הפרק מכיל תוכן בוגר, סמאט.
ראו הוזהרתם. הקריאה באחריות הקורא.

תחושות מעורבות, בלבול, חוסר התמקדות ורצון עז לעשות משהו מבלי לחשוב על ההשלכות היו הדברים שחש סאונגמין בתוכו בזמן שהסתכל על צאנגבין כותב עוד שיר מוצלח בריכוז מופתי.

המראה של צאנגבין כשהוא מרוכז היה מתוק כל כך, עד כדי כך שסאונגמין חש את לחיו מתלהטות מעבודתו החיננית. הוא הביט בו במסירות במשך זמן לא מוגדר, לא מניד עפעף. ככול שהזמן עבר סאונגמין רצה לראות יותר מהמראה המלבב הזה מקרוב, לחוש בו ולהתענג עליו לפחות לרגע אחד.

סאונגמין מצא את עצמו מתקדם לעברו של צאנגבין בשקט, כמו סוכן חשאי. אם סאונגמין היה חושב על זה לעומק, הוא היה מבין שברוב המקרים הוא עושה את כל דבריו בשקט ובנועם וזה בא לידי ביטוי בכל התחומים בחייו. זה טוב לפעול כך, אבל בסופו של דבר, לכל אדם שהולך בדרך זו יש נקודת שבירה כלשהי.

סאונגמין טפח על כתפו הרחבה של צאנגבין בעדינות וקיבל ממנו מבט צולב. כל אדם אחר היה נרתע לאחור, אבל לא סאונגמין. הוא לא פחד מהמבט המפחיד כביכול של צאנגבין.

בתור מישהו שגם התנסה בכתיבת שירים, הוא ידע כמה מרגיז זה לצאת מריכוז כשאתה באמצע עבודה, ועוד באמצע המוזה.
אבל הוא לא יכול היה לעצור את עצמו. הוא לא רצה לאבד את אותן התחושות שנוצרו בתוכו בעקבות הצורה בה עשה צאנגבין את עבודתו.

"אתה מפריע." רטן צאנגבין בעצבנות וסובב את ראשו לכיוונו של סאונגמין. "מה לעזאזל-" הוא פלט בחוסר סבלנות שהשתנה להלם.
לקח לצאנגבין כמה שניות בשביל להבין את הסיטואציה ולהתעשת על עצמו. "מה אתה עושה?" הוא שאל את סאונגמין שהתמקם על רגליו והתיישב עליהן. "אני לא יודע בעצמי." השיב בלחישה ותפס בכתפו של צאנגבין.

"אז תרד ממנ..." צאנגבין מצא את עצמו בוהה בשפתיו הדקיקות של סאונגמין אשר הוציא אנקה עמוקה בפתאומיות. הוא קלט תוך רגע את המתחרש כשסאונגמין התחיל להזיז את ישבנו באיטיות כנגד איברו הלבוש.

צאנגבין הביט בסאונגמין בשפתיים קפוצות. "אתה חרמן?" הוא שאל וסאונגמין עצר בלשונו, חושב, אבל לא יודע מה להשיב. מצד אחד, אפשר לקרוא למה שעבר עליו חרמנות, אך מהצד השני... הוא רק רצה לממש את רצונותיו. "מה א-אכפת לך?" סאונגמין המתנשף הגיב בשקיקות. "פשוט תן לי לעשות את זה." הוא אמר והמשיך להזיז את ישבנו על איברו של צאנגבין, ששחק את שיניו כשהרגיש את איברו מתעוות כשפלחי ישבנו של סאונגמין המשיכו לזוז כנגד איברו הפועם. "אני לא מבין אותך לפעמים..." צאנגבין זע בחוסר נוחות בכסאו כשהרגיש בבליטה הפועמת שלו. "אה.." סאונגמין גנח. הוא הטה את ראשו לאחור ברגע שחש בבליטה שהתחילה להיווצר בתוך מכנסיו של הבוגר ממנו. "צאנגבין היונג..." סאונגמין התנשף כשאמר את שמו של הבוגר בשקט.

צאנגבין נהנה מהאופן בו סאונגמין מלמל בשקט את שמו. הוא חייך לעצמו את חיוכו השטני שתאם לעיניו הצמאות למראה כמו זה שמולו ונישק את סאונגמין במלוא העוצמה מבלי לחשוש או לחשוב על דבר. הצעיר נבהל ופלט גניחה גבוה ומפתיעה כששפתיו של צאנגבין הוטחו על שפתיו הדקיקות. הוא הרגיש נשלט במקום שולט ומשום מה לא ניסה לשנות את זה, הוא אינו הרגיש בצורך לקחת את המושכות לידיו כמו בדרך כלל. לכן המשיך להתענג על התחושות הטובות שהרגיש בכל פלגי גופו.

הסיטואציה הפתאומית מילאה את רצונותיהם של שני הצדדים; צאנגבין הרשה לסאונגמין לממש את מחשבותיו המלוכלות ובאותו הזמן הבוגר מצא זאת כדרך לענג את עצמו בפעילות מינית שונה שגרמה לאיברו לעמוד בגאווה.

השניים המשיכו להתנשק. מתנשפים וחוזרים אחד אל השני בהשתוקקות.
בכל ניתוק של שפתיהם צאנגבין מצץ את שפתו התחתונה של סאונגמין בזמן שתפס במותניו והגביר את קצב מהירות החיכוך של גופם וכך הרגיש איך שניהם נהיים להוטים יותר ויותר ככל שהזמן עובר.
הלהט בין שניהם הרגיש כל כך טוב עד שסאונגמין חש כי הוא עומד לגמור אך ורק מהחיכוך של ישבנו באיברו של צאנגבין. הוא קילל את הבגדים שלבשו, אשר הכאיבו לו ומנעו ממנו להרגיש אף יותר טוב.
הוא רצה לחוש את איברו של הבוגר בתוכו ולהראות לו מה הוא עושה לו.
הוא רצה שידפוק אותו מאחור, כאן ועכשיו, על השולחן הקטן בו כתב צאנגבין את מחשבותיו התמימות כשיר, ויגרום לו לשכוח איך ללכת. אבל לא היה לו זמן מיותר. זה עניין של דקות בודדות עד שצאנגבין יחליט להעיף אותו ממנו כדי להמשיך לכתוב את יצירתו המופלאה הבאה.

"היונג." אמר סאונגמין בטון חזק וברור. צאנגבין התמקד בפניו האדומות והמזיעות של סאונגמין בזמן שזה תפס בידו של צאנגבין והכניס אותה אל תוך חולצתו. "אני רוצה שתיגע בי" הוא משך בכפתיו, "לפחות זה..." קולו הרועד והמגמגם נתן רושם כאילו התחנן. צאנגבין עיקם את גבותיו ונראה מבולבל מהבקשה. "זה לא הקטע שלי." השיב צאנגבין בחצי חיוך אל סאונגמין וזה לא קיבל את התשובה הזו בסבר פנים יפות. "ל-לא הקטע שלך?" סאונגמין אמר בקושי. הוא התנשף והתנשם בכבדות כשצמרמורת נוספת עברה במורד עמוד שידרתו. הוא המשיך להזיז את ישבנו על איברו הקשה של צאנגבין והרגיש קרוב מתמיד. "אז אני מניח לעצמי שהנגיעות בינך לבין היונגין והסקס איתו הוא גם לא הקטע שלך? אם זה לא, אתה יודע שאני אשמח ללכת ברגע זה ולדפוק את התחת שלו, לגרום לו לצרוח שוב ושוב את השם שלי, בזמן שאתה תהיה בחדר הסמוך לנו, תשב ותבהה בז*ן העומד שלך מהגניחות שאני גורם להיונגין לגנוח." סאונגמין הביט בעיניו של צאנגבין באדישות עצבנית וצאנגבין לא יכול היה שלא לצחוק. הוא ידע שסאונגמין סתם מנסה להסתיר את תחושת הטוב, העונג והאופוריה שהתחוללה בגופו הקטן כשצאנגבין כבר ממזמן החל לצבוט את פטמותיו הרגישות כמו שביקש ממנו. כשצבט בחוזקה את אחת מפיטמתו, סאונגמין קימר את ראשו לאחור ופער את פיו כשצאנגבין הוריד את ראשו כלפי מטה, הרים את חולצתו ונתן לשפתיו החמות למצוץ את פטמתו השנייה והקשה כאבן. "המפ..." הליקוקים והצביטות הללו שהתבצעו יחד עם איברו הזקור והכואב, הרגישו כמו מסיבה של עונג וכאב שמתרחשת בתוך גופו. "תזוז." פקד צאנגבין לפתע. "ממ?" צאנגבין העביר את ידו לישבנו של סאונגממן ותפס בו בחוזקה. "אמרתי שתזוז." הוא ציווה עליו. "פאק, רגע, היונג..." עיניו של סאונגמין התגלגלו אל מאחורי ראשו כשצאנגבין הוריד את מכנסיו והבוקסר של סאונגמין יחד והגביר את קצב החיכוך באבריו החשופים. הוא רצה לשמוע שסאונגמין מתחרמן רק מעצם החיכוך בין ישבנו החשוף לאיברו הלבוש.
"צ-צאנגבין..." הוא גנח ותפס את בליטתו, נאנק מהכאב שהרגיש. הוא התחיל לגעת באיברו הדולף ונשך את שפתו התחתונה.
"אני עומד ל..." סאונגמין בקושי הצליח לדבר. הוא שפשף מעט את איברו, אבל בדיוק אז צאנגבין תפס את מותניו ומנע ממנו להתחכך בו. "אני מצטער, אבל אני חייב ללכת." סאונגמין הרים את ראשו מעלה ומבט המום נח על פניו. "יש לי שיר לסיים לכתוב." הוא אמר לפתע, מפתיע את סאונגמין וגורם לו להתעצבן. "מה לעזאזל? היונג! אין מצב שאתה משאיר אותי ככה." הוא התעצבן. כל כך כאב לו למטה וצאנגבין ידע את זה. הוא רק רצה שיעזור לו לגמור ואז יוכל ללכת ולעשות מה שרק ירצה. אבל התוכניות של סאונגמין השתבשו. הוא ידע שצאנגבין יעיף אותו ממנו, אבל לא ציפה שזה יקרה כששניהם קרובים כל כך לנקודת השחרור שלהם.

"מצטער." השיב והרים את סאונגמין ממנו. הוא קם ממקומו והלך אל כיוון היציאה. "היונג..." ילל סאונגמין. הוא הרגיש שעמד לבכות מרוב כאב. "גם אתה צריך לגמור..." הוא אמר והצביע על הבליטה הבלתי ניתנת לפספוס של צאנגבין.

"בבקשה. בוא נסיים את מה שהתחלנו." הוא אמר וגירד את עורפו בביישנות, אבל זה לא שינה דבר. "מצטער." הוא הסתובב והביט בעיניו הכלכלב המתחננות של סאונגמין שהעבירו את התמקדותן מן הרצפה אל עיניו החומות והקטנות. "אבל אני לא צריך אותך בשביל לגמור." הוא אמר וחיוך ערמומי הופיע על שפתיו.

"יש לי את היונגין בשביל זה, שכחת?"

📎 : השיר לפרק זה ↷

בקשות לפרק הבא?