זו הייתה ההופעה האחרונה שלהם לשנה הזו. סאונגמין ניסה לשמור את דמעותיו הרבות אשר איימו לצאת מעיניו בכל רגע, אולם הוא אינו יכול היה לשלוט בעצמו.

הדמעות שיצאו מעיניו היו כמו נהר ללא אופק.

כשקרא את הפתקים שזרקו המעריצים על הבמה, הדמעות הפכו לבוגדניות עוד יותר.

המילים והסיפורים שיצרו הפתקים, היו כאב חד בליבו של סאונגמין, כאב עצום ומלא בגעגועים. הוא אינו הצליח להבין את פשר הדמעות הרבות, כיוון וידע שיחזור להופיע כאן שוב בשנה הבאה יחד עם חבריו ללהקה. אולם, הוא עדיין לא רצה לעזוב את הרגע והרגש הנוכחי, שהרגיש ונראה קסום מאין כמותו.

סאונגמין מָחָה את דמעותיו בכף ידו והיטה את ראשו אל צידו הימיני. הוא הבחין בצאנגבין אשר בהה בו בעיניו החומות והקטנות ממרחק.

סאונגמין העביר את מבטו אל הצד בביישנות. הוא שנא לבכות ועוד יותר שנא שרואים אותו בוכה. הוא כיסה את פניו בידיו ובכה לתוכן, עד שהרגיש יד שנוגעת בעורפו ומלטפת אותו. המגע הבהיל את סאונגמין וזה קפץ ממקומו בבהלה. "היי." אמר קול עמוק. סאונגמין הזיז כמה אצבעות מפניו וראה כי צאנגבין הוא הבחור שנוגע בעורפו ועומד מולו.

"אתה יכול לתת לי לראות אותך?" שאל צאנגבין בטון עדין. סאונגמין הניד את ראשו לשלילה והשפיל את מבטו כלפי מטה.

"סאונגמין..." אמר צאנגבין בלחש. קולו העמוק גרם לליבו של סאונגמין לפעום במהירות. "בבקשה, תן לי לראות את הפנים שלך רק לרגע אחד." הוא אמר בקול העמוק והעדין ביותר ששמע סאונגמין מעודו.

סאונגמין הזיז את ידו מפניו ומשך באפו. היה לו קשה לשמור על קשר עין רציף עם צאנגבין כשזה בהה בפניו ללא הפסקה. הוא הרגיש את לחיו מתלהטות מכך שצאנגבין הסתכל עליו כל כך מקרוב. הוא השפיל מבטו אל הצד ומלמל, "אני שונא את זה... אני שונא לבכות." נימת קולו הייתה חלשה וקולו נשבר כמה פעמים כשאמר זאת. "למה אני לא יכול לשלוט בעצמי?" הוא שאל את עצמו בקול ושוב משך באפו. ולפתע, בתוך רגע רציני שכזה, שמע סאונגמין את צאנגבין מגחך לעצמו. הוא הרים מבטו מן הקרקע, הסתכל על הבוגר ושאל, "מה כל כך מצחיק?" שילובן של העיניים האדומות ומלאות הדמעות עם שפתיו המשורבבות של סאונגמין גרמו לצאנגבין לצחקק בקול. הצעיר נראה מתוק כל כך שצאנגבין לא יכול היה לשלוט בתגובתו.

"שאלתי מה כל כך מצחיק?" שאל הצעיר בשנית. צאנגבין לא הגיב, אלא רק המשיך לצחוק לעצמו בשקט.

"אם לא תספר לי מה מצחיק אותך, אני אלך מכאן." הוא אמר והביט בבוגר בפנים ללא רגש. צאנגבין הפסיק לצחוק, אך שוב לא הגיב. סאונגמין מצא את התנהגותו של צאנגבין מרתיחה, לכן קיים את אומרו. הוא הסתובב והלך משם. אך מהר מאוד נעצר כשידו הרחבה של צאנגבין תפסה במפרק ידו והצמידה אותו את גופו ופניו של סאונגמין אליו לנשיקה מפתיעה.

סאונגמין פער את עיניו בבהלה.

הוא שמט את ידיו מטה ולא ידע כיצד להגיב. הדמעות שהיו בעיניו פסקו מלרדת ובמקום התחלפו בסומק אדום עז שכיסה את כל פניו.

הוא נחבט בתוך עצמו ולא ידע מה לעשות בנוגע לנשיקה. היה לו קשה להודות, אפילו בתוך עצמו, על כך שאהב את הנשיקה הזאת. אך לא משנה מה, הוא לא יכול היה להרגיש ולהגיד דבר שכזה כשקהל שלם של מעריצים ישב, צפה וצרח להם מרוב אושר והתרגשות.

סאונגמין הרגיש בדיוק כמו הקהל. הוא עמד, הביט בציפייה בעיניו הסגורות של צאנגבין בזמן שעיניו שלו פעורות לרווחה וצרח מבפנים מהתרגשות. הוא התמסר לנשיקה בשניות ושמח שצאנגבין נישק אותו, אבל הוא היה מופתע מדי ולא ידע כיצד להתמודד איתה.

"היונג..." הוא מלמל בשקט אל תוך פיו של הבוגר באנחה כבדה. סאונגמין תפס בידו של הבוגר בחוזקה ועצם את עיניו. הוא נתן לצאנגבין לשלוט בו וצאנגבין אהב את זה. את התמסרותו המהירה לנשיקה ואת ההובלה בה.

רגע לפני שצאנגבין התנתק משפתיו של סאונגמין, הוא נשך את שפתו התחתונה בעדינות כשהוא מסתכל הישר לתוך עיניו של הצעיר ובוחן את תגובתו.

סאונגמין העיף את צאנגבין ממנו וכיסה את פיו בידיו, מביט בצאנגבין בהלם מוחלט. הוא היה המום בעיקר מעצמו על כך שהתמסר לנשיקה פתאומית, מול קהל שלם של מעריצים.

"שמח שהצלחתי להפסיק את הדמעות שלך." אמר בשיא האדישות כשחיוך ערמומי מרוח על שפתיו.

"אני פאקינג שונא אותך." אמר סאונגמין בשקט אל תוך ידיו אשר הסתירו את פיו. "אל תקלל לפני סטיי!" צעק צאנגבין וגרם לבאנג צאן להבחין בשניהם בתוך כל הבלגן. "נו נו, מה שניכם עשיתם הפעם?" שאל באנג צאן והתקדם לעברם. הוא הסתכל על פניו הסמוקות וההמומות של סאונגמין וצחק. תחושת גאווה הציפה אותו כשראה את סאונגמין מסמיק ככה.

"עשית את זה?" שאל באנג צאן.
סאונגמין קימט את גבותיו בבלבול והעביר את מבטו בין שני חבריו. השניים לא דיברו, אלא נראו מעבירים מסרים אחד לשני דרך תנועות ומבטים. "מה לעזאזל קורה פה?" שאל סאונגמין את השניים. "מה אתם עושים?" סאונגמין חש מבולבל. הוא בחן בקפידה את המבטים בין חבריו והבחין כי כמה מהם נראו מוזרים ושונים מהשאר.
המבטים והתנועות השונים כללו נשיקות באוויר, נשיכות שפתיים וצחקוקים בכל פעם שהנהן צאנגבין.

ואז ירד לסאונגמין האסימון.

"אתה... תכננת את זה מראש?" שאל סאונגמין. שובבות ריצדה בעיניהם של צאנגבין ובאנג צאן שהביטו בצעיר הכעוס. "ואתה עזרת לו?"

"אממ..." באנג צאן גירד את עורפו. "צאנגבין מת לנשק אותך כבר תקופה, אז סוג של עזרתי לו? זאת אומרת, בפועל לא עשיתי כלום. רק נתתי לו כמה עצות מתי יהיה הרגע הנכון לעשות את זה ומה לעשות כשהרגע יגיע." אמר באנג צאן וחייך בערמומיות אל צאנגבין. סאונגמין שמט את לסתו. "אתה משוגע!" צעק הצעיר בקול רם ולחיו שוב התלהטו. הוא רץ בשיא מהירותו מהמקום, נמלט משני הבנים שגרמו לכל הסיטואציה ההזוייה הזו מלהתרחש ולגרום לו להשתגע ככה.

צאנגבין צחק בקולי קולות וצווח לסאונגמין, "משוגע עליך!" הבוגר רץ אחרי סאונגמין במהירות, כשתחושת אושר מכף רגל ועד ראש עוטפת אותו וגם את הצעיר, אשר התקשה להודות ברגשותיו.

♡₊˚ 🦢・₊✧

פאנפיק קצר על שיפ מהמם שאני אוהבת!
מקווה שאהבתם! ככול הנראה שאכתוב המשך לקטע הזה, כי אני מאוד אוהבת את השיפ הזה.
אבל עד אז אני כנראה ארשום שוב על מינסונג והיונליקס כי הם הטופ שיפים שלי בסקיז (בינינו, איך לא?)
על מי לכתוב את הפאנפיק הבא?