ביקשו פה את השמלות אז ניסיתי להביא את מה שהכי קרוב למה שדמיינתי.
מימין לשמאל: אלה, מיה, לוס, סאם.

״לדעתי הבגד ים הזה יושב עלייך פצצה, תלבשי אותו גם מחר בבוקר״.
״הוא לא יהיה מחר בבוקר״ מריאנו נהם, ושתינו הבטנו בו.
״מה זאת אומרת?״ סאם שאלה.
מבלי להסיר את עיניו מעייני הוא אמר, ״אני אשרוף אותו״.
״אתה לא יכול לשרוף לי בגד ים״ רטנתי, למרות שידעתי מה תהיה התשובה שלו.
״את רוצה לנסות?״
״לא״.
****************************
״אני חושבת שאנחנו צריכות לקחת את העבודה הזאת״.
נאנחתי ונשענתי לאחור, בוחנת מחדש את הדרישות והתנאים של אותו לקוח ומעקמת את פרצופי.
אתמול בלילה התעוררתי חצי שעה אחרי שהלכתי לישון ולא הצלחתי להירדם עוד בכלל.
אז לקחתי את המחשב שלי ויצאתי בזהירות מהחדר מבלי להעיר את מריאנו, וירדתי למטה, ישבתי בחדר המגורים כל הלילה ועבדתי על העסק שלי ושל מיה עד שסיימתי את העבודה לגמרי.
העדפתי להעסיק את עצמי בעבודה כי ידעתי שאחרי הסיוט שממנו התעוררתי, לא אצליח לחזור לישון כמו שצריך.
האמת היא, שהתעוררתי ישירות להתקף חרדה.
הפעם לא זכרתי את החלום כשהתעוררתי, אבל רעדתי במשך כמעט חצי שעה והייתי קפואה, לא יכולתי לזוז.
פחדתי כל כך להעיר את מריאנו, ופחדתי עוד יותר שהוא ידרוש תשובות.
כי ידעתי שאם הוא יראה אותי במצב שבו הייתי, הוא לא היה שואל כמו תמיד, אלה דורש.
אז נשכתי שפתיים והשתדלתי לזוז כמה שפחות, ניצלתי את הקיפאון לטובתי.
ובשביל לא לחשוב, העסקתי את עצמי בעבודה עד שסיימתי את כל המשימות הפתוחות שלנו.
העסק שלנו מוכן ועומד על הרגליים, באופן רשמי.
הדבר היחיד שנותר לנו לעשות עכשיו, זה פרסום ולהתחיל לעבוד.
וזה יקרה בכמה דרבים, מפה לאוזן על ידי עבודות שנעשה, ובעזרת מייקל.
את הפרסום הממומן הוא הבטיח שיעשה לנו ולכן זה בידיים שלו.
והעבודות, לשם שינוי יכולנו להחליט בעצמנו על כל עבודה שניקח.
ברגע שמיה התעוררה, היא ראתה אותי יושבת בבריכה והחליטה להעביר את השעות שנותרו עד החתונה בעבודה, ומאז אנחנו עוברות יחד על המייל ומחליטות איזה פרויקטים לקחת ואיזה לא, ומתחילות לקבל עבודות.
אבל הפרויקט הזה משום מה עצבן אותי, ולא התחשק לי לקחת אותו.
סאם, מיה ולוס כבר בבריכה, והגברים כמו אתמול, סגרו את עצמם בחדר העבודה.
ממבט בשעון ראיתי שנותרו כמעט עוד שעתיים עד שצוות האיפור שיער יגיעו, וזה אומר שאני עובדת כמעט.. שמונה שעות.
״אם את רוצה, אפשר, אבל אני לא אעבוד על זה״.
״אין בעיה, אני אעשה אותה״ מיה אמרה ואני הנהנתי, והתחלתי לכתוב תשובה חיובית.
״אולי תעזבי את המחשב ותיכנס למים קצת?״ סאם צעקה ואני הרמתי אליה את מבטי וחייכתי, ״בסדר״.
העברתי את המחשב למיה שסיימה לכתוב את המייל ושלחה אותו ביחד עם הפרטים שלה ותנאי העסקה, ואני בינתיים עליתי לקומה העליונה וניגשתי למזוודה שלי, מתכוונת להוציא את הבגד ים וללבוש אותו.
אבל לא מצאתי אותו.
הבגד ים השחור שלי נעלם.
נכנסתי לחדר האמבטיה וחיפשתי אותו גם שם, בוהה במקום שבו הורדתי אותו במבט מעט חושש, למרות שהייתי בטוחה כמעט בוודאות שייבשתי אותו אתמול בערב והכנסתי אותו חזרה למזוודה.
מתחילות לי בעיות זיכרון? מה קורה כאן?
הפכתי כל דבר אפשרי בחדר וחיפשתי בכל מקום, עוברת אפילו לחדר של סאם ומיה ולבסוף חוזרת לשלי, מחפשת בכל סנטימטר בחדר ולא מוצאת את הבגד ים.
ואז נזכרתי.
רצתי במהירות האפשרית בחזרה לאמבטיה ופתחתי את הפח, מוצאת שם חוטים שחורים ואפר.
וכשהסתכלתי טוב יותר, גיליתי שם גם שאריות בד שרוף.
רציתי מאוד להאמין שעייני מתעתעות בי ושזה לא מה שאני חושבת שזה, אבל הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שזה כן.
הרמתי את הבד השרוף, נשמתי כמה נשימות עמוקות וניסיתי לשלוט בעצבים שלי.
לא הצלחתי.
הגוף שלי התמלא בזעם שלא הצלחתי להכיל.
ירדתי למטה, פותחת את דלת חדר העבודה בזעם ומביטה במריאנו.
״משהו דחוף?״ הוא שאל, פניו קשוחות אך עיניות מביעות שמץ של שעשוע למראה הבד בידי.
״אתה רוצה שננהל את השיחה הזאת מול כולם?״ שאלתי אותו בטון נמוך.
״הו, אני לא יוצא מפה עכשיו גם תמורת שלום״ אנזו אמר ונשען לאחור בכיסאו, משתעשע.
״החוצה״ מריאנו אמר בחיוך, מרוצה מעצמו.
״אין מצב״ ריקו אמר.
העברתי אליהם את מבטי, והם קפצו מהכיסא ויצאו בריצה מחדר העבודה, נאצ׳ו ודנילו אחריהם.
״מה עשית?״ שאלתי בזעם והרמתי את הבד שהיה בידי.
״שרפתי אותו״.
״שרפת לי בגד ים?״
״אמרתי לך אלה, אני לא חוזר על עצמי פעמיים״ הוא אמר, ״הזהרתי אותך אתמול״.
״לא תכננתי ללבוש אותו היום!״ צעקתי.
״לא תכננתי שתלבשי אותו בכלל״ הוא אמר ברוגע.
אגרפתי את ידי, ״שרפת. לי. בגד. ים״.
מריאנו התרומם מהכיסא שלו, התקרב אליי ואחז בסנטרי, מטה את ראשי מעלה ומביט עמוק בעייני, ״תגידי תודה שזה נגמר בבגד ים הזה, ולא בשאר הבגדים שאני רוצה לשרוף לך״.
״באמת? אני אמורה להגיד לך תודה ששרפת לי את הבגד ים?״ שאלתי ודפקתי על מצחו, ״מה? אנחנו בתקופת המאה? אתה איש קדמון או מש-״ והוא ריסק את שפתיו על שלי.
בכוח, בתשוקה שהבעירה את הגוף שלי.
מריאנו הבעיר במגעו את כל מה ומי שאני.
שמטתי את הבד על הרצפה וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מניחה בדעתי שגם ככה לא הכי אהבתי את הבגד ים הזה ושזה בסדר.
מריאנו אחז בירכיי והרים את רגליי, כורך אותם סביב מתניו והולך, מושיב אותי על משהו ונכנס בין רגליי.
״אם לא היית מתגרה בי, זה לא היה קורה״ הוא מלמל אל תוך שפתיי ואני צחקתי.
מריאנו הוריד את שפתיו אל צווארי, מנשק, מוצץ, מלקק, גורם לי לפחד שישאיר סימנים.
״מריאנו.. יש.. יש חתונה״ מלמלתי והוא נשך את צווארי בתגובה, גורם לי לגנוח עמוקות ולהיצמד אליו.
מריאנו אחז בשולי החולצה שלי והרים אותה, פושט אותה מעליי ומשאיר אותי בתחתונים בלבד.
כשראה שאני בלי חזיה, הוא נהם, ונישק את שפתיי בתובעניות יותר, נושך אותן, גורם להם לדמם.
הוא אחז בתחתונים שלי והסיט אותם, ותוך שניות כבר חודר לתוכי בעצמה.
״פאק״.
״את משגעת אותי״ הוא מלמל, מגביר את קצב החדירות שלו וגורם לי להאנח, לא לנשום.
״מריאנו״ מלמלתי בחוסר נשימה, מרגישה שאני לא מצליחה למצוא אחיזה במציאות.
מריאנו אחז בפניי, מצמיד את שפתיו לשפתיי ובולע את הגניחות שלי, גורם לי לחזור לאחיזה במציאות שאיבדתי.
הנחתי את ידיי על המשטח שישבתי עליו, מטה את ראשי לאחור ומנסה לנשום, ללא הצלחה.
בעיקר בגלל שהוא לא המתין שניה לפני שהסיט את שפתיו ללסת שלי, לצווארי, לעצמות הבריח, משתדל לא להשתהות יותר מדי זמן על איזור אחד.
עד שהגיע לחזה שלי, ושם זה כבר היה סיפור אחר.
מריאנו יצא למלחמה נגד עצמו, ותקף את החזה שלי מכל כיוון אפשרי, גורם לאורגזמה שלי להתפרץ בחזקה שעיוורה אותי וגרמה לי להוציא קולות שלא ידעתי שקיימים בתוכי.
והוא לא הפסיק, אלה המשיך לנשק אותי, לנשוך את העור שלי, לכסות את האיזור בסימנים שיעידו שאני שלו.
״אלוהים״ מלמלתי לאחר שהוא גמר בתוכי בשאגה, מרגישה את הראייה שלי חוזרת אליי בהדרגה.
מריאנו אחז במתניי והוריד אותי מהשולחן, צועד לספה ומתיישב, מושיב אותי עליו ומסיט את שיערי מפניי.
״יש לך מושג בכלל כמה את יפה?״
הסמקתי ממבוכה, והחבאתי את פניי בצווארו, מתמכרת לידיו על גבי ויודעת שעדינות כזאת לא תחזור.
״מתי את צריכה להתארגן?״
״מה השעה?״
״אחד עשרה״.
״עוד שעתיים״ מלמלתי והנחתי את ידי על הבטן שלו.
״תישארי כאן״.
״אתה צריך לעבוד, ואני צריכה להתקלח״.
הוא התרומם, מושיב אותי על הספה ופושט את החולצה שלו, מלביש אותה עליי וסוגר שני כפתורים.
״אני יכול לעבוד שאת כאן״.
״ומה עם השאר?״
״יתמודדו״.
נאנחתי, ״אלך להתקלח ואז אביא את המחשב שלי״.
מריאנו יצא יחד איתי מחדר העבודה אל לדר השינה, ונכנס למקלחון בזמן שאני נכנסתי לאמבטיה.
הבטתי בגבו, בוהה ללא שליטה ומרגישה כמו מהופנטת.
הגב שלו מושלם, הכתפיים שלו, השכמות שלו, הצוואר שלו.
אלוהים ישמור אותי.
כל תזוזה של היד שלו גרמה לשרירי הגב שלו לזוז וכל מה שמסביבו להיטשטש.
״את בוהה״.
אני אמשיך לבהות ואתה לא תפריע לי.
יכולתי לבהות בגב שלו במשך שעות, אני חוששת שזאת החולשה שלי אצלו.
״תהיה בשקט״.
העברתי את מבטי באיטיות לאורך גופו, מהראש ועד הרגליים, סורקת את כולו ומרגישה את הפה שלי נפתח.
הגבר. הזה. לא. חוקי. בעליל.
מצמצתי באיטיות, מרגישה באחורי מוחי שהמים נהפכו להיות קרים ומריאנו סיים להתקלח, אבל עדיין לא מזיזה את מבטי מחזהו.
פאק.
לא הייתי צריכה שייגע בי, מספיק לי להסתכל עליו בשביל להיות רטובה.
מריאנו התקרב אליי באיטיות, מרים את סנטרי כדי שאביט בעיניו.
״לא אהיה אחראי למעשיי אם תמשיכי להסתכל עליי ככה״ הוא איים בטון נמוך, שהרעיד את גופי.
מצטערת, אני עושה את זה ללא שליטה אדוני המושלם.
התעלמתי ממנו והורדתי את עייני אל ידיו, בוהה בחולמניות בשרירי הזרועות הענקיים שלו.
מסתבר שיש לי שתי חולשות.
מריאנו הרים את פניי בכוח וריסק את שפתיו על שלי בנהמה, מצמיד אותי אל הקיר וגורם לשפופרת המים ליפול בחבטה על הרצפה.
הוא הרים אותי בקלילות, מצמיד את גבי לקיר וחודר לתוכי מחדש באחת, גורם לי להרים את פניי ולצעוק.
מריאנו שאג והידק את אחיזתו על ירכיי בזמן שנכנס ויצא מתוכי בקצב קדחתני.
״אני.. אני לא יכולה.. לנשום״.
מריאנו גיחך ונישק את צווארי, מגביה אותי מעט ועובר לנשק ולשרוט בשיניו את חזי, את עצמות הבריח, מוסיף שם עוד סימנים מלבד אלה שכבר היו.
״יראו אותם״.
״מצוין״ הוא אמר והמשיך לחדור לתוכי, ״ככה לא יהיה ספק לאף אחד למי את שייכת״.
״כולם..״ התחלתי לדבר ונעצרתי כשגניחה עמוקה נפלטה מתוכי בזמן שמריאנו שינה זווית וחדר אפילו עמוק יותר.
״כולם?״ הוא שאל, מנשק את הלסת שלי, את התנוך, מעביר את ידיו על גופי ומשאיר שובל של אש אחריו.
״כולם יודעים ש.. שאני שלך״ מלמלתי בחוסר נשימה, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומנשקת את שפתיו בכוחניות, נושכת את השפה התחתונה שלו וגורמת לו לשאוג.
מריאנו היכה באגרופו בקיר לידי, אוחז בלסת שלי ומשאיר את פניי צמודות לשלו, את שפתיו על שלי, לוקח גם את הנשימות הבודדות שהצלחתי לחטוף וגורם לאורגזמה שהתפרצה בגופי לבסוף להיות אכזרית.
ראיתי שחור, לא הרגשתי כלום מלבד גופו של מריאנו, הרגשתי שאני מרחפת באוויר.
כשנרגעתי לבסוף, מריאנו הוריד אותי בזהירות על רגליי הרועדות, לא משחרר את אחיזתו ומנשק בעדינות את פניי.
״הרגת אותי״.
״הזהרתי אותך״ הוא אמר.
״אני לא אשמה ש.. שאתה נראה ככה״ מלמלתי בעייפות, משעינה את ראשי על החזה שלו ומתענגת מהדקות הבודדות האלה שבהן חיבק אותי.
בזמן הזה, מריאנו היה רק שלי, העולם והמאפיה לא עניינו אף אחד.
הוא גיחך והמשיך לנשק את פניי, שוטף את גופי ומסבן באיטיות מבלי לזוז ממני.
״איך אצליח לעמוד על הרגליים? מה עשית לי?״
מריאנו סגר את המים וכרך סביבי מגבת, כורך אחת נוספת סביב גופו ומרים את סנטרי באצבעו, ״תנוחי בינתיים״.
״לא״ מלמלתי וחיבקתי אותו, ״אם אתה עובד גם אני אעבוד״.
״לא יזיק לי שעה של מנוחה״ הוא אמר.
יצאנו מהמקלחת והתלבשנו בשתיקה, ואז מריאנו אחז בידי ויצא אל המרפסת הענקית, מתיישב על מיטת השיזוף ומושך אותי עליו.
הוא הרים את חפיסת הסיגריות שלו מהשולחן והדליק אחת, מניח אותה בין שפתיו ומביט בי.
״מה?״ שאלתי.
״מה קרה בלילה?״
הלב שלי החל להאיץ את פעימותיו, יכול להיות שהוא ראה?
אין מצב, הוא היה רדום.
״מה קרה בלילה?״ חזרתי אחרי השאלה שלו.
״אלה״ הוא אמר בטון מאיים.
״לא קרה שום דבר״.
הוא הביט בי בשתיקה, מבטו מבהיר ללא ספק שהוא יודע שאני משקרת.
״עלינו לישון, אחרי חצי שעה התעוררת רועדת, אחרי שעה כבר לא היית במיטה, וכשהתעוררתי מצאתי אותך עובדת בבריכה, אפילו לא שמת לב שעמדתי מולך״.
״עמדת מולי?״ שאלתי בהלם והוא הנהן.
באמת לא שמתי לב, זה אחד מהתסמינים שלי כשאני שוקעת בעבודה ממש, הסביבה שלי נעלמת.
״הייתי שקועה בעבודה״.
״יותר מדי שקועה״ הוא אמר ברמז.
נאנחתי, ״מצטערת.. היה לי.. היה לי סיוט בלילה ואז התעוררתי וכבר לא הצלחתי לישון״.
״קמת רועדת״.
״היית ער? אם היית ער כל הזמן הזה למה לא עשית כלום?״
״ניסיתי לגעת בך, את לא זזת, גם שהזזתי אותך״.
״למה אמרת שום דבר עד עכשיו?״
״חיכיתי שתדברי״ הוא אמר, ״יש גבול לכמות הפעמים שאני יכול לשאול אותך ולהחסם, אמרתי לעצמי בעבר שלא אשאל אותך שוב עד שתדברי״.
״אז למה שאלת שוב?״
״כי בשאר הפעמים לא קמת בהתקף חרדה״.
״זה לא היה התקף״ ניסיתי להכחיש ללא הצלחה, המבט שלו אמר הכל.
״אם הבנת את הכל, למה לא אמרת כלום?״
״היית נותנת לי?״
נדתי בראשי לשלילה באיטיות, ״לא הייתי שומעת אותך״.
״מה זאת אומרת?״
״כשיש לי התקפים כאלה אני.. אני לא שומעת כלום״.
״ספרי לי על ההתקפים האלה״.
״סיפרתי לך כבר כל מה שאתה צריך לדעת״.
״ספרי לי מה שאני לא צריך לדעת״.
נאנחתי, ״אין יותר מדי, אתה מכיר את ההתקפים שלי, רק ש.. לא תמיד הם אותו דבר״.
״תסבירי״ הוא אמר והניח את הבדל של הסיגריה במאפרה, מניח את ידיו על ירכיי.
״ההתקפי חרדה שלי, הם לא התקפים רגילים, הם לא מתבטאים בצורך מסוים והם לא מגיעים בזמן קבוע, אני אפילו לא יודעת אם זה נקרא התקף חרדה בכלל״ אמרתי, ״רוב הזמן הגוף שלי קפוא, מהרגע שמשהו מעיר את זה הגוף שלי מתקרר פיזית, עד שהוא קר ברמה כזאת שאני אפילו לא יכולה להזיז את האצבעות״.
״נכון, גם פעם שעברה היית קפואה״ הוא אמר כשנזכר.
״ההתחלה בדרך כלל היא הכי אלימה, הגוף שלי מתקרר בשניות אבל במקביל אני מתחילה לרעוד בטירוף״.
״פעם שעברה אמרת שכואב לך״.
״נכון, בנוסף לרעד יש לי כאבים חזקים בגוף, אני לא יודעת להצביע על איפה בדיוק או מה בדיוק כואב לי, אבל הגוף שלי כואב, וכל תזוזה הכי קטנה גורמת לכאב להתגבר״.
״איפה בעיקר כואב לך?״.
״כל הגוף.. זה כמו כאב כללי כזה״.
״איפה בעיקר? תחשבי״.
חשבתי לכמה שניות, ״בגב אני חושבת, וברגליים״ אמרתי, ״ובחזה״.
״מה עוד?״
״כשאני בשיא, בדרך כלל אני לא שומעת שמדברים איתי, ולא מרגישה שנוגעים בי״.
״הלכת לראות רופא?״ הוא שאל, ״או פסיכולוג?״
״ראיתי פסיכולוג, רופא ופסיכיאטר, אף אחד מהם לא עזר, גם לא הכדורים שקיבלתי״.
״הכדורים?״
״קיבלתי כדורים נגד דיכאון, למרות שלא הייתי בדיכאון״ אמרתי, ״וקיבלתי כדורים להתקף״.
״והם לא עזרו?״
״לא, הייתי אמורה לקחת אותם ברגע שמתחיל לי התקף, אבל כשהוא היה מתחיל, לא הייתי מצליחה לזוז והדבר האחרון שחשבתי עליו היו הכדורים״.
״אז איך את אומרת שלא היית בדיכאון?״
״לא הייתי בדיכאון״ אמרתי בהחלטיות, ״הפסיכולוג אבחן אותי כדיכאונית כי פשוט לא היה לו הסבר אחר, לא הייתי בדיכאון ולא היו לי נטיות אובדניות״.
״אז?״
״איבדתי הרבה סיבות לצחוק, החלום הכי גדול שלי נהרס, החבר הכי טוב שלי והחצי השני שלי מת, איבדתי אמון מוחלט באנשים, איבדתי את סבא שלי ו..״ אמרתי ונעצרתי לפני שאמשיך לפלוט דברים שהוא לא צריך לדעת, ״לא חשוב, כל מה שרציתי באותה תקופה היה שקט, ומצד שני רעש, לא יכולתי לדבר עם אף אחד, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, השתניתי, זה קורה״.
״אובדן גורם לדיכאון אלה, אובדן גדול כמו שלך עוד יותר, עברת תקופה קשה והכל בא ביחד״.
״אני אומרת לך מריאנו, זה לא היה דיכאון״ אמרתי, ״ידעתי שרק אני אצליח להבין איך להגדיר את מה שעבר עליי, אז עשיתי קורס בפסיכולוגיה תוך כדי הלימודים, לא הייתי בדיכאון, לפחות לא דיכאון קלאסי כמו שמכירים״.
״אז?״
״זה דיכאון מסוג אחר״ אמרתי, ״אי אפשר אפילו להגדיר את זה כדיכאון אבל.. זה פשוט.. עצב, התבוססתי בעצב שלי הרבה זמן״.
״ההתקפים האלה שאת עוברת לא מגיעים מעצב, הם מגיעים מפחד, ממה את מפחדת?״
״מיותר מדי דברים״ אמרתי והסתובבתי, משנה את התנוחה שלי ונשכבת לצידו, מניחה את ראשי על החזה שלו, בעיקר כדי להתחמק מעיניו שיכלו לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
״אני מפחדת מזה שהעבר יחזור על עצמו, אני מפחדת מלהזכר, אני מפחדת לחוות שוב את אותם רגעים״.
מריאנו שתק, העביר את ידו על גבי בליטופים עדינים.
״מה עוד קרה בתקופה הזאת?״
״למה אתה מתכוון?״
״אני יודע שהיה את המבצע, אני יודע שהיה את הסיפור עם טום ומור, מה עוד?״
״סבא שלי נפטר בתקופה הזאת״ אמרתי, ״ו.. עוד הרבה דברים״.
״כמו?״
נאנחתי ונשמתי עמוק, מבינה שהפעם ההרגשה שלי שונה משאר הפעמים בהם אני מדברת על העבר שלי.
הפעם לשם שינוי, רציתי.
״החברה טובה שלי בגדה בי״.
״מה היא עשתה?״
״זה לא רלוונטי״ אמרתי, ״ו.. אף אחד לא יודע, אבל בניתוח שעשיתי אחרי המבצע הרופא אמר שהרגל שלי עברה משהו שגרם לה לנזק בלתי הפיך ושלא אוכל לרקוד יותר״.
״את רוקדת״.
״נכון״ אמרתי, ״לא סיפרתי לאף אחד, חיכיתי שלא ארגיש כאבים ושכרתי סטודיו בישראל, רקדתי פעם אחרי פעם ובכל יום נפלתי אחרי כמה דקות כי לא הצלחתי, במשך יותר משלושה חודשים הצלחתי לרקוד בקושי עשר דקות״.
״את רצינית?״
״אחרי קצת יותר משלושה חודשים הצלחתי לרקוד קצת יותר, עד שלבסוף הגעתי לכמעט שעה״.
״ומה עם הרגל?״
״באחד מהפעמים שרקדתי, עשיתי סיבוב לא נכון ונפלתי עליה, הייתי צריכה לעשות עוד שני ניתוחים בשביל שאוכל בכלל לחזור ללכת״.
״אלה..״
״המזל היחיד שלי היה, שהניתוחים האלה סידרו את הבעיה הקודמת ברגל שלי, ואחריהם יכולתי לחזור לרקוד כמו שאהבתי״.
״אז שאמרת שהיית בורחת לרקוד כל הזמן..?״
״בהתחלה ברחתי רק לסטודיו״.
״נפצעת קשה במבצע?״
״הייתי מוגדרת פצועה באורח בינוני, החלמתי די מהר״.
״איפה נפצעת?״
״ברגל, בכתף וביד, ובגב״.
״הצלקת שיש לך בכתף..״
״משם״.
״ממה היא נגרמה?״
״רסיסים״.
״רסיסים של מה?״

דלת החדר שלי נפתחה, עוד רופא נכנס ממנה.
הרגשתי את הייאוש מתגבר, רציתי רק לצאת מכאן, לא יכולתי לסבול את החדר ואת בית החולים הזה יותר, ורציתי לדעת מה קורה עם החברים שלי, עם רועי.
עבר סך הכל יום אחד מאז שנחתנו בארץ, ידעתי שרוב הפלוגה מתה, אבל היו כאלה שעדיין התנדנדו בין החיים למוות.
והיה את רועי שנלחם.
רציתי לצאת מכאן, רציתי לשבת בחדר ההמתנה כמו כולם ולקוות לטוב, רציתי שיהיה טוב לעזאזל.
״איך את מרגישה?״
״רע״.
״היד שלך כואבת?״ הרופא שאל ועזר לי לעשות כמה תנועות כדי להזיז אותה, כאלה שגרמו לי לבכות ולצעוק מהכאבים.
״כן״.
הרופא הזריק משהו אל תוך העירוי שלי והביט בי, ״נפצעת ביד מרסיס, חטפת רסיסי זכוכיות ביד, אבל מה שגרם לפציעה העיקרית הוא חלק מהפח של המסוק״ הוא אמר, ״בעוד יום או יומיים כבר תוכלי להזיז אותה בקלות, אבל לכאבים יקח קצת יותר זמן לעבור״.

״אמנם טיפלתי בפצועים והזזתי את היד בלי בעיות אחרי מה שקרה, גם את הרגל, כנראה שהאדרנלין עזר לי״ אמרתי, ״הכאבים באו אחר כך״.
״היה עוד משהו?״
״לא״ שיקרתי, אבל זה מספיק מידע לעת עתה.
״הזמן שעובר גורם לכאב להיות פחות חזק״.
״לא מתאים לך פילוסופיה״.
״אני מדבר מנסיון״.
״אני יודעת, אתה אומר את הקלישאות הכי נכונות, אבל אלה עדיין קלישאות מריאנו״ אמרתי, ״זה נכון שהכאב הוא לא חזק כמו שהיה, הרבה הרבה פחות, אבל הוא עדיין חזק וקיים, מתי יגיע השלב שעליו אתה מדבר? שאהיה בת חמישים?״
״את עושה עבודה טובה בלשמור על עצמך ולהתקדם, זה יגיע מהר ממה שאת חושבת״.
נאנחתי, שמעתי את המשפטים האלה כל כך הרבה שהם כבר איבדו משמעות.
ניסיתי להקשיב לאנשים, לעצות שלהם, לדיבורים, ניסיתי לדבר, ניסיתי הכל.
אבל עם הזמן הבנתי שאני היחידה שיודעת מה טוב בשבילי, והיחידה שיודעת איך לטפל בעצמי.
ובנקודת הזמן הזאת הפסקתי להקשיב לאנשים, סיימתי את התואר שלי ועברתי למיאמי.
״מה השעה?״ שאלתי את מריאנו אחרי זמן ארוך שאנחנו יושבים בשקט, כל אחד שקוע במחשבות שלו.
״אחד״.
התרוממתי בחדות, ״שיט, אני מאחרת״.
״לא אמרת שאת מתארגנת לבד?״
״אבל אני עדיין מאחרת!״ אמרתי בהיסטריה, ״לוקח לי יותר משעה להתארגן״.
״למה?״
״כי אני צריכה ל- מה זה השאלות האלה? אין לך ישיבה או משהו?״
מריאנו גיחך והזדקף, מושך את פניי לנשיקה ארוכה שהרגיעה בבת אחת את הלחץ בגופי.
״תרגעי, יש לך מספיק זמן״.
התרוממנו ביחד מהכיסא ונכנסו בחזרה אל בחדר, חיברתי את המחליק והבייביליס לשקע, ונעמדתי מול הארון בנסיון להחליט איזה שמלה אלבש היום.
״עוד פעם זה?״ מריאנו שאל והגיע מאחוריי, מניח את ידו על המתניים שלי.
״אני לא יודעת מה ללבוש״.
״כל מה שתלבשי יהיה עלייך מושלם״ הוא אמר והניח נשיקה בערפי לפני שניגש להתלבש ויצא מהחדר עם החליפה שלו, מוכן לערב.
נאנחתי, מעניקה עוד כמה מבטים ולבסוף בוחרת שלושה שמלות, מניחה אותן על המיטה ומחליטה להחליט אחר כך.
הפעלתי את הפלייליסט הקבוע שלי והורדתי את הפיג׳מה, נשארת בהלבשה תחתונה ומתחילה להתארגן.
ייבשתי את שיערי, מסלסלת ומברישה אותו בעדינות.
התיישבתי מול המראה והתאפרתי כמו שאני אוהבת, מדגישה את תווי פניי החדות, את העיניין בסגנון מעושן ואת השפתיים העבות שלי עם תוחם בצבע טבעי, מרוצה מהתוצאה.
התרוממתי מהכיסא ונעמדתי מול השמלות שהיו מונחות על המיטה שלי, מביטה בהם מספר דקות ולבסוף מחליטה ללכת על השמלה הראשונה שחשבתי עליה, הראשונה שאהבתי.
ולמעשה, זאת השמלה הראשונה שרכשתי כשעברתי למיאמי, ועדיין לא לבשתי אותה.
התלבשתי בזהירות מירבית, נועלת את נעלי העקב הכסופןת שלי, קושרת את רצועת האבנים הדקה מאחורי הרגל.
ירדתי למטה בזהירות, מביטה סביבי ומקווה בליבי שאנשים לא מסתובבים בבית.
לא רציתי שיראו אותי, והעדפתי להיסגר בחדר עד שיתחיל האירוע.
אבל הייתי חייבת עזרה.
לראשונה מאז הכרתי את מריאנו, דפקתי על דלת חדר העבודה, מצמידה את אוזני לדלת.
״כן?״
פתחתי את הדלת, נאנחת בהקלה גלויה למראה מריאנו לבדו, רכון מעל מסמכים.
הוא הרים את ראשו כשנכנסתי, סורק את כולי באיטיות מרעידה.
האישונים שלו התכהו, הלסת שלו התקשחה ובעיניו בערה אש בזמן שהוא הביט בי.
״אני.. לא מצליחה לסגור את הרוכסן״ אמרתי בקול חלש, רועד.
פחדתי.
הפעם באמת פחדתי ממריאנו.
ההבעה על פניו הצליחה להרעיד את גופי, ולא ידעתי לאיזה כיוון לשלוח את המחשבות שלי.
מריאנו התרומם מהכיסא שלי והתקרב אליי, נעמד מאחוריי ומסיט את שיערי לצד.
בקושי הרגשתי את המגע שלו כשסגר את הרוכסן שנגמר בגבי התחתון ואת הכפתורים בגבי ובעורפי, בקושי הרגשתי את ידיים שלו מלטפות את גבי החשוף.
הייתי מרוכזת מדי בדפיקות הלב שלי, בפחד.
מריאנו רכן מעט והצמיד את שפתיו לצווארי בעדינות שלא חשבתי שקיימת בו, גורם לי לפלוט גניחה.
אחזתי בחזקה בידו, נשענת עליו לאחור מפחד שאפול על העקבים.
״את מושלמת״.
נשמתי בהקלה, והסתובבתי באיטיות, מביטה בעיניו ומבינה לפתע שהצבע שלהם הפך להיות הצבע האהוב עליי.
״מתוך כל השמלות שהבאת, דווקא את זאת בחרת?״ הוא שאל בטון חד, מאיים.
הטון של הקאפו.
״מה.. מה הבעיה בה?״ שאלתי בתמימות, ״אתה לא אוהב אותה?״
מריאנו לא ענה, אבל ידיו שטיילו על מתניי החשופות, ואז על ירכיי שיצאו מהשסעים ברגליים, הבהירו בדיוק את הבעיה.
״אני אוהב אותה מאוד״ הוא אמר הקול נמוך, ״אני לא אוהב את העובדה שלבשת אותה לעוד עיניים חוץ משלי״.
״אל תתחיל״ איימתי.
הוא חייך, ״זאת לא בעיה בשבילי לקרוע את השמלה הזאת, זה יקח לי בדיוק שניה״.
״אתה לא תעז״ מלמלתי, יודעת באחורי מוחי שאני צריכה להתרחק ממנו אבל לא מצליחה.
״או שתעלי להחליף שמלה״ הוא איים וקירב את פיו לאוזני, ״או שהערב את תצפי בעיצוב היפה שלך הופך כולו לאדום״.
לא הייתי צריכה לשאול, האיום היה ברור.
זזתי ממנו בעדינות ואחזתי בפניו, מתרוממת מעט על קצות אצבעותיי ומצמידה את שפתיי לשפתיו בעדינות, מנשקת אותו ומרגישה את גופו מתרכך מעט.
״אני יפה?״ שאלתי אותו במבוכה כשהתרחקתי ממנו.
הוא נאנח כשהבין שאת ההחלטה שלי הוא לא יוכל לשנות, אלה ייאלץ להתמודד.
״את הכי יפה מכולן״.
חייכתי אליו, והוא נישק שוב את שפתיי ארוכות, מצמיד אותי אליו ולא משחרר.
דלת חדר העבודה נפתחה.
״אני אגיד לכם שוב, יש לכם חדר למעלה״ קולו של אנזו נשמע, ״אף אחד לא מחייב אותך לעבוד, קח מנוחה בוס״.
״אנזו, אל תתחיל איתי״ מריאנו איים והתרחק ממני, שולח מבטי אימה אל מאחורי גבי.
״אני מתחתן עוד כמה ימים אחי, לא בקטע שלך, מצטער״.
מריאנו נאנח ואני צחקתי, והסתובבתי, ״היי״.
״וואו״ אנזו אמר וסרק את כולי, אוחז בידי ומסובב אותי במקום, מעביר את מבטו על גופי באריכות.
״אנזו״ מריאנו נהם.
״תסתום״ אנזו ענה לו ללא פחד, ״תן לי להתפעל מהיופי הזה״.
״עוד שניה אתן לך להתפעל מהמהירות שבה הכדור מגיע אל בין העיניים שלך״ מריאנו אמר וכרך את זרועו סביב בטני, מצמיד את גבי לחזהו.
אנזו היטה את ראשו לאחור וצחק, ״בסדר בסדר, תרגע״.
הוא הישיר את מבטו אליי, עדיין משועשע, ״את מהממת אלה, אם לא היית של אחי, אני בטוח שגברים היו נופלים לרגלייך״.
״אתה רק מעצבן אותו יותר, ובסוף הוא יהרוג אותך״ קולו של ריקו נשמע כשגם הוא נכנס, ״אב- אוקיי פאק, אני מבין אותך״.
ואחריו נכנסו גם נאצ׳ו, פבלו, סנטיאגו, ודנילו.
אוי לא.
מזה בדיוק רציתי להמנע.
״אני הולכת״ מלמלתי במבוכה.
״לאן את חושבת שאת רצה?״ ריקו אמר ותפס את ידי, ״תני לי לראות אותך״.
נאצ׳ו צחק, ״אתם מתגרים בו, הלילה הזה לא יגמר טוב״.
״איזה יפה את״ ריקו אמר בהתרגשות.
״תודה״ מלמלתי במבוכה, מבקשת רק לברוח מהחדר הזה.
״הכל מושלם אלה, ראיתי עכשיו את הכל, את וסאם עשיתם עבודה טובה״ נאצ׳ו אמר ואני חייכתי אליו, ומיהרתי לברוח לפני שמריאנו באמת ירה למישהו בראש.
עליתי למעלה בחזרה, פותחת את דלת החדר שבו הבנות התארגנו ומוצאת אותם יושבות אחת ליד השניה.
מעצבת השיער עמדה מאחורי סאם בעוד המאפרת בדיוק עבדה על פניה של אלמה.
״לא אני לא עומדת בזה״ לוסיה אמרה כשראתה אותי נכנסת, ״את מושלמת, אחותי, את מהממת״.
״מריאנו ראה אותך? כי אני לא חושבת שכדאי לו״ מיה אמרה.
״הוא אכן יקבל התקף לב״ סאם אמרה בחיוך.
״תסתמו״ מלמלתי והתיישבתי על המיטה לצידה של מיה, מוזגת יין לכוס ומסיימת את כולן בלגימה.
הבטתי בסאם, לבושה בשמלה כחולה עם שיער שמסודר בדיוק כמו שלי.
מיה לבשה שמלת סאטן קצרה בצבע ניוד, ולוס לבשה שמלה שהחלק העליון שלה היה מורכב ממחוך, ובחצאית היה שסע עמוק כמו שלי, בצבע כמעט זהה לשל מיה.
״אתן כולכן יותר מדי יפות, על מה לעזאזל אתן מסתכלות?״ התעצבנתי.
״תסתמי אלה״ מיה אמרה.
״אנחנו יפות, אבל את עוצרת נשימה״ לוס אמרה.
״הלכת ולא חזרת״ מיה אמרה.
״מריאנו״ מלמלתי.
״תיארתי לעצמי״ היא אמרה, מסדרת את שולי שמלתה.
״עשית עבודה מדהימה אלה״ היא אמרה, ״בזכותך העסק שלנו עומד כמו שצריך״.
״היה לי משעמם בכל מקרה״ אמרתי בחיוך.
״מריאנו דיבר איתך?״ סאם שאלה לפתע, מתיישבת לצידי בזמן שמיה התרוממה והתיישבה בכיסא, מסבירה למעצבת השיער בדיוק מה היא רוצה לעשות.
״מי עוד נשארה?״ שאלתי אותה.
״לוס צריכה להתאפר, ומיה לעשות שיער״ היא אמרה, ״לענייננו, הוא דיבר איתך?״
״הוא דיבר איתי על מלא דברים? למה את מתכוונת?״ שאלתי.
״מקסיקו״ היא שאלה בטון נמוך, מסמנת לי בעיניה על הבנות ומסבירה לי ללא מילים שהשיחה הזאת היא בין שתינו בלבד.
היא התרוממה, לוקחת את כוס היין שלה ומוזגת לי חדשה לפני שיצאה יחד איתי למסדרון.
״מה העניין?״ שאלתי אותה בזמן שירדנו במדרגות ויצאנו אל המרפסת, מביטים באורחים שכבר החלו להסתובב בבית.
״מקסיקו מגיעים לחתונה״ היא אמרה בזמן שהתיישבנו בפינת הישיבה המרוחקת.
״אני יודעת סאם, אנחנו הזמנו אותם״.
״נכון, אבל זה הפך לרשמי אחרי שהם אישרו את ההגעה שלהם״ היא אמרה, ״הם מגיעים בהרכב מלא״.
״לוקאס מגיע?״ שאלתי כשירדתי לסוף דעתה.
״אני לא חושבת, לא נראה לי״.
״למה לא?״
״טכנית, אנחנו לא אמורים לדעת שהוא קשור למקסיקו, ואני חושבת שהוא נותן לעצמו להנות מהספק ככל האפשר״.
״את חושבת שהוא לא יודע שמריאנו ונאצ׳ו יודעים?״
״אני כמעט בטוחה שלא, הוא מסתיר את הצעדים של עצמו טוב מאוד ואחרי הכל, אין להם באמת הוכחות חותכות״.
״אבל איך ההגעה שלו לאירוע תוכיח שהוא ערק למקסיקו?״
״אם הוא לא יגיע איתם ויהיה צמוד אליהם כל הערב זה לא, אבל לוקאס עזב את המאפיה ויצא נגד מריאנו ונאצ׳ו, ברגע שהוא יופיע בחתונה יתחילו שאלות ויותר מכך, לוקאס מוגדר כבוגד״.
״אוי״.
״כן״ היא אמרה, ״לא אכפת לי מה יקרה לו, אבל אני לא רוצה שמריאנו ונאצ׳ו יאלצו להתעסק בזה הערב, יש להם מספיק על הראש״.
״הוא לא הופיע ברשימת המוזמנים גם לאחר אישורי ההגעה, אני לא חושבת שהוא יבוא״.
״לא, אבל זה לא הנושא״.
״אז?״
״מקסיקו יגיעו, מריאנו ונאצ׳ו בלחץ מזה״.
״מריאנו דיבר איתי בלילה״ אנרתי, ״הוא אמר לי לא לזוז ממנו כל האירוע״.
״נאצ׳ אמר לי את אותו הדבר״.
״ניסיתי להסביר לו שאהיה חייבת לזוז כדי לבדוק שהכל עובד אבל הוא התעצבן עליי״.
היא הנהנה, ״תתכונני, הם יהיו צמודים אלינו כל הערב״ היא אמרה, ״ואם לא, אז אחד מהגברים״.
״אני רק רוצה שהכל יעבור חלק, בלי כדורים ובלי אקדחים״.
״הם לא יהרסו את הערב״ היא הבטיחה, ״אבל אם יהיה חשש הכי קטן מצידם לפעולה כלשהי ממקסיקו, הם לא יתנו לערב הזה להתקיים בכלל״.
נאנחתי, ״אין ספק שמריאנו ונאצ׳ו שולטים בעולם״.
״התחתנו טוב״.
״את התחתנת, אני לא נשואה״.
״את תהי נשואה בקרוב״.
״נשואה למי?״ קולה של מיה נשמע כשהיא ולוס הצטרפו אלינו.
״אמא של אלמה איתה״ לוס ענתה למבט השואל שלי.
״בעוד כמה ימים זאת את, מתרגשת?״ שאלתי את לוס והיא הנהנה במרץ, ״אני בלחץ״.
״אני חושבת שהגיע הזמן שנכנס, האורחים כבר התחילו להגיע״ מיה אמרה.
״הגברים עדיין בחדר העבודה״ לוס אמרה.
״לא, הם לא״ סאם ענתה והביטה אל נקודה מאחורי גבה, ״יש לנו אורחים״.
הסטתי את מבטי לכיוון שאליו הסתכלה בדיוק שמריאנו, אנזו ודנילו יצאו לכיוננו, נאצ׳ו משתרך אחריהם.
״שלום יפות״ אנזו אמר בשעשוע ומשך אל בין זרועותיו את לוס, מנשק אותה.
״סבא שלך כאן״ דנילו אמר ואני חייכתי אליו בזמן שהצמיד את מיה אליו ונכנס איתה חזרה אל הבית.
״נכנס?״ מריאנו שאל אותי.
הנהנתי ונעמדתי ביחד עם סאם שנצמדה לנאצ׳ו.
מריאנו נשם עמוק, נחיריו מתרחבים בזעם בזמן שעיניו סורקות שוב את גופי.
״כבר דיברנו על זה״.
״לא עבר לי״ הוא אמר והצמיד את שפתיו לשלי בכוח, מחדיר את לשונו וכובש כל חלק.
רק שנגמרה לי הנשימה התנתקתי ממנו, מנסה להסדיר את קצב פעימות ליבי.
העברתי את מבטי על גופו של מריאנו, סורקת אותו בעצמי ומרגישה איך הגוף שלי כמהה אליו.
לא משנה כמה הוא יגע בי במהלך היום, זה לא יספיק.
הגבר הזה יצירת אומנות, עם או בלי חליפה.
אין ספק שאהבתי לראות אותו לא לבוש בכלום, אבל חליפות ללא ספק נועדו בשבילו.
״אהבת?״
״אני בחרתי אותה״ אמרתי והוא גיחך, מוכיח לי שהשאלה צינית.
מריאנו הביט בעייני בשתיקה, ידיו עדיין על מתניי.
הכל נעלם, ראיתי והרגשתי רק את מריאנו.
״את יפה״.
חייכתי, מרגישה את את הלחיים שלי מאדימות במבוכה.
הוא נישק את שפתיי ארוכות, לפני שאחז בידי ויחד נכנסנו חזרה אל הבית.
הגיע הזמן להתחיל.
נעמדנו אוטומטית ליד נאצ׳ו וסאם, וכמו בהסכמה מוקדמת, מריאנו ונאצ׳ו נצמדו אחד לשני והסתירו אותנו מהשאר.
״יפה שלי״ קולו של סבא שלי נשמע מאחור.
הסתובבתי, מתקרבת ציד אחד כדי לחבק אותו ואז נעצרת, נעזרת שאני לא יכולה להתנהג כאן כמו שאני רגילה.
מריאנו הידק את אחיזתו בידי, והושיט את ידו ללחיצה מחבק אותו ונותן גם לי ללחוץ את ידו.
״טוב לראות אותך אלה״.
״גם אותך״ אמרתי ברשמיות.
לאחר מכן חיבקתי את אנדראה ורנטה, ואת אשתו של דון רופינו, שלא הייתי בטוחה אם שכחתי או שאני פשוט לא יודעת את שמה.
אחרי שיחה מאוד קצרה, וכמו כאילו הסכימו מראש, התפצלנו שוב.
הזקנים נעמדו בפינת החדר ודיברו בעינהם, לוחצים א תהיד לכל מי שהגיע להביע את כבודו לראש המאפיה לשעבר.
ואנחנו הסתובבנו בבית, עוברים בין האנשים שהביטו במריאנו בעיקר, ביראת פחד.
אנשים מכבדים אותו, אבל בעיקר מפחדים ממנו.
״מריאנו, נאצ׳ו״ קולו של אנטוני נשמע, שניה לפני שהוא ואשתו הגיעו אלינו ונעמדו מולנו, לוחצים את ידיהם של הגברים.
״אלה, סאם, עשיתם עבודה מדהימה״ אנטוני אמר ואנחנו חייכנו אליו, ״תודה אנטוני, טוב לראות אותך״.
״ההריון מחמיא לך״ אנטוני ענה לסאם והיא חייכה.
״מה קורה?״ נאצ׳ו שאל.
״הכל כרגיל, העניינים בשיקאגו נרגעו בימים האחרונים, ואין חדש עם הצד השני״.
״לא שמעת כלום?״
״יש כמה שמועות מעניינות, אבל שום דבר ישיר״.
״נדבר״ מריאנו אמר ואנטוני הנהן באחת, ופנה אחורה בקשיחות.
״זה היה קצר״ סאם העירה.
״אנטוני לא יכול להיות איתנו יותר מדי זמן, הוא חבר בחזרה למקסיקו וכרגע אמור להיות איתם״ נאצ׳ו הסביר.
״עוד מושתל?״
״הוא לא מושתל, הוא ממשיך באותו הדרך, פשוט חיזק את הקשרים עם אלפונסו מחדש״ נאצ׳ו אמר, ״יש לזה מטרה, שאלפונסו יסמוך עליו מספיק כדי לפלוט משהו שהוא לא אמור״.
״אני מקווה שיעבוד לכם״ סאם אמרה ואנחנו חזרנו להמשיך ללכת.
כולם לחצו את ידיהם, במיוחד את של מריאנו, היו כאלה שהגיעו לדבר איתו ועם נאצ׳ו, מספרים להם דברים, מתייעצים איתם.
עד שלבסוף נעצרנו בכניסה למרפסת.
הגברים התחילו לדבר בינהם, בזמן שסאם נצמדה אליי והחלה לדבר איתי על כל אחד מהאורחים, זורקת שביבי מידע ומספרת סיפורים על המאפיה שלא חשבתי שאשמע אי פעם.
למעשה, הזמן עבר כל כך מהר בחברתה, שרק כאשר היא השתתקה והחלה להקשיב לשיחה של הבנים, שמתי לב שעברה יותר משעה מאז נעמדנו כאן.
ובכל הזמן הזה, אנשים לא הפסיקו להגיע למריאנו ולהתחנף אליו בנסיון לרכוש מעט כבוד.
״... בניטו״.
״הוא השתנה״ נאצ׳ו אמר.
״כן״ מריאנו הסכים, ״ריקו למעלה?״
״עם אמא שלי״ נאצ׳ו אמר, ״דנילו עדכן אותך בתשובות לגבי העניין מהבוקר?״
״עדיין לא״ מריאנו ענה, ״אבל אנזו ביקש מהאנשים שלו לשים עין״.
״כשאחזור מחר לסן דייגו אברר את העניין״.
״במיאמי שקט״.
״אין לי ספק, הוא לא יגיע למיאמי״.
״אוסקר ואליאס לא עלו הפעם״.
״מוזר״ נאצ׳ו אמר.
״אלה״ סאם מלמלה ומרפקה אותי, מסמנת לי בעיניה להסתכל לכיוון הכניסה.
אלפונסו ואשתו, נכנסו יחד עם קרלוס, ועוד כמה אנשים שלא הכרתי, והנוכחות שלהם כמו תפסה את האוויר.
לפי המבט שלו, ידעתי שמשהו יקרה.
אולי לא בחתונה הזאת, אולי לא היום, אבל יקרה.
ידו של מריאנו הושטה אחורה ואחזה בידיי כמו באופן אוטומטי, מצמידה אותי אליו.
הנחתי את ידי השניה על מותניו, מרגישה את המתח בגופו שגרם למתח משלי.
״אני מפחדת״ סאם מלמלה לי.
״למה?״
״אני לא יודעת, אבל אחרי התקופה האחרונה ו.. וכל מה שאני יודעת, יש לי הרגשה רעה״.
״אלפונסו שינה את דעתי לגבי המשלוח?״ נאצ׳ו שאל את מריאנו בשקט, עיניו נעוצות במקסיקו שהתקדמו לכיוננו.
״לא״ מריאנו ענה ושתיהם השתתקו.
אנזו ופבלו הגיעו לידנו משום מקום, נעמדים מאחורי ומאחורי סאם ומגבירים את התחושה שלי.
מבט אחד בעיניו של מריאנו הבהיר לי שהוא לא אוהב את הרעיון הזה שהם כאן.
הרמתי מעט את ידי, אוחזת בעורפו בעדינות ומלטפת באגודלי, מרגישה איך גופו מתרפה מעט.
״מריאנו, נאצ׳ו, טוב לראות אותכם״ אלפונסו אמר בנחמדות מזויפת.
״אלפונסו, ברוך הבא״ מריאנו ענה ואלפונסו חייך.
״הרבה זמן לא ראינו אותכם, הסתגרתם בתוך עצמכם״ קרלוס אמר.
מבטי לכד מרחוק את מבטו של סבא שלי שהסתכל עלינו, והפעם בעיניו ראיתי דאגה מסוג אחר.
דאגה שגרמה לי להיזכר בצעקות במשרד שלו ביום שבו גיליתי מי הוא.
האם באמת יש עליי איום מצד מקסיקו?
הוא הביט בי, עיניו תקועות עלינו בעוד הוא מדבר עם אלחו, רופינו וחוליו ונראה נינוח לחלוטין.
״אתה צודק, אני לא יודע מה קרה, הסחורה נעלמה ולא קיבלנו שום דבר, הפסדנו המון כסף״ אלפונסו ענה למשהו שלא שמעתי.
״איזה סוג סחורה זאת הייתה?״ נאצ׳ו שאל.
״מריחואנה, קוק, הרואין בעיקר..״ אלפונסו אמר, פניו פניי פוקר מושלמות ואם לא הייתי יודעת את האמת, לעולם לא הייתי מצליחה להבין שהוא משקר.
״תעשה בדיקה, חיפושים.. אולי מדובר בפעולה של היפנים״ אנזו אמר.
״הפעלתי את כל האנשים שלי ואנחנו עושים כל לילה פעולות נגד, גם נגד היפנים וגם נגד קרטלים מקומיים, הסחורה לא בשום מקום״.
אם לא הייתי יודעת טוב יותר, עוד הייתי מאמינה לדאגה המזויפת בקולו.
״אולי היא נעלמה בים״ אנזו העלה.
״אני מאמין שלא, כשיהיה לי תשובות אעדכן״ אלפונסו אמר.
״נשמח לדעת״ נאצ׳ו ענה.
מריאנו כמעט ולא דיבר, והשקט שלו רק הלחיץ אותי יותר.
״טוב לראות אותכן, אלה, סאם״ הוא אמר בחיוך.
״שלום אלפונסו״ סאם ענתה.
״אלה, עשית עבודה מעולה בארגון החתונה״ אלפונסו אמר וסרק את גופי בעיניו, מעביר אותם מלמעלה עד למטה באיטיות מצמררת, ולבסוף נתקע במבטו על רגליי החשופית.
הידקתי את אחיזתי על ידו של מריאנו.
לא אהבתי את המבטים שלו, והייתה לי הרגשה שלא רק אני.
העיניים שלו היו רעות, אמנם הייתי רגילה לקור ואכזריות מכל הגברים של המאפיה אבל באלפונסו היה נשהו רע הרבה יותר.
״אם אתה רוצה להישאר בחיים, תחזיר את העיניים שלך למקום״ מריאנו אמר בטון שקט.
אלפונסו חייך, ״אתה צודק אני מתנצל, לא התכוונתי לזלזל, את יפה מאוד אלה״.
״לא חכם אלפונסו״ אנזו העיר בשקט.
״אין שום דבר רע במחמאות״ אלפונסו ענה.
״אשתך עומדת לידך״ אמרתי בטון מעט תקיף, מביטה בחינה שהייתה נראית משועממת וחסרת עניין ומתעלמת מהלחיצה של מריאנו על ידי.
״אישתי יודעת שהיא היחידה בחיי, זה לא מונע ממני להחמיא לנשים אחרות״.
״הוא צודק, את באמת הופכת את האולם ליפה יותר״ קרלוס כמר לי.
גופו של מריאנו התקשח באחת, הוא רעד ושריריו ההתקשחו עד שלא יכולתי לדעת בו יותר והזזתי את ידי מעורפו.
והייתה לי הרגשה שיותר מהמבטים של אלפונסו, מאשר ממה שאמר קרלוס.
ידעתי שלא אצליח להרגיע אותו עכשיו, לא ידעתי אם יש מישהו או משהו שיצליחו להרגיע אותו.
המבט של מריאנו החדיר קור בעצמות שלי, השיערות שלי סמרו והרגשתי את הפחד מזדחל במעלה גופי.
״אלה, אלמה קוראת לך״ אנזו אמר במהירות והוריד את הטלפון מהאוזן שלו, מראה כאילו הוא מסיים שיחה.
״בואי, אקח אותך אליה״ הוא אמר בחיוך, את מבטו הזהיר אותי שלא אעז להתווכח.
אחזתי בידו של אנזו שמשך אותי משם במהירות, מעיפה מבט לעבר מריאנו ורואה את נאצ׳ו מביט בו במבט שאומר יותר מדי.
הוא ניסע להרגיע אותו, אבל מריאנו לא היה נראה שעומד להירגע בקרוב.
סנטיאגו הגיע משום מקום כשפניו צוחקות, ומשך משם את סאם, בזמן שמריאנו ונאצ׳ו נשארו לדבר עם אלפונסו וקרלוס.
השיחה התפתחה כאילו כלום לא קרה, להפתעתי הם אפילו צחקו.
רמת הסכנה בחדר הזה הרקיעה שחקים, ועם הזעם של מריאנו זה לא יגמר טוב.
״עד כמה מריאנו עצבני?״
״איפה בסולם שלך נכנס ׳עומד לדפוק לו כדור בראש׳?״
קיוויתי שהוא לא יתגרה בו יותר.
״תישארי כאן, אל תרדי עד שמריאנו יקרא לך״ אנזו אמר לי ברגע שנכנסנו לחדר השינה שלי ושל מריאנו.
״אני.. אני צריכה להסתובב ולוודא שהכל בסדר״.
״תקשיבי למה שאני אומר לך אלה״ הוא אמר, השעשוע הקבוע נעלם מעיניו ואת מקומו תפסה רצינות.
״הם.. רבים?״
״לא, הם מנהלים שיחה רגילה על המצב הכלכלי במקסיקו״ הוא אמר.
״אתה צוחק״.
״אני נשבע, זה מה ששמעתי כשהלכנו משם״.
״למה לקחתי אותי משם ולא הרגעת את מריאנו?״
״מריאנו היה נראה לך כמו מישהו שאפשר להרגיע אותו?״
״אז מה זה עזר שלקחת אותי משם?״
״מריאנו סימן לי״.
״מתי?״ שאלתי, מנסה לשחזר את הדקות האחרונות ולא מוצאת שום סימן לרמז.
״הראש שלו״.
כיווצתי את גבותיי באי הבנה ואז נזכרתי, שבזמן שהזזתי את ידי מעורפו של מריאנו הוא הזיז את ראשו מעט.
תנועה כמעט בלתי מורגשת, ואם אנזו לא היה אומר לי, לא הייתי זוכרת את הפרט הזה.
״אבל.. אני לא מבינה״.
״גם אני לא, אבל מריאנו ונאצ׳ו רצו אותכם רחוקות משם, אני לא יודע למה, אבל אני לא מתכוון למסות להבין כרגע״.
״אז אני אמורה להתחבא פה?״
״את לא מתחבאת מאף אחד״ הוא אמר בשעשוע, ״מריאנו תכף יבוא לקחת אותך״.
נאנחתי ולא התווכחתי, התיישבתי על המיטה והנהנתי.
״אל תצאי מכאן״.
״בסדר״ אמרתי והוא יצא מהחדר.
האמת היא, ששמחתי להיות רחוקה משם.
פחדתי באמת, לא ממקסיקו, אלה מהזעם של מריאנו וממה שהוא מסוגל.
ידעתי קצת על כל מה שקורה עם מקסיקו, ולא אהבתי את זה בכלל, ידעתי שזה עניין של זמן עד שמריאנו ונאצ׳ו יתפוצצו.
אבל באותה נשימה, לא אהבתי להיות כאן לבד.
נעמדתי, ניגשת למרפסת ומשקיפה על החצר הענקית, ובודקת שוב שהכל דופק ועובד כמו שצריך.
נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שבאמת עשיתי עבודה טובה בעיצוב הבית.
המרפסת הייתה נראית כמו חלום.
הכל מעוצב בגוונים של ירוק ולבן, עם נגיעות של וורוד בפרחים שהיו מונחים על כל השולחנות ומפוזרים ברחבה הענקית.
הכל עמד במקום ונראה יוקרתי ברמות, בדיוק כמו שדמיינתי שיראה.
כיאה לאנשי מאפיה.
החזרתי את מבטי לרחבת הכניסה למרפסת, רואה פתאום איך כשלא שמתי לב היא הספיקה להתמלא באנשים, כולם לבושים יפה מדי.
הרגשתי איך השערות שלי סומרות כשהרגשה מוזרה התגנבה לגופי, בדיוק בזמן שבו הסטתי את מבטי הצידה וראיתי את אלפונסו מביט בי מלמטה, כוס וויסקי בידו ומבטו נעוץ עמוק בעייני, מעביר צמרמורת בגבי.
היה לו מבט כאילו.. כאילו הוא יודע משהו.
הוא חייך אליי והרים את כוסו, מסיים את כולה בלגימה אחת.
חייכתי חיוך קטן כדי להיות מנומסת ונכנסתי במהירות לחדר, פותחת את הטלפון שלי ומסיבת לסאם.

אני: אלפונסו הסתכל עליי מלמטה. (17:10)
סאם: ראיתי את זה, תתעלמי. (17:12)
אני: את למטה? (17:12)
סאם: כן. (17:13)
אני: איפה מריאנו? (17:14)
סאם: פה לידי, הוא מדבר עם נאצ׳. (17:16)
אני: הוא ראה? (17:18)
סאם: אלפונסו בחיים? (17:19)
אני: כן. (17:19).
סאם: אז כנראה שלא. (17:19).

למה סאם למטה ואני לא? מה פספסתי?
נאנחתי, נעמדת שוב מול המראה ומביטה בעצמי, מתמלאת לפתע בספק.
אולי אני צריכה להחליף שמלה?
הייתה לי הרגשה שלא הייתי לבושה מספיק יפה ולפתע הרגשתי חסרת ביטחון.
בחנתי את עצמי מכל הכיוונים וניסיתי להבין מה אני חושבת או מרגישה, ללא הצלחה.
ידעתי שאני אוהבת את השמלה, השיער שלי הסתדר בצורה מושלמת בלי בעיות והאיפור יצא לי הכי יפה שציפיתי.
אבל לא הצלחתי להבין אם זה מספיק.
הטלפון שלי צלצל בהודעה.

מריאנו: אני מחכה לך במדרגות. (17:35)
אני: אני צריכה להחליף שמלה? (17:37)
מריאנו: כן. (17:37)

נחרתי בבוז בהבנה שממנו לא תהיה לי עזרה בנושא הזה.
הסתכלתי במראה שוב, ותגובתי של מריאנו גרמה לי לחייך חיוך גדול.
השמלה עצבנה את מריאנו, זה אומר שהיא יפה.
מריאנו בעצמו אמר שאני יפה.
ויותר חשוב מכך, אהבתי את איך שהייתי נראית, היא ישבה עלי פצצה והדגישה את כל המקומות הנכונים, גורמת לרגליים שלי להראות ארוכות מתמיד.
אהבתי את התחושה, ושום דבר מעבר לא היה אמור לשנות.
תיקנתי מעט את האיפור על פניי ויצאתי מהחדר, מוצאת את מריאנו כמו שהבטיח, בתחתית המדרגות.
ירדתי בזהירות, נעמדת קרוב אליו ומרימה אליו את מבטי.
הוא אחז בידי ובלי מילים, יצא החוצה לכיוון האיזור בו היה אמור בקרוב להיערך הטקס.
התיישבנו בשורה הראשונה, ולצידנו התיישבו נאצ׳ו וסאם, דון רופינו ואשתו, ודון חוליו ורנטה.
מאחורינו ישבו אנזו, לוס, דנילו, סבא שלי, דון אלחו, אנדראה, מיה, פבלו וסנטיאגו.
״למה ביקשת מאנזו שיקח אותי משם?״
״לא רציתי שתראי אותי רוצח אותו״.
״הוא בחיים״ אמרתי בחוסר הבנה והוא הפנה אליי מבט מאיים.
״בסדר בסדר, לא אשאל שאלות״.
הוא חייך, ״אלפונסו שם עלייך עין עוד מזמן, אני לא רוצה שתעלי לו בראש אפילו״.
״שם עליי עין?״ שאלתי.
הוא הנהן, ״הוא הבין שאת האישה שלי״.
״אז מה? הוא מתכנן לפגוע בי כדי לפגוע בך או משהו כזה?״ שאלתי, ״מה אנחנו בסרט?״
״הוא לא יפגע בך״ הוא אמר.
״אני לא מבינה כלום״.
״את זוכרת שדיברנו על זה שיש עלייך ועל סאם מעקב?״ אנזו שאל מאחוריי ואני הנהנתי.
״זה מעקב של מקסיקו״ מריאנו אמר.
״מ.. מה?״ שאלתי, ״למה לא סיפרת לי?״
״רציתי להיות בטוח לפני״.
״אז.. אז היפנים לא עוקבים אחריי?״
״גם וגם״ הוא ענה ואני נאנחתי.
״ממש עול להיות אשתך״ סאם אמרה לנאצ׳ו ואני חייכתי והבטתי במריאנו.
״לא אתן לאף אחד לפגוע בך״ הוא הבטיח בשקט, עיניו נעוצות בעייני, ״יש דבר אחד בעולם הזה שאסור לאף אחד להתעסק איתו״.
״אני?״
״בדיוק״ הוא אמר ונישק את שפתיי, חותם את השיחה.
אם היה לי קודם ספק אם לספר לו על המבטים של אלפונסו, הם נעלמו ברגע זה ממש.
רצח לא היה ברשימת הדברים שרציתי לראות היום.
שאר האורחים תפסו את מקומותיהם, נאצ׳ו נישק את סאם והתרומם יחד עם אביו, נעלמים מאחורי האורחים.
סאם התקרבה לכיסא הצמוד למריאנו ונצמדה אליו, מביטה כמוני לעבר הכיוון שממנו אלמה וריקו אמורים להגיע.
כעבור כמה דקות, המוזיקה החלה להתנגן וריקו נכנס מלווה בנאצ׳ו ובאביו, פניו הביעו רצינות לא אופיינית מתחת למיטה הקשיחות הרגילה שלו.
כולם התרוממו על רגליהם, גורמים לי להשתאות מכמות האנשים שהייתה כאן, היה נראה שכל המאפיה מרוכזת במקום אחד.
תהיתי לעצמי מי דואג למערך האבטחה, ומשלא ראיתי בעייני את הוגו, פבלו וסנטיאגו, הבנתי את התשובה.
החזרתי את מבטי לריקו שקרץ לי ברגע שעיניו פגשו בעייני.
חייכתי אליו, מביטה בו צועד את הדרך עד הבמה הקטנה ונזכרת בחיוך.

״בן זונה! תבקיע!״ רועי צעק.
״לעזאזל״ איתי נאנח ודפק אגרוף בשולחן, מרעיד את הכוסית.
״מה הם עושים?״ ליאת, אחת הבנות שאלה אותי כשמעמדה לצידי ובהתה ברועי.
״רואים משחק״ אמרתי.
״את רצינית? הם זוכרים שהם בחתונה?״
״כן, וכנראה שלא״ אמרתי בחיוך והיא נאנחה וחזרה לחברות שלה, גורמת לי לגלגל עניינים ולקוות שיום אחד היא תהין שרועי לא יהיה שלה.
החזרתי את מבטי לאיתי, עדי, אלון, רועי, לירון ועומרי שהצטופפו סביב הטלפון של עדי.
6 ראשון על מסך אחד קטן ששידר משחק כדורגל כלשהו.
הסתובבתי והלכתי אחורה, ניגשת לבר ומביאה לעצמי כוס יין לבן נוספת בתקווה שעד שאחזור הם יסיימו עם השטות הזאת.
״אתם מוכנים לעזוב את זה כבר?״ שאלתי אחרי כמעט רבע שעה שאף אחד לא התייחס אליי.
״תסתמי״ איתי אמר לי ואני הרמתי גבה.
מה אתה אומר.
הושטתי את ידי ולקחתי את הטלפון של עדי מידיהם, מתקדמת לעבר החופה ונעמדת לצידו של מאור.
״אני מצטער, אפשר את הטלפון שלי?״ עדי שאל כשהם הגיעו לידי.
״עוד פעם הם ראו משחק?״ מאור שאל ואני הנהנתי והתעלמתי מעדי, מחייכת כשראיתי אותם עומדים כמו ילדים טובים לידי.
״איזה יפה את היום אלה״ אלון אמר לי ואני גלגלתי עיניים, ״לא תקבלו את הטלפון״.
״את באמת יפה אבל״ הוא אמר, ״בלי קשר למשחק״.
״בן זונה״ רועי אמר והביט ביואב שנכנס, מלווה בהורים שלו.
״היה חייב לדפוק את כולם ולהתחתן ביום של משחק כזה״.
״אשתו דפקה אותו, מה אתה חושב? שהוא ישב בשקט ויתן לך לראות?״ איתי שאל בחיוך, ״אם הוא לא רואה, אתה לא תראה״.
״הייתי צריך להישאר בבית״ לירון אמר.
״הוא היה צריך לשים פה מסך ענק״ איתי אמר.
״ככה כולם היו שמים לב גם לחופה וגם מתרכזים בה״ אמרתי והם צחקו.
״מסכן, הוא צועד כל הדרך אל הסוף שלו״ אלון אמר.
״ניסיתי להציל אותו, הוא לא הקשיב״ עומרי אמר.
״מה יש לכם?״ שאלתי, ״כל זה בגלל משחק?״
״תחשבי על זה״ רועי אמר כשהכלה נכנסה, ״את החתונה שלה היא קבעה ביום של משחק, בקצב הזה עוד חודשיים הוא יתאבד״.
״למה שהוא יתאבד עוד חודשיים?״
״היא לא תתן לו לראות מונדיאל״ הוא אמר כאילו זה ברור מאליו.
״עוד חודשיים יש מונדיאל?״ שאלתי בפחד, נזכרת במה שהיה לפני כמה שנים כשהיה.
במשפט אחד פשוט, לא היה לי עם מי לדבר.
רועי אמר לי בפירוש שהוא לא יענה לי, הוא סינן אותי במשך כמעט חודש שלם וענה לי פעמיים ביום.
אפילו שהגעתי אליו הביתה, דיברתי והייתי עם עצמי יותר מאשר איתו או עם אריאל.
״בדיוק, היא לא תתן לו לראות״.
״מסכן״ איתי אמר והפסיק למחוא כפיים כשהרב החל לדבר.
״אוי ואבוי״ מלמלתי ורועי צחק, ״מבטיח להתייחס אלייך בין המשחקים״.
״יש לך טעות חיים שלי״ אמרתי בחיוך, ״אני מעכשיו לא מדברת איתך״.

עצמתי את עייני בחזקה והחנקתי צחקוק, מחזירה את תשומת ליבי לריקו.
התיישבנו כשאלמה, יפה מתמיד בשמלת קצפת, הגיעה לבמה ונעמדה לצידו של ריקו אל מול הכומר שהחל בטקס.
נאצ׳ו ואביו התיישבו בחזרה במקומותיהם, והטקס התחיל.
נהניתי לראות את ההבדלים בין החתונות.
בחתונות שלנו בישראל, טקס חופות נראה כל כך רחוק מאיך שזה נורא כאן.
בישראל אין מצב שכל האורחים באמת יושבים בכיסאות, הם בדרך כלל נועדו ליופי או לזקנים.
תשומת ליבי הוסטה לגמרי כשמריאנו אחז לפתע בידי, מפתיע אותי.
הזזתי את מבטי אל פניו, מביטה בו מספר שניות ולבסוף חוזרת להביט בטקס, מבלי להקשיב בכלל.
הוא היה קצר משחשבתי.
נעמדנו על הרגליים והצטרפנו למחיאות הכפיים של כולם כשריקו נישק את אלמה.
באופן רשמי, ריקו נשוי.
״שום דבר מזה לא היה קורה בלעדייך, תודה״ אלמה אמרה בהתרגשות בזמן שחיבקה אותי.
״מסכים, את וסאם עשיתן עבודה מדהימה, אני אוהב אותך קטנה״ ריקו אמר וחיבק אותי גם הוא.
מריאנו הפתיע אותי שחיבק אותו, לפני שלחץ את ידה של הכלה ואחז בידי לעבר השולחן שלנו.
שניה לפני שהתיישבנו, אוסקר הגיע לכיוון שלנו יחד עם מי שהכרתי כיד ימינו, אליאס.
״מריאנו, אלה״ אוסקר אמר והניד את ראשו, מנענע את כוס הוויסקי שבידו.
״אוסקר״ מריאנו החזיר, ״מה קורה?״
״טוב לראות אותכם״ אוסקר עקץ, ״אם לא אירועים, כנראה שלא אראה את בן דודי״.
״אתה מוזמן תמיד אוסקר״ מריאנו אמר והצמיד אותי אליו.
״יפה כתמיד״ אוסקר אמר, עיניו מטיילות על כולי.
גופו של מריאנו נדרך לצידי, ויכולתי להרגיש את הזעם שנפלט ממנו.
״ניצחת על הערב בצורה מושלמת״ אוסקר אמר כשלבסוף עיניו חזרו לעייני.
״תודה״ עניתי, ועיניו צנחו בחזרה אל החזה שלי.
״אם אתה לא רוצה שאוציא לך את העיניים, תרים אותם״ מריאנו אמר ואוסקר חייך הרשעות, ״צודק, מצטער״ הוא אמר וסיים את הכוסית שלו, מחליף עוד כמה מילים עם מריאנו על המצב הבטחוני ועל ההתקדמות בצפון, וממשיך הלאה לשולחן.
התיישבנו לצידם של סאם ונאצ׳ו, מצידי השני התיישבה מיה, ולצידה דנילו, פבלו וסניטיאגו שהופיעו משום מקום, לוס, אנזו, ההורים של החתן, ההורים של מריאנו, דון חוליו ואשתו, ולבסוף סבא שלי.
״תרגע״ מלמלתי למריאנו והוא התנשם וחשק את לסתו, עיניו בוערות.
״ממש שולחן וי איי פי״ מיה לחשה באוזני ואני חייכתי, בתוכי עדיין מנסה להתרגל לעובדה שגם אני וגם החברה הכי טובה שלי שייכות למאפיה הסיציליאנית.
מה קורה עם החיים שלי?
״מה קורה עכשיו?״ שאלתי את סאם בשקט בזמן שמריאנו ונאצ׳ו דיברו.
״שיעמום אחד גדול, עוד מעט הכלה והחתן יעברו בין השולחנות, יש אוכל, קצת מוזיקה, והחתונה תגמר עוד לפני שילד בן שנה הולך לישון״.
״ונאמר אמן״ אנזו אמר מהצד השני ואני חייכתי.
חיוך שירד באחת כשידו של מריאנו הונחה על ירכיי, בעוד פניו לא זזו מפניו של נאצ׳ו.
נשמתי עמוק, מנסה להתרכז באוכל שהוגש לשולחן ולא להראות שום סימן למה שקורה מתחתיו.
משימה שהפכה קשה יותר כשהיד של מריאנו החלה לטייל על ירכיי.
נשמתי עמוק, מניחה את ידיי על השולחן בנסיון עלוב להסתיר את הרעד שבהם, ומנסה להתרכז במוזיקת המעליות שהתנגנה ברקע, בלי אף אחד על רחבת הריקודים.
בחתונות שלנו, זאת לא הייתה נחשבת חתונה בכלל.
בישראל עכשיו הרחבה הייתה בוערת, ואף אחד לא היה שם לב לאוכל שהוגש לשולחן עד שהדי ג׳יי לא היה מפסיק את המוזיקה ואומר לכולם ללכת לאכול.
חייכתי כשנזכרתי בחתונות של הצוות שלי.
אין ולא יהיה שמחה כזאת.
היינו מטורפים, היינו רוקדים על הרחבה כל אירוע מחדש עד השעות הקטנות של הלילה, וכשנגמרה המוזיקה היינו ממשיכים לרקוד בחוץ.
כל אירוע מחדש, היו מדברים עלינו.
נהניתי ללכת לחתונות, ואפילו אם לא הייתי יותר מדי קרובה לחתן או לכלה הייתי הולכת ושמה מעטפה מבלי לחשוב על הכסף.
חיכיתי לזה.
במאפיה יש דפוסי התנהגות ברורים, ולא נראה לי שחלק מהם זה לקום ולרקוד על שולחנות.
כולם פה נראים כאילו הם באים לאיזה ערב רשמי באיזו שגרירות מכובדת בעולם.
מגיעים כדי להראות את עצמם ולהראות כבוד, אבל מעניין עד כמה מהם באמת שמחים בשביל החתן והכלה.
למרות ש.. לא הייתי בטוחה שהחתן והכלה בעצמם שמחים, אחרי הכל, מדובר בחתונה לצורך, ולא יותר מזה.
קיוויתי שהנישואים של ריקו ואלמה לא יהיו כישלון מוחלט, היה מגיע להם להיות מאושרים.

מריאנו
״אם הוא שולח עוד מבט אחד לעבר אשתי, אהרוג אותו כאן ועכשיו״ נאצ׳ו אמר.
לא טרחתי להביט לכיוון שאליו הוא הביט באיום, ידעתי על מי הוא מדבר.
״זאת החתונה של אח שלך, תהרוג אותו מחר״.
נאצ׳ו הסיט את מבטו לסאם ואמר לה משהו שלא מצא חן בעיניה, אבל שגרם לה להנהן.
החזרתי את מבטי לשיחה שהתנהלה בשולחן, ממשיך להניע את היד שלי על הרגל של אלה ומחניק חיוך כשראיתי אותה מצטמררת.
העברתי עליה את מבטי בפעם המליון להיום, מנסה לרסן את הזעם בגופי שהתגבר על כל שניה שהבטתי בחתיכות הבד שהיא קוראת להן שמלה.
האישה הזאת לא אמיתית מכמה שהיא יפה.
״תנגב את הריר מריאנו״ אנזו אמר ואני הפניתי אליו מבט בדיוק שאלה הפנתה את מבטה אליי.
״מה אתה רוצה?״
״אתה פשוט לא מפסיק להסתכל על אלה, ולא שומע כלום מסביב״.
״אף אחד לא קרא לך, תתעלם״ נאצ׳ו אמר לידי ואנזו גיחך.
התעלמתי ממנו, חוזר לקחת חלק פעיל בשיחה של אבא שלי וחוליו.
״מריאנו״ אלה מלמלה כשהרמתי את ידי גבוה יותר על רגלה, ממקם אותה בירכה הפנימית, במרחק נגיעה מהמקום שבו היא רצתה אותי.
״מה?״
״תפסיק״.
״למה?״
״כי.. ככה״.
״לא״ אמרתי, מזיז את אצבעותיי ונוגע לא נוגע במקום הרגיש שלה, גורם לה להתנשם ומחייך.
הסטתי בעדינות את התחתונים שלה, מלטף אותה באצבעי ומחדיר אותה לאט, מרגיש איך היא רטובה רק מהמגע שלי.
אלה אגרפה את ידה סביב כוס היין שהחזיקה, ורוקנה אותה בלגימה אחת, מנסה בקושי רב להתרכז בשיחה שלה עם מיה, סאם ולוסיה.
נהניתי לראות את ההלם בפניה כשהוצאתי את ידי ממנה בבת אחת ובמהירות, והתרוממתי לחבק את ריקו וללחוץ את ידה של אלמה שהגיעו לשולחן שלנו.
״הגיע הזמן להשתגע קצת, לא?״ ריקו שאל את אלה כשהתרוממה לחבק גם אותו.
״להשתגע? עם המוזיקה הזאת?״ היא שאלה בספק והוא צחק, והמשיך לעבור הלאה בשולחן, לפני שתפס את מקומו והתיישב כשאלמה לצידו.
״שיקאגו רחוקים הערב״ אבא שלי ציין.
״כמו שצריך״ נאצ׳ו אמר, לא מרוצה מהעובדה שלאחרונה אנטוני משתנה לטובה.
״סידורי הישיבה מוצלחים״ אלמה אמרה, ״אני שמחה שהם רחוקים הערב״.
״עשינו מה שביקשת״ סאם אמרה בחיוך.
״ככה אחותי? כבר ממהרת לברוח?״ קול עמוק נשמע לפתע מאחורינו.
אלה הסתובבה לעבר אמיליו שבדיוק נעמד לצידי והושיט את ידו ללחיצה ביראת כבוד, ״מריאנו״.
״אמיליו״ עניתי והתרוממתי ללחוץ את ידו.
״אני חייב לציין, אני לא מרוצה מהעובדה שאנחנו רחוקים מכם הערב, אבל מבין את הצורך״.
״זה לא משנה אם אנחנו רחוקים או לא״ אמרתי, ״מה שיש מעבר זה מספיק״.
״מסכים איתך ללא ספק״ הוא אמר, ״אנטוני שלח אותי לומר לכם שלא תתנו לערב להטעות אותכם, אנחנו איתכם במאת האחוזים״.
״אני יודע״ עניתי, מביט בעיניו ומזהה את הכוונות הטובות שבהן.
״דמיאן הגיע לא מזמן״.
״ראיתי אותו״ אמרתי, ״הוא מסר לך משהו?״
״לוקאס לא כאן, בוודאות״.
״מצוין״ אמרתי, ״אחרת הוא היה חוטף כדור בראש״.
אמיליו חייך, ״הלוואי שיכולתי לממש את התענוג הזה בעצמי״.
״התענוג הזה שייך לי״ נאצ׳ו אמר, והתעלם ממבטה של סאם.
״נדבר מאוחר יותר״ אמיליו אמר, ממשיך ללכת ונעצר ליד חוליו ואבא שלי כדי לא להראות חשד.
״אלה״ נהמתי כשראיתי שמבטה תקוע על אמיליו, גורם לה להסיט אליי את מבטה.
״מה?״
לא הייתי צריך לענות, המבט שלי דיבר.
״הוא חתיך״ היא אמרה ומשכה בכתפיה, גורמת לי לזהות כמעט מיד את הצורך שלה להתגרות בי.
״הוא חתיך?״ שאלתי, ״כן אלה? זה הטעם שלך?״
״כן״ היא ענתה, אוחזת במזלג ומתחילה לאכול.
לא הייתי צריך לענות יותר מדי, ובמקום זה, החזרתי את ידי אל בין הרגליים שלה ונתתי לה לעשות את העבודה בצורה המושלמת.
הפעם לא הסתפקתי בנגיעות עדינות, אלה החדרתי את אצבעותיי עמוק יותר מקודם, גורם לה להחנק מהאוכל שהיה לה בפה ולשמוט את המזלג על הצלחת ברעש שגרם לכמה עיניים לפנות אליה.
היא התעשתה במהירות וחייכה במאמץ רב, מרימה את כוס היין שלה ולוגמת ממנה.
״הכל בסדר גיסתי?״ אנזו שאל בשעשוע ואני שלחתי אליו מבט זועם, ״כן״.
״את נראית לחוצה קצת״ הוא אמר, אבל היא לא ענתה לו, ורק ניסתה להתרכז בלהציג חזות מושלמת בזמן שהיא רעדה מבפנים.
״פאק״ היא מלמלה, נושמת עמוק ומנסה להירגע, ללא הצלחה.
הגברתי את הקצב של אצבעותיי, מוציא ומכניס אותן לתוכה במרץ שגרם לה להתנשם בחדות ולנשוך את שפתה התחתונה.
פאק, אם אמשיך ככה אאלץ לזיין אותה באמצע האירוע כדי להרגיע את תגובת הגוף שלי אליה ולקולות שהשמיעה.
האישה הזאת היא התמכרות מסוכנת לא פחות מהחרא שאני מוכר ברחובות.
לצערי, אני קאפו, ולא יכול פשוט לפרוש מהאירוע.
אז המשכתי לשאוב סיפוק ממה שהצלחתי.
אבל אז, שניה לפני שהתפוצצה על אצבעותיי, משכתי את ידי ממנה, משאיר אותה נזקקת לפורקן.
״מה אתה עושה?״ היא שאלה בנהמה.
התעלמתי ממנה, מביט באבא שלי, ״קיבלת תשובה מאיש הקשר שלך במשטרה על הסחורה?״
״עדיין לא, אבל בקרוב אקבל״.
״המשטרה החרימה אותה?״ אנזו שאל בהלם, ״למה לא ידעתי על זה?״
״היא לא החרימה אותה״ פבלו אמר, ״אבל מישהו דיווח למשטרה על שאנחנו אמורים לקבל סחורה, והם עצרו את המכולות בנמל״.
״שחררו אותה״ חוליו אמר והרים את ראשו מהטלפון שלו, ״קיבלתי עכשיו דיווח״.
״אני רוצה את כל הסחורה במחסנים עד מחר בבוקר״ דרשתי מפבלו והוא הנהן.
על פי סימן, ריקו ואלמה התרוממו והחלו לרקוד את הריקוד המסורתי במרכז הרחבה.
כעבור כמה דקות, ההורים של הכלה ושל ריקו הצטרפו אליהם.
נעמדתי על רגליי, מושיט את ידי לאלה שלקחה אותה ללא מילים ונעמדה, הולכת אחריי לרחבה.
אחזתי במתניה, מצמיד את גופה אליי כמה שאפשר ומביט בפניה.
כקאפו, הייתי חייב להתנהג בצורה מסוימת, ואם הייתי נשוי, הייתי מחויב להצטרף ראשון אל הרחבה עם אשתי.
אבל עכשיו כשאלה בין זרועותיי, הדבר האחרון שחשבתי עליו היה העובדה שאני לא מתנהג כמו שקאפו צריך, או שאני לא נשוי.
״מה זה המבט הזה?״ שאלתי את אלה בשקט כשראיתי את עיניה הזועפות.
״אני לא מדברת איתך״.
גיכחתי והתקרבתי לאוזנה, ״תפסיקי להתגרות בי״.
״זה איום?״
״כן״ אמרתי, והנחתי נשיקה עדינה על הלחי שלה.
היא נאנחה, ״איך בדיוק התגריתי בך?״
״השמלה שלך״.
״שלא תשרוף לי גם אותה בטעות, היא עלתה קצת יותר יקר מהבגד ים״.
״כשאשרוף אותה, זה לא יהיה בטעות״ אמרתי והיא שלחה אליי מבט תמוהה.
״אתה יודע.. הריקוד הזה עכשיו מזכיר לי את אחת החתונות שפעם הייתי בהם״ היא אמרה אחרי כמה דקות של שקט, וחייכה חיוך שלא השתקף בעיניה.
״מה זה מזכיר לך?״ שאלתי, מנצל את הרגעים הנדירים בהם היא מדברת על העבר שלה מעצמה.
״באחת החתונות של חבר מהצוות שלי, רקדנו כל כך הרבה עד שבאיזה שהוא שלב כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים שלי אז התיישבתי על כיסא, אבל זה לא נמשך הרבה זמן כרגיל״.
״כרגיל?״
״אף פעם לא היו נותנים לי לשבת, ברגע שמישהו מהחברים שלי היה רואה אותי יושבת, לא הייתה עוברת שניה והם היו מקימים אותי על הרגליים בכוח, הייתי צריכה להיפצע או לברוח לשירותים כדי לנוח״ היא אמרה בחיוך, ״תמיד הייתי על הרחבה, תמיד״.
״נו?״
״באותו אירוע, בשניה שהתיישבתי על הכיסא, עדי ראה אותי ובא לגרור אותי בחזרה, אבל בדיוק התחיל שיר שקט, ואז מצאתי את עצמי רוקדת סלואו עם כל אחד מהחברים שלי, פשוט עברתי מאחד לשני״ היא אמרה וצחקה, ״בגלל שכרגע לי הרגליים, הם הובילו את הריקוד, ורוב התמונות שלי מהאירוע היו הריקודים האלה איתם, וזה הזכיר לי״.
״את מתגעגעת אליהם״.
״אני מרגישה שיש לי חור בלב״ היא אמרה, ״אבל יש לי מספיק זמן להיות עצובה עליהם, לא אתן לעבר להכנס לי הערב״.
״כמו שצריך, תתחילי להוכיח לעצמך שאת בלתי שבירה״.
״אני? בלתי שבירה?״ היא אמרה וגיכחה, ״אני הבן אדם הכי שביר שאני מכירה״.
״יום יבוא ותביני שאת לא״.
אלה הניחה את ידיה על ערפי, ״אולי.. אולי אל תיסע מחר למיאמי?״
״את רוצה שאשאר?״
היא הנהנה, ״התרגלתי.. התרגלתי לישון איתך״.
פאק.
כשתכננו את הימים האלה, לא חשבתי לרגע על הלילות והסיוטים של אלה לרגע ברחו מראשי.
לא רציתי להשאיר אותה לבד בלילות, אבל ידעתי שאני לא יכול להישאר כאן.
״את רוצה לחזור איתי למיאמי?״
״אני לא יכולה.. אתה כבר יודע״.
״את יכולה הכל, סאם ומיה יסתדרו פה בלעדייך״.
״אתה דואג לי?״ היא שאלה בחיוך.
״כן״.
״אל, אני אהיה בסדר״ היא אמרה, ״לא ביקשתי שתישאר כי אני מפחדת״.
״אני לא רוצה שתשני לבד״.
״אני אשן עם מיה״ היא אמרה ואני נהמתי, גורם לה לצחוק.
״תזהרי״.
״תסתום״ היא אמרה ואני חייכתי והרכנתי את ראשי, תופס את שפתיה בשפתיי ומנשק אותה ארוכות.
״תתקשרי, ואני אגיע מהר״ אמרתי.
היא חייכה, ״אני לא ילדה קטנה מריאנו, אני יכולה להתמודד עם קצת סיוטים״.

שתקתי, ידעתי שהיא יכולה, אבל לא רציתי שהיא תסבול לבד.
מבטה הפך מהורהר.
נתתי לה להפליג כמה דקות במחשבות לפני ששאלתי, ״על מה את חושבת?״
היא נענעה את ראשה, ״אני לא.. אני לא יודעת איך להתנהג״.
״מה זאת אומרת?״ אמרתי.
״אני לא רגילה לאירועים האלה״.
״היית במספיק בשביל לדעת איך זה עובד, את מכירה את המאפיה ויודעת מה קורה בדרך כלל״ אמרתי, ״אין לזה ספר חוקים, ואת בסדר גמור״.
״ו.. מה עם סבא שלי?״
״אף אחד לא אמור לחשוד שהוא סבא שלך, לכן הוא לא אמור להיות קרוב אלייך יותר מדי״.
״הבנתי את זה, אבל.. מתי אני יכולה לדבר איתו?״
״אף אחד לא יגיד לך מה לעשות, תפעילי שיקול דעת ותחשבי מתי זה לא מעורר חשד״.
״הבנתי״.
״אני לא רוצה שתזוזי ממני כל הערב״.
״כבר אמרת לי את זה״.
״אני רציני״.
״יש סכנה לחיים שלי?״
״לא״ אמרתי בכנות, את הסכנות הרגילות היא מכירה ואין משהו מיוחד שבגללו אני רוצה את זה.
״אז?״
״ככה אני רוצה״.
״סליחה, איך העזתי לדרוש ממך דין וחשבון״.
חייכתי, ״איך מתקדם העבודה על הפרויקט שלכם?״
״סיימתי הכל״ היא ענתה, ״נשאר לנו דברים אחרונים ותיקונים, אבל הכל עומד ומוכן״.
״והחוזים?״
״זה חלק מהדברים האחרונים״.
״מתי עשית את כל זה? בלילה?״
היא הנהנה, ״עבדתי על מה שהצלחתי להכניס״.
ליטפתי את פניה בעדינות, רואה את העייפות בעיניה למרות שהיא הצליחה להסתיר אותה עם האיפור.
״את צריכה לישון כמו שצריך״.
״הלילה״ היא אמרה בחיוך עייף ואני החזרתי לה חיוך משל עצמי ואמרתי, ״הלילה את תשני כשאני אגיד לך לישון״.
״את.. מה?״
״שמעת אותי״.
״ואתה לא חוזר על עצמך פעמיים״.
״בדיוק״.
״אני מצטערת, לא הבנתי את הכוונה שלך״.
״הבנת אותי יפה מאוד״ אמרתי בטון נמוך, רואה את תגובת העיניים שלה לטון שלי.
״אבל בשבילך אחרוג ממנהגי ואסביר לך״ אמרתי ואז הרכנתי את ראשי, מצמיד את שפתיי לאוזנה ולוחש, ״הלילה, אני מתכוון לזיין כל חור בגופך בכל נקודה בחדר, ואז.. רק אחרי שאשבע ממך, תוכלי ללכת לישון״.
״מתי..״ היא החלה למלמל, מהדקת את אחיזתה על זרועותיי ובולעת בחזקה את הרוק, ״מתי תשבע?״
״אני לא אשבע״ אמרתי וחתמתי את השיחה בכך שאחזתי בסנטרה וריסקתי את השפתיים שלי על שלה, טורף את פיה.
״עד עכשיו לא הייתם במקומות ציבוריים מספיק שהחלטתם לעבוד למרכז רחבת הריקודים?״ קולו של אנזו נשמע לפתע וגרם לנו להתנתק.
״לא שיש לי בעיה לראות אותכם מתנשקים״ אנזו אמר בשעשוע, ואז הרצין, ״אבל אולי כדאי שתראה קצת פחות חיבה אחי״.
לא היה צריך לפרט, הבנתי את כוונתו.
״הם לא מעניינים אותי״.
״איך שאתה רוצה, אבל אלפונסו מסתכל עליכם״.
הרמתי את מבטי, מאתר את עיניו של אלפונסו נעוצות באלה בזמן שצחק ממשהו שאמרה לו אשתו.
הורדתי את מבטי והתעלמתי ממנו, מנשק שוב ושוב את שפתיה של אלה.
״עכשיו אחרי שסיימת להפגין שליטה, אפשר לרקוד עם אשתך קצת?״ אנזו שאל את אלה ואני נהמתי.
״אני לא אשתו״.
״אתם רוקדים כבר יותר משלושה שירים, תלמד לחלוק״ אנזו אמר בתגובה לנהמה שלי והתעלם ממנה.
״אנזו״ הזהרתי.
״הוא יהרוג אותך בסוף״ אלה אמרה בפחד ונישקה את שפתיי נשיקה מהירה לפני שהתנתקה מבין זרועותיי ונצמדה אליו, מתחילה לרקוד איתו ותוך שניות צוחקת ממשהו שאמר לה.
״אולי ריקו צודק אחרי הכל״ קולו של נאצ׳ו נשמע לפתע.
סובבתי אליו את מבטי, ״מה אתה רוצה?״
״אלה, היא מרככת אותך״ הוא אמר בחיוך.
״איפה אשתך?״ שאלתי.
״רוקדת עם החתן״.
״הוא מוכן ללילה?״ שאלתי בשעשוע.
בכל חתונה מסורתית, ליל הכלולות הוא דבר רציני מאוד בשביל כל הזקנים של המאפיה.
הכלה חייבת להתחתן בתולה.
נאצ׳ו גיחך, ״אל תדאג, לא תהיה היסטריה הלילה״.
״היא לא בתולה?״
״לא״ הוא ענה ואני גיכחתי.
״חבל״.
נאצ׳ו צחק, ״כן, זה היה יכול להיות משעשע לריקו״.
״איך הוא יודע?״
״היא סיפרה לו״.
״מרצון?״
״כן״.
״מפריע לו?״ שאלתי, מחזיר את מבטי לאלה בדיוק שאוסקר נעמד לצידה וגרם לה ולאנזו להפסיק מהריקוד שלהם.
נאצ׳ו הסתכל עליי, ״אתה באמת חושב שמפריע לו?״
גיכחתי, ממש.
החזרתי את המבט שלי חזרה לרחבה, צופה באוסקר מושיט את ידו בחיוך לאלה ושואל אותה משהו.
ידו של אנזו התהדקה מסביבה, מצמידה אותה אליו עוד בזמן שאלה ענתה משהו לאוסקר שכנראה לא מצא חן בעיניו.
הוא הוריד את החיוך, אבל החזיר אותו מהר בחזרה, מקשיב לאנזו ועונה לו על משהו לפני שהסתובב והלך בחזרה לכיוון שממנו הוא בא.
רופינו ורודריגז נעמדו לצידנו, ומהר מאוד פיתחו שיחה.
הקשבתי ולקחתי חלק פעיל, אבל רוב תשומת הלב שלי הייתה מרוכזת באלה שאחרי שיר או שניים עם אנזו, רקדה עכשיו עם ריקו.
״הוא בדיוק התחתן״ קולי של אנזו נשמע לצידי.
נאנחתי, והזדקפתי לעמידה, מתעלם ממני וניגש לבר לקחת כוסית וויסקי.
״מה אתה שותה?״
הסתובבתי, מביט בפניה היפות ומצמצם את המרחק ביננו, אוחז בידי בלסת שלה ומטה את פניה מעלה לנשיקה.
״וויסקי״.
היא עיקמה את פניה, והסתובבה אל הברמן, ״אני רוצה יין לבן״.
״כמה שתית?״
״שני כוסות״ היא אמרה, והסומק בלחיים שלה הסגיר את העובדה הזאת.
הברמן הביא לה את הכוס שרצתה, והיא לגמה בעדינות האופיינית לה.
״מה אוסקר רצה ממך קודם?״
״לרקוד איתי״ היא ענתה את מה שניחשתי.
״ו..?״
״אמרתי לו שאני רוקדת עם אנזו״ היא אמרה, ״ואנזו אמר שהוא לא מסכים שמישהו אחר ירקוד איתי״.
״יש לו מזל״.
היא הטתה את ראשה הצידה, ״ואם ארקוד עם אוסקר?״
חייכתי באכזריות, ״את יודעת שאין לי בעיה לירות לו בראש״.
״אנ-״
״אף אחד לא יגע בך אלה״ איימתי והיא שתקה, מבטה לא זז משלי דקות ארוכות.
״כואבות לי הרגליים״ היא שינתה נושא במהרה ואחזה בג׳קט שלי, נצמדת אליי.
ליטפתי את פניה בעדינות, אבל עוד לפני שהספקתי לענות לה, סאם ומיה משכו אותה ממני חזרה אל הרחבה.
״אני אוהב אותן יחד״ נאצ׳ו אמר כשחזרתי לידו.
״הן צוות טוב״ רודריגז אמר ואני הבטתי בו, מזהה את הדאגה המוכרת בעיניים שלו, שעכשיו התגברה.
״תרגע״.
״מקסיקו שמו עליה עיניים״ הוא אמר.
״ראיתי״ אמרתי, ״עוד מבט אחד ואוציא להם אותן״.
״תזהר בני״.
״תפסיק להעסיק את עצמך בדאגות מיותרות״ אבא אמר לו.
כעבור שעתיים, רוב האורחים כבר הלכו, והגברים החלו ללוות את ריקו ואלמה בצעקות ושירים לעבר חדר השינה שלהם.
צעדתי איתם חצי דרך, ופרשתי לחדר העבודה, סוגר אחריי את הדלת ומתיישב מאחורי המחשב.
פתחתי את המחשב, מתחיל לעבור על המיילים האחרונים שהתקבלו, מתייחס לחשובים שביניהם.
לפתע הדלת נפתחה, ואלה נכנסה מתוכה, מחזיקה בידיה את שובל השמלה שלה.
״חיפשתי אותך״ היא אמרה, לחייה עדיין סמוקות מעט מהיין ששתתה.
״אני פה״ אמרתי וחזרתי למסך המחשב.
״אני רואה״ היא ענתה, מתקרבת אליי לאט ונעצרת לידי.
הריח שלה התגנב לאפי, מצליח לשגע אותי בשניה.
פאק, האישה הזאת תמיד הריחה יותר מדי טוב.
״אתה עובד?״
״כן״.
״אתה יכול להפסיק?״
הפניתי אליה את מבטי, ״למה?״
״ככה״ היא אמרה.
״ככה זה לא תשובה״ אמרתי, ״את רוצה שאפסיק לעבוד, למה?״
״כי.. אני רוצה ללכת למעלה״.
״מה יש למעלה?״
״תקיים את מה שהבטחת״ היא מלמלה.
התרוממתי מהכיסא, מצמיד אותה אל השולחן ומניח את ידיי משני צידיה, נצמד אל גופה.
״תדברי ברור, מה את רוצה״.
״אותך״.
״אותי מה?״ שאלתי כשפניו צמודות לפניה.
היא התנשמה, והאש המוכרת חזרה לעיניה.
״אותך בתוכי, עליי, איתי״ היא אמרה, ״אני רוצה אותך, עכשיו, שלא תתן לי לישון כמו שהבטחת״.
ריסקתי את שפתיי על שלה עוד לפני שסיימה את המשפט, לוקח את הנשימה שלה.
״לא כאן״ היא מלמלה כשעברתי לנשק את הצוואר שלה.
״למה?״
״יכולים להכנס״.
״שיכנסו״ אמרתי ונישקתי שוב את שפתיה, כמו מכור.
התנתקתי ממנה, בדיוק שדלת חדר העבודה נפתחה ורודריגז נכנס.
אלה הסמיקה, והחביאה את פניה בצווארי.
אחזתי בידה, ומבלי מילים עקפתי את רודריגז ועליתי כל הדרך לחדר השינה שלנו כשידה בשלי.
אלה נכנסה אל החדר ואני אחריה, סוגר את הדלת בחבטה, מצמיד אליה את גבה ומרים את פניה, מרסק את שפתיי על שלה ושואב אותן לתוכי, מחדיר את לשוני וטועם כל ללק בפיה.
״פאק״ מלמלתי, אוחז בירכה ומרים אותה, כורך את רגליה סביב מתניי ומצמיד את גבה אל הדלת.
״השמלה שלי״ היא מחמלה.
הרמתי את שאריות הבד והובלתן אותה אל שידת האיפור שלה, מזיז את הכל ומעמיד אותה בסמוך לשידה, משעין אותה וגורם לגבה להקמר אחורה.
פתחתי את הכפתורים בגבה, נותן למפית להישמט למטה וחושף את החזה המושלם שלה, שכמובן, היה ללא חזיה.
שאגתי, מאגרף את ידי ומכה בקיר בחזקה, מתעלם מהכאב המעומעם ומתחיל לנשק את חזה, מוצץ, מלקק, מוסיף עוד ועוד סימנים על אלה שכבר היו שם.
הייתי חייב להיות בתוכה ועכשיו, לפני שאשתגע.
פתחתי את המכנס שלי, משחרר את איברי ומסיט את התחתונים שלה לצד, חודר לתוכה באחת וגורם לה לצרוח.
״תחשבי שוב על הדברים שאמרת מוקדם יותר, או שאשאיר אותך שוב כמו קודם״ איימתי באוזנה בטון עמוק, גורם לה לילל ולנעוץ את אצבעותיה בצווארי.
חדרתי לתוכה בקצב רצחני, מוציא את כל העצבים שלי על השמלה שלה, על אלפונסו, על המבטים שלה, על מה שהיא גורמת לי להרגיש.
״אתה.. רק אתה חתיך״ היא אמרה ומשכה את פניי אליה, מנשקת אותו וגונחת אל תוך פי.
נשכתי את שפתה התחתונה, וכעבור שניה היא התפוצצה מסביבי, מטה את ראשה מעלה וחושפת את צווארה המושלם בנסיון לנשום אוויר.
הורדתי את פניי אל צווארה, מנשק אותה ונזהר לא להשאיר סימנים שיבלטו אחר כך, מתפוצץ בתוכה כעבור שניה.
״כל זה.. בכלל שאמרתי שהוא חתיך?״ היא שאלה לאחר שנרגעה, והסדירה את הנשימות שלה.
״כל זה בגלל המפית הזאת שאת קוראת לה שמלה, הזהרתי אותך ובחרת להישאר איתה״ אמרתי בחדות.
״אתה בלתי אפשרי״ היא מלמלה, ״רק אל תשרוף גם אותה, היא עלתה קצת יותר יקר מהבגד ים״.
״כבר אמרתי לך, אל תתגרי בי״ אמרתי ונישקתי את שפתיה, מוריד אותה מהשישה ועוזר לה להפטר מהשמלה ומהעקבים, מרים אותה אל המיטה ומשכיב אותה עליה, חוזר לעשות לסגוד לגופה מחדש.

״איפה כולם?״ שאלתי את פבלו ברגע שהגעתי לפתח חדר הישיבות.
״בפנים, מחכים לך״.
פתחתי את הדלת ונכנסתי, נאצ׳ו ואנזו אחריי, ופבלו סגר את הדלת.
״אתה מאחר״ מרטינז הקניט.
״מה קרה?״ אבא שלי שאל.
״הייתה פריצה למחסנים המערביים״ אמרתי, ״גנבו לנו סחורה והציתו את מה שנשאר שם״.
״בכמה מדובר?״
״כמה מליונים, לא משהו רציני״ נאצ׳ו ענה, משפשף את עיניו.
ביומיים האחרונים מאז חזרנו מאורלנדו, אף אחד מאיתנו לא ישן יותר משעתיים ברצף.
ברגע שהגענו כבר יצאנו לרחובות, ובלילה הבערנו את העיר בפעולת נקמה שתכננו זמן רב, במטרה להחזיר את הכוח והשליטה ברחובות לידיים שלנו.
נאצ׳ו טס לסן דייגו בבוקר שאחרי החתונה, וכבר היום בבוקר נחת במיאמי, בניגוד לתכניות שלנו.
ניצלתי את הזמן שאלה לא נמצאת בפנטאהוז, ועם ההגעה של נאצ׳ו למיאמי, קיימנו ישיבה עם רוב ראשי המאפיה והבוסים הבכירים.
הלילה אנחנו מתוכננים לצאת שוב לרחובות, וגם מחר.
ועוד יומיים כבר נהיה שוב באורלנדו לרגל החתונה של ריקו.
״מה עשינו עד עכשיו?״ שאלתי את פבלו.
״לא יותר מדי, האנשים שלנו ניסו להתחקות אחרי היפנים אבל הם הרגו אותם, מצאנו אותם מתים באמצע הדרך ואיבדנו את העקבות״ הוא ענה, ״אנחנו לא יודעים איפה הסחורה״.
״ניסינו לפרוץ למצלמות?״
״כל מצלמה אפשרית בטווח הרלוונטי״.
״חשדנו שזה מה שיקרה ומראש לא אחסנו שם הרבה סחורה״ אנזו אמר, ״בדיעבד זאת הייתה החלטה חכמה״.
״אתם יוצאים הלילה שוב?״ חוליו שאל ואני הנהנתי.
״הסחורה לא מזיזה לי, נחזיר אותה הלילה או מחר״ אמרתי, ״הגברנו את השמירה על שאר המחסנים?״
״הגברנו״ אנזו ענה, ״גם על העסקים המרכזיים״.
״היפנים הגיבו על הפריצה למועדון?״ אבא שלי שאל.
״עדיין לא״ אנזו ענה.
״משהו מסריח פה״ מרטינז אמר, ״אני חושב שהם מתכננים משהו גדול״.
״או שהם לא היו מוכנים לזה״ אנזו ענה.
״מה התכנית?״ חוליו שאל.
״הלילה נגביר את התקיפות מלילות קודמים״ אנזו אמר ״יש לנו פעולה נרחבת באיזורים המרכזיים שלהם, נתקוף את ה- The Lake, ועוד כמה בתי זונות במקביל לרחוב הראשי ולמחסנים שלהם כמו בכל לילה״ אנזו החל לדבר, ״נתחלק לכמה צוותים, נאצ׳ו ומריאנו עם האנשים שלהם ילכו למועדון המרכזי ולמשרדים. סנטיאגו ואני עם האנשים שלנו נתקוף את כל העסקים הקטנים, והלילה במקום לעבוד איתנו, מרטינז, ריקו ופבלו יתפצלו לצוות נוסף ויתמקדו ברחובות״.
״ברחובות?״ רודריגז שאל.
״בימים האחרונים התחלנו לנקות את הרחובות מכל הדילרים הקטנים והגדולים שלה ולקחנו מהם את הסחורה״ פבלו הסביר, ״הלילה נעלה הילוך ונבצע תקיפה רחבה וגלויה ברחובות״.
״זה מסוכן, הפיצול הזה״ אבא שלי אמר.
״זה הכרחי, בתקופה האחרונה אין שקט במיאמי ונשבר לי״ אמרתי.
״מה נעשה עם הסחורה שנגנבה?״ מרטינז שאל.
״נחזיר אותה הלילה״ ריקו אמר, ״אני מאמין שנמצא את המקום שבו היא מאוחסנת, ואם לא, לילה לבן, הרבה זמן לא עיניתי יפני, אני מרגיש שהידיים שלי בוערות״.
״חולה נפש״ֹ פבלו אמר.
״בכל מקרה יהיה לילה לבן הלילה״ נאצ׳ו אמר, ״אני צריך תשובות ונגמרת לי הסבלנות״.
״אתם תישארו כאן ותכוונו אותנו בעת הצורך״ אמרתי ורודריגז הנהן והפנה את מבטו לחוליו, ״מתי הטיסה שלך יוצאת?״
״בעוד שעה״.
״אבא מחכה לך״ נאצ׳ו אמר, ״העברתי לו את הפרטים, ברגע שתנחת בסן דייגו הוא יחכה לך״.
חוליו הנהן ונעמד על רגליו, ״מתי אתם יוצאים?״
״בעוד חצי שעה״ אמרתי והתרוממתי על רגליי, ״נחליף בגדים וניפגש כאן, פבלו, ריקו, הנשקים כאן?״
״כאן, הכל מוכן״ ריקו ענה.
״ניפגש״ נאצ׳ו אמר.
יצאנו אחר אחרי השני מחדר העבודה, עליתי לחדר השינה והחלפתי בגדים, מוציא את הטלפון שלי ומחייג לאלה.
אני צריך לשמוע אותה.
״היי״.
״מה קורה?״
״אתה נשמע עייף״.
״אני עייף״ אמרתי וסידרתי את חגורת הנשק, ״אני עייף ויש לי עוד לילה ארוך, ואת לא כאן״.
״אתה יוצא הלילה לרחובות שוב?״
״כן״.
״מריאנו״ היא נאנחה, ״לא עצרתם לרגע מאז שחזרתם, אתם לא נחים ובסוף תתמוטטו״.
״אנחנו רגילים״.
״זה לא פיתרון, אתם מסכנים את עצמכם״.
״יש דברים שחייבים להיעשות, במוקדם או במאוחר זה היה קורה ואנחנו מעדיפים לעשות את זה עכשיו כשאתם רחוקות״.
היא נאנחה, ״אז איך זה משנה אם אני שם או לא אם גם ככה לא היית ישן איתי״.
״הייתי רואה אותך כשאני חוזר״ אמרתי, ״איך ישנת בלילה?״
בכל היומיים האלה, הספקנו לדבר רק פעם אחת.
ובמשך כל השיחה אלה התחמקה מלדבר על הדבר שהכי הדאיג אותי.
הייתי חייב לפתור כמה דברים בראש, זה היה מסוכן לצאת לשטח ככה.
״מתי אתם חוזרים?״
״שאלתי אותך שאלה״.
״גם אני״.
״תפסיקי להתחמק ותעני, הפעם לא אתן לך לנתק בלי זה״.
״חבל, אתה מאחר״.
״אלה״.
״אני לא ישנה כל כך טוב״ היא אמרה בשקט לאחר כמה דקות, ״בהתחלה נרדמתי לשעתיים אבל אז התעוררתי ולא הצלחתי לישון יותר״.
״ניסית לישון בצהריים?״
״נרדמתי לשעה וזהו״.
״מה העיר אותך בלילה? סיוט?״
״האמת שלא, אני לא יודעת מה אבל פשוט התעוררתי משום מקום״ היא אמרה.
״את ישנה עם מיה?״
״כן״ היא אמרה, ״אני בסדר מריאנו, תפסיק לדאוג, יש לך מספיק על הראש״.
״תתקשרי אלי הלילה אם את לא מצליחה להרדם״.
״כן בטח, ותענה לי באמצע שאתה מתעלל ביפני?״
גיכחתי, ״אני רציני״.
״מתי אתם יוצאים?״
״כבר״ אמרתי, ״מתארגנים ויוצאים״.
״מה קורה הלילה?״ היא שאלה.
סיפרתי לה בכמה מילים קצרות מה הולך לקרות הלילה, משמיט מעט פרטים מחשש להאזנות.
״אתם טסים אחר כך לסן דייגו?״
״לא״ עניתי, ״נאצ׳ו עשה מספיק בימים האחרונים ובינתיים רגוע שם״.
״סבא שלי איתך?״
״כן״.
״הוא.. הוא גם יוצא?״
״לא״ אמרתי ולבשתי את חגורת הנשק עליי.
״איך מתקדם העסק שלכן?״
״כבר קיבלנו עבודות״ היא אמרה בהתרגשות קלה, ״מייק פרסם אותנו במשרד שלו והוא מעביר אלינו לקוחות שהוא מקבל, ואנחנו גם מקבלות עבודה מהמשרד,  ביומיים האחרונים עבדנו רק על למיין את הבקשות והיום רק החזרנו תשובות, לדעתי בימים הקרובים כבר נתחיל לעבוד ממש״.
״מעולה, אל תכניסי על עצמך יותר מדי״.
״אל תדאג, אני מסדרת את הזמן שלי בצורה נכונה״.
״אני שמח לשמוע״.
״הבוקר קיבלתי ממייל ממישהו שרוצה להעסיק אותי, שאעצב לו את הבית שלו, ובמייל היה כתוב שאדבר איתך״ היא אמרה, ״העברתי לך אותו הבוקר, אני לא יודעת אם הספקת לראות״.
״לא, מה השם שלו?״
״וולטר חואזו״ היא אמרה, ״למה אני צריכה לדבר איתך?״
״הוא אחד מהבוסים במאפיה כאן במיאמי״ אמרתי, ״את יכולה לקחת את העבודה״.
״הו״ היא מלמלה, ״אמ.. אוקיי״.
״תמסרי לו דרישת שלום ממני כשאת עונה״.
״למה זה נשמע לי כמו איום?״
״כי זה איום״ אמרתי ולבשתי מעליי את הג׳קט, ״המאבטחים איתכן כל הזמן?״
״כן״ היא אמרה, ״אנחנו לא עוזבות את הבית״.
״יופי״ אמרתי וירדתי חזרה מחדר השינה לכיוון חדר המגורים.
״אין פה כלום מריאנו, אתה סתם לחוץ ויכולת לקחת את כל מאתיים החיילים שלך איתך, אתה צריך אותם יותר ממני״.
יותר בכיוון של עשרים, אבל נתעלם.
״תקשיבו להוראות ואל תצאו מהבית״.
״אנחנו רוצות לצאת מחר״ היא אמרה, ״סאם סיפרה לי שיש כאן מרכז קניית״.
״איזה מרכז?״
היא צעקה לסאם, ולבסוף חזרה ואמרה לי את השם שלו.
״אתן יכולות ללכת, אדבר עם מתאו״ אמרתי.
״תודה בוס״.
״אלה״ נהמתי והיא צחקה, ואז השתתקה, ״תשמור על עצמך, אוקיי?״
״אוקיי״.
״לילה טוב מריאנו״.
״לילה טוב יפה שלי״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
״אלה?״ נאצ׳ו שאל ואני הנהנתי, מוזג לשתינו וויסקי ומחייג למתאו.
״בוס?״
״הבנות ירצו מחר לצאת למרכז הגדול, קח אותן״.
״אין בעיה בוס, אתאם איתם זמנים ואדאג להכל״.
״תעדכן אותי אם יהיו בעיות״ ביקשתי וניתקתי את השיחה, מגיש כוסית אחת לנאצ׳ו ושותה את שלי בלגימה אחת.
אנזו, פבלו, מרטינז, ריקו וסנטיאגו הצטרפו אלינו, ויחד ירדנו לחניון, מתחילים בחלוקת הנשקים ובתדרוך של כל האנשים.
הלילה יהיו הרבה אנשים ברחובות, הצוותים יתפזרו לשטח גדול מהעיר ולראשונה, לא תהיה לי תקשורת רציפה עם השאר.
אנזו יהיה רחוק ממני ואהיה חייב לסמוך עליו שלא ימות הלילה, ושיחזור בריא ושלם.
התכנון המקורי היה לצאת בלעדיו, הוא מתחתן עוד פחות מיומיים וצריך להיות שם, ולא בבית חולים.
אבל הוא לא היה מוכן לשמוע, וגם הפקודות שלי בתור קאפו לא עזרו, הוא הצטרף מעצמו.
על הלילה הזה אנחנו עובדים זמן רב, ובעקבות האירועים בימים האחרונים הגיע הזמן להוציא אותו לפועל.
״כל אחד יודע מה היעד שלו, הפקודה היא להישמע להוראות ולא לפעול על דעת עצמכם, אתם מחולקים מסיבה מסוימת ולכל אחד מכם יש מי שיגיד לו מה לעשות״ נאצ׳ו אמר לסיכום, ״לכל צוות יש את המטרה שלו הלילה, תחזרו לכאן הבוקר רק אחרי שהשגתם אותה, קדימה״.
כולם התחילו להתפזר לרכבים, האנשים שלי ושל נאצ׳ו עובדים בתיאום מושלם.
אנזו, מרטינז, פבלו, סנטיאגו וריקו התקרבו ונעמדו מולנו.
״אנזו-״
״אל תתחיל שוב מריאנו, אני לא נשאר כאן וזה סופי״.
״אתה נשאר וזאת פקודה״.
״אז תהרוג אותי כי הפרתי אותה״ הוא אמר ביציבות והביט בעייני.
״אני אשמור עליו״ ריקו אמר.
״הוא מתחתן עוד יומיים, תהיה הגיוני אנזו, מה נגיד ללוסיה אם יקרה לך משהו?״ נאצ׳ו נהם.
״לא יקרה לי כלום״ הוא אמר, ״ואם יקרה, היא תבין״.
״אתה מתנהג בטיפשות״.
״הלאה, בואו נסכם את הערב ונצא״ הוא אמר ואני נאנחתי, ״אין סיכום, יש פקודה אחת״.
״פקודה?״ סנטיאגו שאל.
״אתם חוזרים בחיים, מובן?״ שאלתי בנהמה, מכוון את דבריי בעיקר לאנזו.
״מובן בוס, ניפגש פה עוד כמה שעות״ ריקו אמר.
התפצלנו ועלינו על הרכבים, מתחילים בנסיעה כל אחד לעבר היעד שלו.
נאצ׳ו ואני הגענו מהר מאוד למועדון הראשי, מוודאים שכל הצוותים במקומם ומתחילים לפעול.
אחד החיילים הבכירים ירה בשני השומרים בכניסה ופרץ את הדלת, מפנה את הדרך לכל השאר.
ירדנו מהרכבים ונכנסנו, יורים בכולם בלי הכרה.
נאצ׳ו נצמד אליי, ויחד פילסנו את הדרך אל המשרדים הראשיים כשהאנשים שלי צפנים לנו את הדרך.
איתרנו את הדלת ופרצנו אותה, תופסים שניים מהבכירים שמנסים לברוח מהחלון.
״לא חכם מצידכם, גם שם יש מי שמחכה לכם״ נאצ׳ו אמר וירה לשניהם ברגליים שלהם, ניגש ומתחיל לדובב אותם.
יצאתי מהמשרד הראשי, מצטרף לשאר האנשים שלי ברחבה המרכזית ויורה לעבר יפנים נוספים שנכנסו.
״מטרות אחת ושתיים הושגו״ נאצ׳ו אמר באוזניה, ״תקדמו רכב״.
״הגענו ליעד, מתחילים בעבודה״ פבלו אמר באוזניה.
״גם אנחנו״ אנזו הצטרף.
נאצ׳ו נעמד לצידי, מסתתר מאחורי הבר וממשיך לירות לעבר היפנים.
״נקי בוס״ אחד האנשים שלי צעק לנו ואנחנו הנהנו ויצאנו משם, ממשיכים ליעד הבא, ולזה שאחריו, ומבצעים בדיוק אותו הדבר, משאירים הרס בכל מקום.
״תביאו לי רכב חילוץ! יש לי פצוע״ קולו של סנטיאגו נשמע באוזניי ברגע שיצאנו מבית הזונות בדרך אל הרכבים.
״מי נפצע?״ נאצ׳ו שאל במהירות, סוגר אחריו את דלת הרכב ומתחיל בנסיעה ליעד הבא.
אין לי מושג אם אני פצוע, אני לא מרגיש שום דבר וכרגע זה לא מעניין אותי.
״פבלו, אני מפנה אותו מהשטח״ סנטיאגו אמר.
״אני בחיים תרגעו״ פבלו אמר.
כעבור נסיעה קצרה הגענו ליעד, יורדים מהרכבים ומצטרפים לשאר האנשים שלנו, מקבלים תמונת מצב מדויקת וחודרים לקזינו שכבר היה מלא באנשים שלנו.
אני יודע שאיבדנו הרבה הערב, וזה החלק הקשה.
״תפסנו חמישה בוס, מחכים לך במשרדים״ דייגו אמר.
״תעבירו אותם לרכבים, נרכז את כולם בבור ונתחיל את החקירות דבר ראשון על הבוקר״ פקדתי.
״אין בעיה בוס״ הוא אמר.
״אני חושב שאין לנו מה לעשות כאן יותר״ נאצ׳ו אמר.
״אתה פצוע״.
״דקירה קטנה, לא משהו רציני״ הוא ענה והביט בזרועו המדממת.
״אנחנו סיימנו כאן בוס, מה ההמשך?״ ריקו עלה באוזניה.
נאצ׳ו החל לחלק פקודות לאנשים שלנו בשטח ובקשר בזמן שאני הוצאתי את הטלפון שלי והסתכלתי באיתוראן, מוודא שאנזו בתנועה.
כל עוד הוא בתנועה, אני יודע שהוא בחיים.
״תתחילו קיפול מהרחובות, אם סיימתם״ נאצ׳ו אמר, ״גילינו איפה הסחורה?״
״מצאנו אותה במחסנים המרכזיים שלהם, המשאיות כאן והאנשים שלנו מתחילים בפינוי״ סנטיאגו אמר.
״אני ונאצ׳ו בדרך אליכם״ אמרתי ובהסכמה אילמת עלינו על הרכב ונסענו לכיוונם.
כעבור חמישים דקות נסיעה הגענו, יורדים מהרכב ומוצאים את האנשים שלנו מעלים את הסחורה על המשאיות שחיכו להם.
״לאן אלה הולכים?״ נאצ׳ו שאל והחווה בראשו לעבר המשאיות.
״למחסנים הדרומיים, הגברנו שם את השמירה והם היחידים שכרגע יש בהם מקום להכיל את כל זה״ מרטינז אמר.
״אנחנו סיימנו, בדרך אליכם״ אנזו אמר באוזניה.
״סעו לפנטאהוז, אנחנו עוד מעט יוצאים מכאן״ אמרתי והוא אישר שקיבל.
״מה המצב שלכם הלילה?״ סנטיאגו שאל.
״תפסנו ארבעה, אנזו וריקו תפסו עוד חמישה, כולם מחכים בבור״ נאצ׳ו אמר, ״נגיע ונתחיל בחקירות״.
״החלק האהוב על ריקו״ סנטיאגו אמר.
״שלא יתלונן שלא ארגנו לו ירח דבש״ נאצ׳ו אמר ואני גיכחתי, ריקו אוהב להתעלל ביפנים כמעט באותה רמה שהוא אוהב לזיין.
״מה המצב כאן?״ שאלתי.
״מצאנו את כל הסחורה, היא שלנו בוודאות על פי כל הסימנים, התחלנו להעמיס וסיימנו כמעט את הכל״ מרטינז אמר, ״הרגנו את כל היפנים ששמרו, להפתעתי לא הייתה כאן הרבה שמירה״.
״זה לא סימן טוב״ נאצ׳ו אמר אך עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, קולות ירי ופיצוצים נשמעו מאחורינו, ומרטינז נפל על הרצפה.
״פאק״ סנטיאגו צעק והחל לירות בחזרה.
נאצ׳ו ואני הצטרפנו אליו, מאתרים את מקור הירי ומשיבים באש כבדה, מסתתרים מאחורי הרכבים ויורים ללא הכרה, העיקר להרוג.
״דייגו, הקו שלך ממשיכים בעבודה! אל תעצרו״ צעקתי, מוציא שני אקדחים ויורה, פוגע לשני יפנים בראש.
דייגו מאחורינו זרק רימון.
ניצלתי את העשן כדי לרוץ קדימה ולהמשיך לירות באלה שלא הצליחו לראות כלום מהעשן.
״אל תעצרו, שחררו את המשאיות המלטות ותמשיכו, תציבו קו שמירה ותצפו עליהם״ נאצ׳ו אמר בקשר, ״אף אחד לא יתקרב למחסן, אנחנו על זה״.
״מריאנו מאחוריך״ מרטינז צעק וירה צרור שנטרל שלושה יפנים שהגיעו מאחוריי.
הוא נעמד על רגליו, משיב אש ממקומו ונשען על הרכב, מחזיק את רגלו המדממת.
״רכב חילוץ עכשיו!״ נאצ׳ו צעק.
״סנטיאגו, מה המצב?״ שאלתי באוזניה, ממשיך לירות וזורק רימון נוסף לעבר רכב שהגיע.
הכנסתי את האקדח הריק לחגורה והוצאתי שתי סכינים, דוקר שתי יפניים שרצו לכיווני בצוואר ומעיף את הגופות שלהם, מוציא אקדח נוסף וחוזר לירות.
״השתלטנו על הצד הזה, אנחנו באים אליכם״ הוא אמר וכעבור מספר דקות הגיע לצידי, האנשים שלנו רצים קדימה ומנטרלים את היפנים האחרונים שהגיעו.
״יש תגבורת נוספת בדרך, כדאי שנעוף מכאן״ הוא אמר לאחר שהשקט חזר.
״אני מפנה אותו מכאן״ נאצ׳ו אמר ועלה עם מרטינז על הרכב שהגיע לשטח, נוסע במהירות החוצה.
״כמה עוד סחורה נשאר במחסנים?״ שאלתי.
״שום דבר, העלינו הכל, המשאית האחרונה סוגרת עכשיו ויוצאת״ דייגו עדכן.
״קדימה״ אמרתי, ״סנטיאגו, המטענים מוכנים?״
״מוכנים להפעלה״.
הנהנתי, מוודא שהמשאית האחרונה יצאה לדרך ועולה אל הרכב שלי, מחכה שסנטיאגו יסגור את הדלת ומתחיל בנסיעה מהירה.
״זה היה צעד חכם לחלק את הכוחות הערב, איך ידעתם שזה יהיה במחסנים המרוחקים?״ סנטיאגו שאל ולחץ על לחצן שפוצץ את המטענים שהוטמנו בשטח מסביב למחסן, משמיד את כל מה שהיה שם עם הגופות.
״הוא באיזור מרוחק מהמשטרה, סביר פחות שיגיעו לכאן״ אמרתי, מתעלם מקולות הסירנות שבדיוק החלו להישמע.
״כמה הרוגים?״ שאלתי.
״שלושים בערך, פחות או יותר״ הוא אמר, ״ועוד עשרות פצועים, אבל הלילה הזה ללא ספק הצלחה״.
את הנסיעה הפעם עשיתי מהר יותר, סנטיאגו היה זקוק לטיפול רפואי ואני רציתי להגיע ולנקות את הלילה הזה ממני, ולהבין מה קרה וכמה איבדנו.
״הרופא כבר כאן״ נאצ׳ו עדכן אותי ברגע שנכנסנו לפנטאהוז.
״מה מצבם?״
״פבלו חטף כדור בבטן, הוא יהיה בסדר״ הוא אמר, ״מרטינז נשרט מכדור ברגל, למזלו לא נגרם נזק רציני והוא יוכל ללכת כבר מחר״.
״מי עוד פצוע?״
״כשהוא יסיים איתם הוא יתפור את הזרוע שלי, מה איתך?״
״אני לא יודע, לא מרגיש כלום כרגע״.
דלת חדר העבודה נפתחה, אנזו, אבא שלי ורודריגז יצאו משם.
״מה המצב?״ רודריגז שאל בדאגה, מעביר מבטו על כולי, ״אתה ספוג בדם״.
״רובו לא שלי״ אמרתי וצעדתי לחדר העבודה, מוזג וויסקי ומרוקן את הכוס בלגימה.
״תנו לי תמונת מצב מה קרה הלילה״ אמרתי.
״המשימה הושלמה בהצלחה, ניקינו חמישה עסקים קטנים ויש להם מאות הרוגים, תפסנו חמישה בכירים שמחכים בבוקר, יש מצב שאחד מהם כבר מת כי ריקו לא היה עדין״ אנזו אמר וכיווץ את פניו.
״מה יש לך?״
״שום דבר רציני, אני בסדר, תמשיכו״.
״כמה הרוגים?״ נאצ׳ו שאל.
״עשרה״ אנזו אמר בחיוך ניצחון, מסתבר שאצלהם הלך טוב מאוד.
״תפסנו חמישה בכירים, גם הם אמורים להיות בבור בשלב הזה״ נאצ׳ו אמר, ״ה- The Lake הרוס, כנ״ל גם שני המועדונים והקזינו הראשיים האחרים, יקח להם הרבה זמן לשקם את העסקים האלה מחדש״.
״כמה הרוגים?״ שאלתי.
״עשרים ושתיים, הם לא היו מוכנים אלינו וגורם ההפתעה שיחק לטובתיני הערב בכל החזיתות״ הוא אמר, ״יש לנו הרבה פצועים אבל רובם קלים, הרופאים של המאפיה כבר התחילו בעבודה״.
״סנטיאגו?״ אבא שלי שאל.
״אצלנו המצב הלך קצת פחות טוב, בהתחלה הגענו והשתלטנו על הרחובות כמעט לגמרי, הרגנו הרבה דילרים קטנים והסחורה שלהם אצלנו״ הוא אמר, ״התחלנו לדובב אותם ברחובות ורוב הזמן נתקלנו במבוי סתום עד שמרטינז תפס מישהו. בהתחלה חשבנו שהוא יודע מה הוא אומר אבל הוא הוביל אותנו למיקום שגוי ושם חיכתה לנו נוכחות יפה״.
״למה לא עדכנתם?״ נאצ׳ו שאל.
״השתלטנו על המצב די מהר, נהרגו לנו הרבה אנשים אבל רובנו יצאנו משם בחיים, התחלנו חקירה בשטח כפי שדיווחנו לכם בקשר עד שעלינו על המיקום הנכון, נסענו לשם ואת השאר אתם יודעים״ הוא אמר, ״הסחורה הייתה שם, כיוונו את המשאיות למיקום והתחלנו בהעמסה למחסנים הדרומיים, אני מחכה לקבל עדכון מהאנשים שלי שכל הסחורה שם״.
״הגברנו את השמירה סביב המחסנים האלה והאחרים״ אנזו אמר, ״הכל טופל״.
״לך לראות רופא, עכשיו״ אמרתי שזיהיתי את הכאב בפניו.
״אני בסדר מריאנו״.
״אל תתחיל איתי אנזו, אני לא שואל אותך, צא מהחדר הזה או שאוציא אותך ממנו בכוח״ איימתי בנהמה והוא נאנח והנהן, יוצא מהחדר בצעדים איטיים.
״שלושים וחמש״ סנטיאגו ענה, ״ועוד פצועים, לרופאים יהיה עבודה כל הלילה״.
״קיבלתי עדכון, כולם מחכים בבור״ נאצ׳ו אמר, ״אפשר להתחיל״.
״לכו לישון, תמשיכי בבוקר״ רודריגז אמר.
״נתחיל עכשיו״ אמרתי.
״אתה פצוע?״ אבא שלי שאל.
״לא יודע״ אמרתי, ״אתעסק בזה מאוחר יותר״.
״סנטיאגו, לך לרופא שיבדוק אותך ותנוח עם האחרים, תחליפו אותנו עוד כמה שעות״ נאצ׳ו אמר.
״כבר בוקר, מתי אתם מתכוונים לעצור?״ אבא שלי שאל.
״כשאני אחליט שיש לי מספיק״ אמרתי ויצאתי מחדר העבודה, מחכה לנאצ׳ו ליד המעליות ויורד לחניון, מתחיל בנסיעה לעבר מרכז העינויים הראשי של המאפיה.
נכנסו לבור, מוצאים שם שמונה יפנים מחולקים לתאים, ועל כל אחד מהם מספר שומרים.
״מחכים לך בוס״ דייגו אמר, ״שניים מתו, נשארו שמונה״.
הנהנתי, ״לאן אתה הולך?״
״למועדון״.
״הסחורה?״
״הכל במחסנים, שחררנו את המשאיות״ הוא אמר, ״הצלחנו לחמוק מהמשטרה וסגרנו את הכל עם איש הקשר של דון אלחו, העניין טופל״.
״מה עם ההרוגים?״
״העברנו פיצויים למשפחות שלהם, אנזו טיפל בזה כבר ומחר כולם יקבלו את הכסף״.
״תעדכן אותי אם יש בעיות״.
״אלך לבדוק שהכל עובד ושלא קיבלנו תגובות נגד, נראה שהכל שקט אבל אעדכן״.
הנהנתי והוא יצא מהבור.
הבטתי בנאצ׳ו שהחל לחמם מוט ברזל וניגשתי לעבודה, מבין שלפניי עוד יום ארוך.

הפעם הבאה שהרמתי את הראש ממה שלפניי הייתה כשהטלפון של נאצ׳ו צלצל.
״סאם זה דחוף?״
״נאצ׳ו!״ סאם צעקה, גורמת לי להפנות אל נאצ׳ו מבט חד שמזדהה עם הבהלה שבפניו, ״י.. ירו עלינו! יש פה יפנים ו.. היינו בדרך ופתאום הם.. והמאבטחים מתים ופתאום אנחנו לבד ו.. משום מקום הגיעו אני לא יודעת ו.. ואלה פצועה ואני.. היא בסדר אבל היא לא ו.. אני.. אנחנו לבד ואני.. היא קיבלה כדור״.
אלה פצועה.
הרגשתי איך הפחד מזדחל במעלה גופי, מקפיא אותו.
״סאם, סאם תעצרי, לאט, אני לא מצליח להבין כלום״ נאצ׳ו אמר.
״נאצ׳ו אני מפחדת״.
״תני לי אותו סאם״ קולה של אלה נשמע מאחור.
״אלה״ לקחתי את הטלפון מידו של נאצ׳ו, ״מה קורה שם?״
״חטפתי כדור אבל אני בסדר, סאם בהיסטריה״ היא אמרה, קולה נשמע רע ולפתע נשמעו יריות נוספות שקטעו אותה.
״אלה!״ סאם צרחה, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קרה השיחה התנתקה.

——————

תקנו אותי אם אני טועה, נראה לי שזה הזמן שלי לברוח לא?
🖤