יודע בדיוק כמוני שאם תפגוש את אלפונסו ככה אתה תהיה מסוגל לגמור את החיים שלו עכשיו וזה לא המטרה שלנו, לך לאלה ותרגע קצת, היא תרגיע אותך״.
״אנזו״.
״הוא צודק מריאנו, אנחנו חייבים להירגע לפני שמקסיקו מגיעים״ נאצ׳ו אמר, בעיניו בוערת אש דומה לשלי.
נאנחתי, הוא צדק.
זה לא שלא יכולתי לשלוט בעצמי, אבל הייתי עלול לפלוט כדור שבטעות יגיע אל ליבו של אלפונסו.
נשמתי עמוק והתרוממתי, משחרר את כולם להפסקה עד שמקסיקו יגיעו ויוצא בעצמי אל המרפסת, מתיישב לצידה של אלה ומדליק סיגריה.
״מה קרה?״ אלה שאלה בדאגה והניחה את המחשב שלה על השולחן.
״המחשב שלך מעצבן אותי, תפסיקי לעבוד״.
״אתה אומר לי את זה? מהבוקר ועד עכשיו לא יצאת מחדר העבודה, אל תשגע אותי״ היא ענתה בחזרה.
חייכתי, האישה הזאת היא שינוי מרענן.
אף אחד מהאנשים שלי לא מסוגל לענות לי ככה, חוץ ממנה.
״מה עשית היום?״
״סיימתי כמה פרויקטים פתוחים, נשארו לי סך הכל שניים אם לא מחשיבים את המועדון שלך ושל נאצ׳ו״ היא אמרה, ״אני צריכה לדבר עם מייק ולקבל עוד עבודה, אבל אני חושבת שאעשה את זה אחרי החתונה של ליאור״.
״יש לך זמן״.
״אני צריכה לארגן את הזמן שלי אחרת״ היא אמרה, וחוסר ההערכה שלה לעצמה לא הפתיע אותי.
״את לא נוסעת למשרד״.
״מי עצבן אותך?״ היא שאלה, ״אתה בלתי נסבל ואתה כאן סך הכל חמש דקות, המשרד שלי בשיפוצים, איך אסע לעבוד משם? תחשוב קצת״.
ריקו לצידי צחק, ואני חייכתי.
אנזו צדד, הייתי צריך להרגע.
ואלה מרגיעה אותי.
״ואתה לא אומר לי מה לעשות״ היא אמרה ואני הרמתי גבה ושלחתי מבט לעבר הצוואר שלה, גורם לה להסמיק.
״יש עוד משהו שאת צריכה מאיתנו לגבי המועדונים?״ שאלתי והיא נדה בראשה לשלילה, ״יש לי הכל״.
״מצוין״.
״מי עצבן אותך?״ היא שאלה שוב, ואני הופתעתי מכמה שהיא מכירה אותי.
״מקסיקו״ אמרתי ושחררתי את העשן של הסיגריה מבין שפתיי, מחייך למראה העיניים של אלה שנתקעו על צווארי.
אחזתי במתניה ומשכתי אותה אליי, מושיב אותה בפישוק על רגליי ומביט בפניה היפות.
״מה הם עשו הפעם?״
״את לא רוצה לדעת״ ריקו אמר.
היא הפנתה אליו את מבטה, ״יש לי הרגשה שכולכם לא הועלתם למצב שם בפנים״.
ריקו חייך, אבל לא אמר כלום.
סיפרתי לה בקצרה את על המידע שקיבלתי היום, והבעת פניה רק החזירה את הזעם לגופי.
״אתה לא מתכוון לעשות שום דבר?״
״לא כרגע״ אמרתי, וסיפרתי לה את עמדתו של דמיאן.
״אני מסכימה איתו״ היא אמרה, ״לפי איך שזה נראה, אלפונסו מסתיר המון דברים ואתה לא יודע מה הוא יודע״.
״אני לא צריך לדעת מה הוא יודע אני צריך לראות אותו מת ולמחוק את כל מקסיקו מהמפה״.
״ומה זה יעזור לך? זה ישאיר אותך עם הרבה סימני שאלה שלא תהיה לכם דרך לענות עליהם״.
״זה לא מעניין אותי״ נהמתי.
״תפסיק להתעצבן ותקשיב״ היא אמרה, ״זה לא סוד שאלפונסו רוצה להרוג אותך ועושה מעדים לטובת הדבר הזה, אתה צריך לגלות מה הוא יודע עליך, מה הוא עשה כדי למנוע בלאגן בעתיד״.
״אני לא חושב שהוא יודע כזה הרבה״ ריקו אמר מהצד.
״אל תזלזל בו, אני בטוחה שהוא יודע לא פחות מכם, הוא שייך למאפיה אחרי הכל״.
״אם אהרוג אותו לא יהיה בלאגן״.
״יהיה לך בלאגן מסוג אחר״.
״את חושבת שיש לו ביצים לצאת נגדי?״
״אתה רוצה לשמוע את האמת? כן״ היא אמרה, ״יש לו,  הוא חי במן בועה שהוא יכול להביס אותך ואתה יודע מה? זה בסדר, אבל אתה צריך להיות חכם ולא אימפולסיבי״.
״להרוג בוגד זה לא אימפולסיבי״.
״לא, אבל להרוג את אלפונסו כן״ היא אמרה, ״אתה חכם יותר מזה מריאנו ולא הגעת לאן שהגעת כי הגבת מבלי לחשוב, תעצור ותרגע לפני שאתה מחליט לאן אתם מתקדמים״.
״אני רגוע״.
״אתה לא״ היא אמרה, ״ואתה לא יכול להיות ככה שמקסיקו מגיעים, מתי הם אמורים להגיע בגלל?״
״ממש בקרוב״ ריקו אמר והביט בשעונו.
״תרגע״.
״תפסיקי להגיד לי להרגע, אחרת אראה לך כמה רגוע אני״.
היא חייכה והתקרבה אליי, מנשקת את השפתיים שלי.
נאנחתי, ידעתי שהיא צודקת, אבל היא ידעה להגיד בדיוק את כל מה שלא רציתי לשמוע.
״מה את חושבת שאני צריך לעשות?״ שאלתי ומשכתי אותה קרוב יותר אל בין רגליי, מלטף את ירכיה.
״אני חושבת שאתה צריך לחכות עד שיהיה לך ביד את כל המידע, ואני לא מדברת רק על מה שדניאל או אנטוני יודעים, אתה לא טירון ויש לך אנשי קשר משלך, תשתמש בהם, תיצור תמונה מלאה ואז תחליט לאן אתה שולח את הכדורים שלך״ היא אמרה, ״יכול להיות שאלפונסו יועיל לך בחיים יותר מאשר שהוא מת״.
״לא אשאיר אותו חי לנצח״.
״לא אמרתי את זה״ היא אמרה, ״אבל אתה יודע טוב יותר ממני שהוא עושה הרבה דברים שלא מוצאי חן בעיניך, תתן לו למות בלי לדעת הכל?״
״לא״.
״תזכר בכל הדברים, אתה צריך שיהיו לך את כל העובדות לפני שאתה פועל, ואל תשכח את החיים של דמיאן״.
״מה זאת אומרת?״
״נניח ותהרוג אותו כאן, אתה חושב שהוא מטומטם? מי אמר לך שאין לו תכנית גיבוי? מי אמר לך שהוא לא מכין את הקרקע במקסיקו לזה? שהוא לא חושד בך?״ היא שאלה דברים נכונים.
״אתה יודע בוודאות שאין מישהו ממיאמי או מסן דייגו שמשתף איתו פעולה?״
״אני לא יודע״ הודיתי, זה משהו שחשבתי עליו מזמן ואאלץ להתחיל לחקור בכיוון הזה.
אני בטוח שיש, אבל אין לי אפילו כיוון לגלות מי.
״לכאורה לא מדובר בבגידה במאפיה, ולכן אני מקווה שזה יתן לך יתרון לחשוף אותו מהר יותר״ היא אמרה.
״היא צודקת״ ריקו אמר.
״תחשוב על דמיאן, אתה יודע בוודאות שהוא לא עלה עליו, ואולי הוא עלה גם עליי?״ היא שאלה.
״הוא לא״ אמרתי בוודאות, אנשים ספורים בלבד יודעים את הפרט הזה ואף אחד מהם לא יוציא את זה החוצה.
״הוא מסכן את החיים שלך״.
״המעקב?״
״בין היתר״ אמרתי וסיפרתי לה את הנושא האחרון שדמיאן דיווח עליו.
״מעולה, השתמש בזה כפיתיון״.
״על מה את מדברת?״ שאלתי.
״הוא הצליח להתלבש על הרכב שלי, לצלם אותי ולעקוב אחריי, ואף אחד לא יודע איך״ היא אמרה, ״נוכל לתת לו פתח קטן שהוא יחשוב שדרכו הוא יכול לפגוע בי״.
״לא יקרה״.
״אתה לא יודע מי מהאנשים שלך משתף איתו פעולה ואם יש כאלה בכלל״.
״אני בטוח שיש כאלה״.
״מצוין, אף אחד לא אמר שאני בעצמי אהיה הפיתיון, אבל זאת דרך״ היא אמרה, ״אולי תתפוס אותו ואולי את היפנים, כך או כך אתה תרוויח״.
נאנחתי עמוקות.
כל היום ניסיתי לארגן את המחשבות שלי ולא הצלחתי להגיע לשום קצה חוט.
אלה הצליחה לעשות את זה בכמה משפטים פשוטים ולסדר לי את הראש.
היא הרגיעה אותי.
לא חשבתי לעולם שלדבר עם אישה על העניינים האלה ירגיע אותי, אבל אלה שברה את הכל והוכיחה לי אחרת.
״אגב, לא כדאי לך לענות לסבא שלי״ היא אמרה אחרי כמה דקות של שקט.
״מה?״
״היא גילה איכשהו על מה שקרה לפני כמה זמן בבית שלך״ היא אמרה, ״וגילה ששיקרתי לו״.
״על מה את מדברת?״
״שניסו לאנוס אותי״.
הבטתי בה בשתיקה, נזכר באותו יום ומתמלא בזעם מחודש.
״אדבר איתו בהמשך״.
״אתה רוצה להמשיך לדבר?״
״לא״ אמרתי ומשכתי אותה אליי, ״אני רוצה שקט״.
היא נשענה עליי, ״תיעזר בי מריאנו, אולי אפתיע אותך״.
״כבר הפתעת אותי מספיק, תשמרי את שאר ההפתעות האלה לפני שאקבל התקף לב״.
היא חייכה ונישקה את צווארי בעדינות האופיינית לה, ״באמת? מה הפתיע אותך?״
שתקתי לשניה, מבחין פתאום שריקו נעלם ושמח על כך, אחרת הוא היה חוטף בעיטה.
״קל לי לדבר איתך״ אמרתי בפתיחות.
היא שתקה, וזה דרבן אותי להמשיך.
״לא חשבתי שאדבר עם מישהי על העניינים האלה, או שאדבר עם מישהי בכלל״ אמרתי, ״אבל איתך זה מרגיש טבעי, לפעמים אני מחכה לסיים את העבודה בשביל לחזור לשיחות שלנו בכל לילה״.
זה נכון.
אם פעם הייתי שוקע בעבודה עד שהייתי צריך ללכת לישון, היום אני יודע שיש משהו שמחכה לי ומשתדל לסדר את הזמן אחרת.
בעבודה שלי זה בלתי אפשרי ליצור לוח זמנים או לארגן את הזמן כרצוני, ורוב הזמן זה לא קורה.
אבל אם אפשר, אני משתדל לקחת לי לפחות שעה אחת איתה.
גיליתי שהשיחות שלנו, גם אם הן על שטויות, מרגיעות אותי.
שהיא פותחת לי את הראש ונותנת לי זווית אחרת על הרבה דברים, בינהם על המאפיה.
״אני אוהבת את הזמן שלי איתך״ היא מלמלה, ״זה מרגיש לי כאילו אתה שלי וכלום לא קיים מסביב, גם אם זה לכמה דקות״.
״אני יודע שאני לא יכול להבטיח, אבל אשתדל לתת לך את זה לפחות פעם ביום״.
״אני לא מצפה, אבל אמרת שאתה מחכה לזה, אז רק אמרתי שגם אני״ היא אמרה, ״למרות שרוב הזמן אתה לא מקשיב לי בכלל״.
חייכתי, ״אני מקשיב להכל״.
היא צחקה, ״אני יודעת, גם אני לא חשבתי שיהיה לי כיף לדבר עם ראש מאפיה, אבל לפעמים אני מרגישה שאתה היחיד שמבין אותי״.
״לפעמים אני מרגיש שאת היחידה שרואה מעבר למי שאני״ הודיתי.
היא הרימה אליי את ראשה, ״באמת?״
ליטפתי את הלחי שלה, ״כן״.
״לא חשבתי שככה אתה מרגיש״.
״גם אני לא״ אמרתי, ״אבל הייתי עצבני כל כך לפני שעה והצלחת להרגיע אותי, את היחידה שיש לה את הכוח הזה״.
היא חייכה שוב, גורמת לי פתאום להבין עד כמה אני אוהב את החיוך שלה.
משכתי את פניה אליי ונישקתי אותה, מסרב לשחרר.
עד שקולו של נאצ׳ו הפריע לי, ״מקסיקו כאן״.
נאנחתי, ונישקתי את אלה עוד נשיקה אחת לפני שעזרתי לה לקום והתרוממתי בעצמי.
אחזתי בידיה, מרגיש את חוסר הביטחון של בולט בזמן שנכנסנו לחדר המגורים.
״את עדיפות ראשונה״ אמרתי ואחזתי בפניה, ״משהו אחד, רגע אחד שלא נוח לך, תגידי לי ואני מעיף מפה את כולם״.
היא הנהנה, ונישקה את שפתיי נשיקה קצרה.
צליל המעלית נשמע, בדיוק שסאם, אנזו, ריקו, פבלו וסנטיאגו הגיעו לחדר המגורים.
אנזו שיגר אליי מבט מלא משמעות, שניה לפני שאלפונסו, אשתו והומברטו נכנסו.
אלפונסו העביר מבט בין כולם וחייך, ״שלום קאפו״.

————————

🖤