אחרי שעה בכבישים הפקוקים של סיאול, מינהו הגיע לדירתם של צאן, צאנגבין, היונגין וגיסונג. הוא דפק על דלת הכניסה והוכנס לדירה על ידי צאנגבין.

"למה כל כך שקט כאן?" הוא שאל והביט סביב. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, לכן נראה למינהו מוזר שרק צאנגבין היה בבית. הוא לא ראה נפש חיה או שמע אף רעש משום מקום בבית מלבד הרעש שעשה צאנגבין עם שקית החטיף שהחזיק בידו. "רק אתה פה?" מינהו העביר את מבטו בחזרה אל צאנגבין, שהניד את ראשו בשלילה. "גם גיסונג כאן." השיב. "הוא בחדר שלו. בפעם האחרונה שבדקתי מה איתו הוא שיחק במחשב." מינהו שרבב את שפתיו והנהן בתגובה לצאנגבין. כשצאנגבין לא אמר דבר, מצא את עצמו מינהו בוחן לתומו את ביתם החדש של חבריו.

מינהו נשא עיניו אל הסלון הרחב.
בסלון היו כשתי ספות אפורות ומרוחבות ולידן שני כיסאות שחורים שתאמו לשולחן הסלון העגול שקושט במפה נחמדה ועציץ מפלסטיק. על קיר אחד היו כשלוש תמונות ממוסגרות של נוף שצולמו על ידי היונגין. מינהו אהב את התמונות שצילם היונגין. הן הוסיפו מאוד לסלון חסר הצבעוניות. על הקיר השני הייתה טלוויזית מסך שטוח ותחתיה אח חשמלי בצבע חום כהה.

הסלון היה לטעמו של מינהו, אולם הוא אינו חשב שהעיצוב מיוחד. הוא ידע שהבנים ניסו לשדר עוצמה ודרמטיות אבל לולא התמונות של היונגין שקישטו את הסלון, הוא היה חושב שהעיצוב מדכא ומעט נדוש למרות שחיבב אותו.

"אתה מתכוון לעמוד פה כל היום?" שאל צאנגבין ועצר את קו מחשבתו של מינהו בטפיחה קלילה על כתפו. "הממ." הוא מלמל בעמעום מפיו כשהסתכל על צאנגבין. "פשוט לך לחדר שלו." נאנח צאנגבין ומינהו פער את עיניו. זה עד כדי כך ברור שבאתי הנה כדי לראות את גיסונג? שאל מינהו את עצמו. הוא תהה אם חבריו מודעים לרגשותיו כלפי גיסונג. הוא תמיד רצה לספר להם כיצד הרגיש כלפיו, אבל הוא ידע שהם יודעים זאת מבלי שאפילו יספר להם. הם הכירו אותו וקראו אותו כמו ספר פתוח, לא משנה כמה מוזר היה או מה ניסה להסתיר. חברות ארוכת השנים שלהם יצרה ביניהם קשר מיוחד שכזה שלא ניתן להסתיר בו סודות, גם אם אתה רוצה שידעו אותם וגם אם לא.

"אני בטוח שהוא ישמח לראות אותך." קרץ צאנגבין למינהו, שהרגיש נבוך משידולו של צאנגבין לחדרו של גיסונג. "א-אה, כן." השיב בקול רועד. צאנגבין מעט הופתע מתגובתו הלחוצה של חברו ולכן צחק. כשמינהו שמע את צחוקו של צאנגבין הלחץ שנבנה בתוכו ירד. הוא ידע שצאנגבין לא צוחק עליו ממקום רע. הוא ניסה להירגע אותו ולגרום לו להבין שהכול בסדר. לא משנה אם יסע שעות רק בשביל לראות את גיסונג, הוא בחיים לא ינטור לו טינה.

♡₊˚ 🦢・₊✧

כשנכנס מינהו לחדרו של גיסונג הבחין כי חברו ישן בנינוחות על מיטתו הזוגית הגדולה. שמיכה אפורה כיסתה חצי מגופו ואור השמש האיר מהחלון הפתוח על פניו של הבחור הישנוני, והראה את יופיו המיוחד.

ליבו של מינהו החסיר פעימה.

גיסונג ישן בנינוחות ונראה כה טהור. יופיו העדין קרן ממנו כמו קרן שמש חמימה שפגעה הישר בליבו של מינהו.

מינהו בלע את רוקו בלחץ והתקרב למיטתו של חברו הצעיר. הוא התיישב על קצה שליד מותניו בזהירות ובאיטיות. הוא בהה בחברו במשך כמה דקות וחשב לעצמו אם כדי לו להזיז את השיער של גיסונג מפניו. הוא היסס, אבל בכל זאת החליט להזיז את שערו שנח על פניו. הצעיר קימט מעט את גבותיו בתגובה לנגיעה בשערו, אולם המשיך לישון בשלווה.

כשהזיז מינהו את שערו של גיסונג חשף את עיניו העצומות מלוות הריסים השחורים והזוהרים. הוא נשנק כשראה כמה יפות היו פניו החשופות של גיסונג ללא איפור. הוא בהה בהן והתרשם מהיופי המלבב של הבחור שמולו.

יקרה משהו אם אנשק אותך?

מוחו של מינהו התרוקן מלבד המחשבה הזו. הוא רצה לנשק את חברו ולא יכול היה להוציא את המחשבה היחידה הזאת מראשו. היא נשארה שם בדומיננטיות ולא התכוונה להיעלם עד שרצונה יתממש.

כשמינהו ראה את גיסונג פותח מעט את שפתיו הוא החל להזיע מעט. זה הרגיש כאילו שפתיו של הבחור הצעיר קראו לו.
הוא רכן לעברו של חברו באיטיות הרבה שיכל ופתח את פיו מעט, פולט נשימה חמימה על שפתיו של גיסונג ונושק לשפתיו ברכות.

הנשיקה שהעניק מינהו לגיסונג הייתה עדינה, אך גיסונג חש אותה כאילו הייתה הנשיקה הגסה ביותר שהרגיש בחייו.

הוא פקח את עיניו בבהלה וראה את מינהו מעליו, עוצם את עיניו ומנשק אותו. גיסונג לא זע ממקומו. הוא נתן למינהו לנשק אותו ובהה בו עד שזה פקח את עיניו ונבהל. הבוגר קפץ ממקומו ונפל על ישבנו כתוצאה מהבהלה. "ת-תיזהר!" צעק גיסונג וניסה לתפוס אותו. אך במקום זאת נפל ישירות עליו. "פאק." קילל מינהו בשקט. "אווץ'..." התייפח גיסונג והוא הרים את ראשו. עיניו פגשו את עיניהן של מינהו ללא כוונה. "א-אה..." מינהו ניסה לדבר אבל המילים לא הצליחו לצאת מפיו. הוא נשך את שפתו התחתונה במבוכה ניכרת וניסה לחשוב כיצד יוכל לברוח מכאן. בזה הרגע.

"אתה בסדר?" שאל גיסונג ונשא את עיניו אל ידיו של מינהו בכדי להביט בהן. הוא ניסה לגעת באחת מהן, אבל מינהו הזיז מיד את ידו ממנו. "אני בסדר. א-אל תיגע.." הוא מלמל והשפיל את מבטו אל הצד בבושת פנים.

"אתה מתכוון לקום?" אמר מינהו וצמצם את עיניו. הכאב השורף שהרגיש בידיו מנע ממנו להמשיך להישען עליהן, בייחוד כשגיסונג היה עליו. גיסונג ירד ממינהו במהירות. כשניסה לעזור לו לקום, מינהו סירב. "סליחה. לא התכוונתי להכאיב לך."

"זה בסדר, זו גם ככה אשמתי." אמר.

שקט שרר בין השניים. אף אחד מהם לא פצה פיו כדי לדבר. רק מבטיהם חסרי המנוח עברו ממקום למקום בחלל החדר; מינהו מנסה למצוא דרך לברוח וגיסונג מחפש את המילים הנכונות להגיד.

"היי..." אמר גיסונג בשקט ותפס את צומת הלב של מינהו, שהרים את עיניו המושפלות אל הדלת בכדי להביט בו.

"למה עשית את זה?" אמר. "למה נישק אותי?"

"אין לי מושג... הראש שלי.."

"הראש שלך?"

מינהו נאנח והתיישב על קצה המיטה. הוא שמט את ראשו בידיו ופלט נשימה כבדה. "אני לא יודע." אמר בקול סדוק.

"אני הורס הכול."

"הורס הכול?" שאל גיסונג בבלבול וחיכה לתשובה ממינהו, אך זה אינו הגיב. הוא המשיך להיאנח אל תוך כפות ידיו. גיסונג התכופף אליו והביט בו כשהוא מחכה לתשובה.

"היונג. את מה אתה הורס?" דחק בו גיסונג.

"אותנו. את החברות שלנו."

"למה שתחשוב דבר שכזה?"

"כי זה מה שקרה עכשיו. הרסתי אותנו."

"לא הרסת שום דבר." אמר גיסונג ומינהו שחק את שיניו. מצחו התקמט כשניסה לשמור על איפוק.

"מינהו היונג..." גיסונג תפס את פניו של מינהו בשתי ידיו. "תפסיק כבר להשלות את עצמך."

"להשלות את עצמי?"

"כן. אתה משלה את עצמך."

"איך בדיוק אני משלה את עצמי?"

"אתה משלה את עצמך בכך שאתה חושב שהרסת את החברות שלנו."

"אבל באמת הרסתי אותך. נישקתי אותך-" מינהו פער את פיו בזעזוע. הוא לא היה מסוגל להמשיך לדבר על זה, במיוחד לא עם גיסונג.

"תמשיך. למה עצרת?"

"זה מביך כל כך."

"ל-לא זה לא." אמר גיסונג ופלט צחקוק לא נשלט.

"אתה צוחק עליי?"

"לא אני לא צוחק עליך, מינהו."

"שקרן. ממה עוד אתה יכול לצחוק?"

"מזה." בגיחוך קליל גיסונג נישק את שפתיו של מינהו וזה הרגיש שהוא נמס אל תוך המגע החם והמפתיע. הוא פער את עיניו ושמט את ידיו אל הצדדים. הוא לא ידע כיצד להגיב, אבל גופו פעל מעצמו. הוא השיב לנשיקה העדינה של גיסונג והוסיף לה חספוס מיוחד משלו. ידו זזה מעצמה ותפסה בצד פניו של גיסונג, מנסה לקרב אותו אליו יותר ולהעמיק את הנשיקה בין שניהם. גיסונג נתן למינהו לעשות כרצונו. הוא נתן לו שליטה מלאה, למרות שרצה להטיח את מינהו על המיטה שלו ולנשק כל סנטימטר בגופו. הוא דחק את המחשבה בראשו וברגע שעלתה שוב, צחק גיסונג אל תוך פיו של מינהו וגרם לו להסמיק. הצחקוק של גיסונג גרם למינהו לחשוב שהוא עושה משהו לא בסדר, לכן התרחק מעט. אולם גיסונג תפס בעורפו והצמיד אותו אליו תוך כדי שאמר בלחש, "אתה לא הורס שום דבר. מעולם לא הרסת." מינהו משך בכתפיו. "אבל..." גיסונג נשך את שפתו התחתונה של מינהו וזה נאנק מכאב. "כל מה שיש בינינו הוא טבעי לגמרי. מתי תבין את זה, מינהו? מתי תבין שגם אני אוהב אותך. בתור חבר ובתור אהוב."

אני אוהב אותך.

שלושת המילים הקטנות האלו ריצדו במוח של מינהו ולא נתנו לו מנוח. כשגיסונג התקרב בכדי להמשיך לנשק אותו, מינהו התחיל לבכות. הוא בכה כמו ילד קטן. הוא לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא משך באפו ופקח מעט את עיניו הדומעות, מביט בגיסונג שהסתכל עליו בפליאה, המום מהבכי הפתאומי של מינהו.

הוא מעולם לא ראה את מינהו בוכה ככה. הוא ידע כמה חשוף מרגיש חברו הבוגר כשבכה כמו ילד קטן ושברירי בפניו. זה גרם לו להרגיש בצורך העז לעטוף אותו. "היונג..."
"אני אוהב אותך." אמר בנימה מרגיעה כשכרך את זרועו סביב כתפו של מינהו וחיבק אותו. מינהו התחפר בתוך שקע צווארו של גיסונג ובכה את נשמתו; הוא שמח כל כך עד שהדמעות שבכה לא יכלו לעצור את עצמן. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהבכי שלו נבע מאושר, אושר כזה שלעולם לא רצה שיחלוף.

📎 : השיר לפרק זה ↷

{ הפרק מוקדש למיקה }
בקשות לפרק הבא?