״שמעתי שהוא נורה בזרועו.״

״ובשוקיים שלו.״

זה מספיק, הארי לא יכל לשאת את זה יותר.

הוא הנחית את החרבות על השולחן בכוח, ומשך את תשומת ליבם של הגברים.

״אלה עולות שני מטבעות זהב.״ הארי אמר, בוהה בגברים.

״זה היה מטבע אחד, בפעם אחרונה?" האיש שאל והרים גבות.

״זו הייתה הפעם האחרונה.״ הארי אמר, ידיו משולבות על חזהו.

הארי אסף את הכסף ושמר אותו במגירה.

הוא ניגש לעוגות ולעוגיות שהכין, לא בטוח. מה אם לואי לא יאהב אותם? הוא חשב.

הוא הניד בראשו, ובכן, זה היה מאוחר מידי.

הוא הרים את שני הבגדים הקשורים בהם שם את העוגות והעוגיות.

״אתה יכול לעשות את זה הארי.״ הוא אמר לעצמו ועשה את דרכו אל הארמון.

-

הארי רצה לראות את לואי, הוא היה נואש. לואי נפגע וזה גרם להארי להתכווץ.

הוא עצר מול הארמון והביט קדימה.

הוא התקדם לארמון כששני שומרים עצרו אותו.

״לאן אתה חושב שאתה הולך?״ אחד מהם שאל.

״לפגוש את לואי?״ הארי אמר, יותר כשאלה.

האיש צחק, ״מי אתה?״

״אני הארי.״ הארי אמר עם מבט כועס.

״אתה חושב שאכפת לנו?״

״בבקשה פשוט תתנו לי להכנס, אני צריך לראות את לואי. תקראו לזאין אם אתם רוצים.״ הארי הפציר.

״זה הנסיך זאין, פשוט עם.״ אחד מהם אמר, מכה את הארי על לחיו.

הארי לא נרתע, הוא היה רגיל לזה.

״אתה לא מבין, הוא מכיר אותי! תן לי לראות אותו!״ הארי הפציר שוב.

״נכון, כולם אומרים את זה.״

״ובכן, אז תוכלו לתת לו את זה?״ הארי אמר, נותן להם את המאפים שהוא הכין בשביל לואי.

"מה זה? זה יכול להיות מורעל, עם כל מה שאנחנו יודעים. אתה לא מצפה שאנחנו באמת ניתן לו את זה נכון?״ השומר אמר והפיל את מה שהארי אפה על הקרקע, מרסק אותו ברגליו.

הארי עצר את הבכי. 

כל כך הרבה אכפתיות.

-

הארי הלך מתחת לגשם, מרגיש אותו דבר כמו כשהיה בן 16 וחיכה מחוץ לחנות של לוקאס.

הוא רק רצה לפגוש את לואי, זה יותר מידי לבקש?

כן, ככל הנראה.

הוא לקח הכל בחשבון. לואי פוגש אותו כל יום, אוכל ארוחת ערב עם המלכה, הכל.

הארי ישב על השביל, שהיה מוכר לו מעט. זה היה אותו אותה הפעם שהוא ישב עליו, כשלא היה לו לאן ללכת. בתקווה שמישהו פשוט ייתן לו אוכל. 

הארי בכה שוב, הוא היה חולה בעצמו. הוא הרס הכל. 

״מה קורה מתולתל?" הארי שמע קול מוכר מדבר. 

הארי הרים את מבטו לראות את בט.

איש זקן שהארי עזר לו לא מזמן. 

בט נהג לשבת גם על שביל הרגלי הזה, ברגע שהארי קיבל את עבודתו, הוא דאג שגם לבט תהיה כזו.

בט ישב על ידו.

״ספר לי ילד, אני חייב לך את זה.״ בט אמר, מעביר את ידו בשיערו של הארי.

״זה לואי..״ הארי אמר.

״הצייד?״ בט שאל, מרים גבות.

״כן, אתה זוכר אותו, נכון?״ הארי שאל.

״כמובן שאני זוכר, היה לו משהו אליך נכון?״

״הרסתי את כל זה בט, כעסתי ואמרתי לו ללכת ועכשיו הלכתי להתנצל והשומרים האלו לא נתנו לי להכנס בט.. אני.. אני לא יודע מה לעשות.״ הארי אמר וכיסה את עיניו.

״אתה זוכר הארי, כשלא הייתה לך עבודה? ישבת ממש מחוץ לחנות של לוקאס עד שהוא נתן לך את זה. רצית וקיבלת. אתה רוצה את לואי ואתה תקבל אותו.״ בט אמר וחייך אל הארי.

״אני לא רוצה אותו בט, אני צריך אותו. כמו אוויר.״

הארי נעץ מבט בשומרים שלפניו. 

הוא לא התכוון לזוז מכאן, לא.

הוא יישב כאן שבוע אבל הוא לא יזוז. 

״אתה תגרום לעצמך להיות חולה, ילד." אמר אחד השומרים. 

״אני זה שיהיה חולה, לא אתה. אז תן לי לעשות מה שאני רוצה." אמר הארי במרירות. 

הם יצטרכו לתת לו בצורה כזו או אחרת. 

לא היה אכפת לו אם עליו להיות רטוב לגמרי או לא.

הארי רעד על הקרקע כשהשמש עלתה.

הוא לא זז משעריו הקדמיים של הארמון כל הלילה. 

הוא ישב שם והתבונן בשומרים, עדיין מביט בהם כשפתאום שמע את זאין. 

״הארי?״ זאין צעק, חוזר בחזרה, עומד במרפסת.

מה הוא עשה כאן? 

״זאין!"  הארי אמר וקם, מועד קצת. 

״זאין! מה שלום לואי?! הוא בסדר?!" הארי צעק.

״למה שלא תראה את זה בעצמך?" אמר זאין, מחייך עכשיו.

״הם לא נותנים לי להיכנס!" הארי אמר, מביט בשומרים שנראים עכשיו מפוחדים. 

״תנו לו להכנס!"  זאין אמר והשומרים זזו, הכניסו את הארי והארי לא יכול היה שלא לגחך בהקלה.

-

״הוא בסדר?" הארי שאל את זאין בפעם העשרים, כשהוא הולך לידו כאשר הם עושים את דרכם לחדר של לואי. 

״הוא בסדר, הארי." אמר זאין, מניד בראשו.

״טוב.״ הארי אמר, מהנהן בראשו. 

״כמה זמן ישבת שם?״ זאין שאל.

״מאתמול בערב." הארי אמר.

״אתה משוגע?! זה ירד גשם!״ זאין אמר בעיניים פעורות.

״שום דבר שלא עברתי, זה החדר שלו?" הארי שאל כשעמדו מול דלת. 

זאין הנהן והארי נשם עמוק.

״הוא אוהב אותך." זאין אומר, מלטף את גבו של הארי ועוזב. 

הארי נשם נשימה עמוקה ודפק.

כשהוא לא קיבל תשובה הוא פתח את הדלת והציץ פנימה כדי לראות את לואי ישן. 

הוא עשה את דרכו פנימה והביט בלואי. 

שפתיו נצמדות בזעף כאשר הוא רואה את זרועו ואת שוקיו הפצועים של לואי. 

הוא תופס את הכיסא ליד השולחן ומניח אותו ליד מיטתו של לואי. 

הוא צופה בלואי ישן. 

הוא היה כל כך יפה. 

והארי מקבל את זה.

הוא מקבל את לואי.

בתקווה.

לואי מלמל בשנתו ונאנק, פוקח את עיניו.

הוא קפא כשהוא ראה את הארי יושב שם.

הוא קם במהירות ואז התכווץ בכאב.

״זהירות.״ הארי אומר, אוחז בכתפיו ומשכיבנאותו על משענת הראש.

לואי הביט בהארי וחשב שהוא מדמיים אותו שוב, כמו שעשה כשהוא צד. הוא פשוט התבונן בו, מנסה לחרוט במוחו כל תכונה ותכונה שלו.

״אפיתי לך עוגות ועוגיות... אבל השומרים האלו ריסקו אותן והן כנראה נשטפו מהגשם.״ הארי התחיל.

ולואי פשוט ישב שם. הארי אפה לו?

השומרים האלו יקבלו על זה.

״אל תדאג אני אאפה בשבילך עוד, אני מבטיח.״ הארי אמר, מבט של דאגה על פניו.

לואי רק הביט בו.

״אני מצטער לואי.. אני כל כך מצטער, לא התכוונתי להטיח בך באותו יום... פשוט לא רציתי שתעזוב. והרגשתי רע שלא אמרת לי. אני  יודע שזה לא בסדר או הוגן. אני מצטער." הארי אמר והעביר יד דרך שערו הכמעט יבש.

הארי הרגיש את הטמפרטורה שלו עולה. הוא כנראה הולך להיות חולה. אבל לא היה לו אכפת.

״אני מצטער, לא רק על זה אלא על הדרך שבה התייחסתי אליך. לא הייתי צריך להתייחס אליך ככה, לואי, מגיע לך כל כך הרבה יותר טוב. אבל לואי, לא ידעתי איך זה להעריך אותך או לאהוב. אני יודע שהייתי אדיוט אליך לואי ואני לא כאן כדי לתת לך תירוצים, אני כאן כדי לומר כמה אני מצטער ושאני אוהב אותך. כל כך הרבה. הייתי צריך להבין את זה מוקדם יותר אבל, נו טוב." הארי השלים, מביט כעת בלואי. 

לואי פשוט בהה בו. חושב איזה טוב בחיים הוא עשה כדי להגיע לזה. 

״טוב תגיד משהו." הארי אמר, מתנודד מול מבטו של לואי.

לואי גיחך בגדול ורכן קדימה, אוחז בצווארו של הארי ומשך אותו קדימה לנשיקה. 

הארי היה קצת מופתע בהתחלה, אך נמס לנשיקה לאחר מכן, ידיו מונחות על ירכיו של לואי ושל לואי בשערו של הארי.

כשלואי היה בלי נשימה הוא התרחק, וקירב את מצחו אל של הארי.

״גם אני אוהב אותך, אידיוט."