הפרק מכיל תוכן בוגר, סמאט.
ראו הוזהרתם. הקריאה באחריות הקורא.

זה היה בוקר יום שני, האן התעורר למשמע השעון המעורר בחדרו, אשר הוֹרָה על השעה שבע בבוקר. הוא התרומם למצב ישיבה, שפשף את עיניו ולאחר מכן העביר את מבטו אל מינהו שישן לידו. הוא נאנח בשקט וטפח על לחיו של מינהו עם אצבעתו.

"היונג, הגיע הזמן לקום." הוא אמר.

מינהו קימט את גבותיו והסתובב אל הצד השני תוך כדי שרטן בעצבנות. הוא היה עייף ולא רצה לקום לשיעור הראשון באוניברסיטה אלא רצה להישאר במיטה ולישון עוד כמה שעות כדי להחזיר לעצמו את כוחותיו. "נו באמת היונג, אנחנו נפספס את השיעור הראשון בגללך." מינהו פקח את עיניו באיטיות והעביר יד בשערו. הוא הסתובב לכיוונו של האן והביט בו בפנים חמוצות. "עוד חמש דקות..." ענה מינהו בקול מעומעם. "נו.. היונג..." אמר ושירבב האן את שפתיו. הוא משך את שמיכתו של מינהו ממנו והביט בו בעצבנות. "אין לי כוח לקום... אני לא מרגיש טוב." אמר מינהו וכיסה את פניו בידו, מסתתר מאור השמש שבקע מהחלון בחדרם. "אתה לא מרגיש טוב?" שאל האן ומינהו השיב בהנהון ראש. "הו באמת?" אמר והמשיך, "אם אתה לא מרגיש טוב זה אומר שאתה צריך להישאר במיטה כל היום ולא לחבק, לנשק או להתקרב אליי כדי לא להדביק אותי. אני אקנה לך תרופות ואבשל בשבילך בזמן שתישאר במיטה במשך היום ואני אלך לשחק בפלייסטישן ואראה אנימה בסלון."

"לא! א-אני שיקרתי! אני לא באמת חולה, אני מרגיש מצוין!" עיניו היו פקוחות לרווחה ולפתע הייתה לו מספיק אנרגיה כדי לשבת על המזרון ולנסות לתפוס את ידו של האן.

האן צחק בתגובה לפרץ האנרגיה הפתאומי שתקף את מינהו. הוא יכול היה לחוש בחרטה שהרגיש הבוגר על כך ששיקר לו.

מינהו הביט בברונטי. הוא הבין במהרה כמה טיפשי ופתטי נשמע קודם לכן. כשצחוקו של האן גבר לחיו של מינהו נצבעו בצבע אדמדם, מראות כמה מובך וטיפש הרגיש בפנים. הוא ניסה להשאיר את מבוכתו בתוכו וקפץ מהמיטה, גורם לבן זוגו האן להפסיק לצחוק עליו ולרוץ במהירות לעבר דלת חדר השינה. הבכור רדף אחרי הצעיר דרך הסלון והמטבח תוך כדי ששניהם צועקים בכל רחבי הבית. "תתרחק ממני! אתה תדביק אותי במחלה שלך!" צעק לעברו וצחקק. מינהו צחק גם הוא והמשיך לרדוף אחרי האן. "איך זה שאתה כל כך מהיר?" שאל מינהו את האן, שרץ בחזרה לחדר השינה שלהם. האן לא ענה. במקום זה, הוא הוציא את לשונו החוצה ועשה פרצוף מצחיק למינהו, פרצוף שנועד כדי ללעוג לו.

האן הגיע לחדר השינה ועמד לסגור את הדלת, אך לפני שהספיק לעשות זאת, מינהו השחיל את רגלו בין המשקוף לדלת ומנע מהאן לסגור אותה.

"לך מכאן!" צעק האן וצחקחק.

"בחיים לא!" השיב מינהו. הוא הפעיל את כל כוחו על הדלת והצליח לפתוח את כולה. "ח-חכה! אל תעשה לי כלום! בוא נדבר על זה קודם-" מילותיו של האן נקטעו על ידי יללה שנפלטה משפתיו כשידיו הגדולות של מינהו עטפו את ירכיו והרימו אותו מהרצפה. "שום דיבורים" אמר מינהו והלך לעבר המיטה שלהם. האן צרח וניסה להשתחרר מאיחזתו של מינהו בו בכך שהיכה את גבו באגרופים בזמן שהבכור צחקק לעצמו על ניסיונותיו הכושלים של האן להשתחרר מאחיזתו.

וכך, האן מצא עצמו שכוב על גבי המיטה כשמינהו מעליו. האן החל לצחקק בשקט, אך צחוקו התגבר כשמינהו החליט להתחיל לדגדג אותו. "לא- בבקשה- היונג!!" מיליותיו נקטעו על ידי הצחוק שלו. "בבקשה תפסיק!" התחנן האן, "אני חייב ללכת להשתין!" אמר וניסה להרחיק את מינהו ממנו. "שקרן." אמר מינהו בשקט כשראה שהוא אינו מנסה להשתחרר מאחיזתו וללכת לכיוון השירותים. "מי שמדבר" השיב האן והיכה את זרועו של השני.

לקח להם כמה דקות להחזיר את נשימתם למצב סדיר, וברגע ששניהם נרגעו, האן תפס בזרועו של מינהו, מושך אותו אליו ומחייך. מינהו הבין את הרמז וחיבק את הצעיר. הוא קבר את פניו בתוך שקע צווארו של מינהו והתענג על החום הנעים שבקע ממנו, תוך כדי שנשק בעדינות לעורו החשוף של ההיונג שלו, מה שגרם ללבו של הבכור לפרפר.

הם נשארו בתנוחה זו כחמש דקות שלמות, לא זזו ולא דיברו אחד עם השני, רק התענגו על החיבוק החם והנעים. החיבוק הזה היה כמו פיסת שלווה שקטה שגרמה ללבבות ולגופם להרגיש טוב.

לאחר זמן מה, ניתק האן את החיבוק והביט במינהו בעיניים נוצצות. הוא קירב את פניו אליו, עד שזה יכול היה לחוש בנשימתו החמה של האן כנגד שפתיו. אצבעותיו של האן החלו לשוטט בעדינות על חזהו של מינהו, מלטפות וגורמות לצמרמורת לעבור בעמוד השדרה שלו. מינהו העביר את ידו בשיערו של האן, רכן אל עבר שפתיו וניקר אותן. "אתה יפיפה." האן הזיז את ידו לאט והניח אותה על עורפו של מינהו, מקרב אותו אליו עוד יותר, תוך כדי שהוא לופת את אצבעותיו בתוך שיערו הבהיר של מינהו. השניים התנשקו בשנית, נשיקה עמוקה עם יותר התלהבות וחושניות.

הצעיר נגס בשפתו התחתונה של הבוגר והתרחק ממנו מעט. "תגיד את זה שוב." הוא דחק בו. מינהו הבחין בשינוי בעיניו של הצעיר, שכעת נראו מעט כהות יותר וזוהרות. הוא שינה את עמדותיהם, מתיישב על קצה המיטה ומזיז את האן בכדי להושיב אותו על יריכו. "כל כך יפה." התיימר מינהו והחל לנשק את קו הלסת וצווארו של הברונטי.

נשמותיו של האן נהפכו לכבדות ולא יציביות.

מינהו קירב את האן לבטנו ויכול היה להרגיש את זקפתו של הצעיר כנגדו. כשהוא כרך את ידיו סביב מותניו, מינהו הצמיד את גופו של האן כלפי מטה, נותן לו להרגיש כמה רצה אותו גם בעצמו.

האן שיחרר גניחה חרישית, אשר הגיעה לאוזניו של מינהו כמו מוזיקה נעימה.

ידו של מינהו עשתה דרכה אל מתחת לחולצתו הדקה של האן. הוא ליטף את עורו ונפטר מחולצתו של הצעיר תוך שניות. כשמכשול החולצה נעלם, החל מינהו במלאכה.

הוא החל להתגרות בפטמותיו של האן עם קצה לשונו. הניגוד בין לשונו הקרה לגופו החם של האן היה יותר ממספיק כדי לגרום להאן להזיז את ירכיו קדימה ולפלוט גניחה נוספת, הפעם חזקה יותר.

מינהו לא היה מסוגל לעצור. הוא נגס בפטמה אחת של האן, וצבט באצבעותיו את השנייה. הברונטי קימר את גבו ונאנח בהנאה. הוא הושיט את ידו אל פניו של מינהו, מתחנן בפניו שינשק אותו. מינהו ציית ונישק את האן בלהט.

תוך כדי שהתנשקו, המשיך מינהו להתגרות בהאן ונגע בפטמותיו, מה שגרם לו להיות נזקק אפילו יותר. ללא שליטה, התחכך האן במינהו וגנח שוב ושוב לתוך פיו.

לאחר זמן מה, התנתקו השניים מהנשיקה כששניהם מתנשפים בכבדות.

"היונג... בבקשה.. אני מתחנן..." אמר האן בשקט והביט באיברו הזקור. מינהו הנהן ולקח את חומר הסיכה שהיה במגירה על יד מיטתם, אחז בו ביד אחת ובידו השנייה הוריד את תחתוניו. במקביל, קם האן והוריד את בגדיו מעליו. כשהתפשט לחלוטין, חזר לשבת על רגליו של מינהו.

בעזרת ידו האחת, החזיק מינהו את האן, ובידו השנייה שם עליהם את חומר הסיכה.

באיטיות מרבית, מינהו הזיז את ידו למעלה ולמטה, גורם להאן לגנוח ולהסתיר את פניו בשקע צווארו של הבוגר מהבושה שהרגיש. מינהו צקצק בלשונו ולחש ליד אוזנו של הצעיר "תן לי לראות אותך. בבקשה."

מינהו הכיר את האן יותר מכל.
הוא יודע והכיר את חוסר הביטחון שלו, הפחדים שלו, החסרונות שלו, הסודות שלו, מה אהב או לא אהב בעצמו... הכל. הוא תמיד ידע לתת להאן את החיזוק שהיה צריך, לא משנה מה הייתה הסיטואציה, בין אם היה ראוי לנזיפה ובין אם היה ראוי לעידוד. מילותיו של מינהו תמיד עזרו להאן, בכל מצב שנקלע לתוכו.

האן התבייש כיוון ולא יכול היה לשלוט בהבעות פניו כשמינהו נגע בו ככה. הוא הרגיש חסר ביטחון וחשש להראות מכוער בפניי בן זוגו. מינהו ידע זאת, הוא ידע כמה האן זקוק לעידוד על כמה יפה הוא בעיניו.

בהיסוס, הצעיר הרים את ראשו ועצם את עיניו בחוזקה, לא פותח אותן בגלל המבוכה שחש על כך שהיה חשוף כל כך בפניי מינהו, עד שמינהו אחז בזין שלהם יחד בחוזקה והתחיל להזיז את ידו מהר יותר למעלה ולמטה.

התחושה הפתאומית לא איפשרה לו להשאיר את עיניו עצומות וכשפתח אותן, הוא מצא את בן זוגו בוהה בו בעיניים גדולות ונוצצות ובהשתוקקות מוחלטת.

"אתה נראה אלוהי. אתה יודע את זה?"

לחייו של האן התחממו ונהפכו אדומות. הוא כיסה את פניו בידיו, אך השאיר רווח קטן לעיניו והציץ דרך הרווח הזה על מינהו, שצחק בשקט.

לא לקח להם הרבה זמן עד ששניהם הגיעו לפורקן, תוך כדי ששניהם גונחים אחד לתוך אוזנו של השני בחוזקה, רועדים ומתנשמים בצורה לא סדירה.

מינהו נפל על המזרון והפיל את האן על ידו. שניהם ניסו להסדיר את נשמותיהם, ולאחר כמה דקות הושיט מינהו את ידו אל השידה ולקח נייר, מנקה באפיסת כוחות את ידו.

האן סובב את גופו אל מינהו וקירב אותו לחיבוק. "אתה בסדר?" שאל מינהו. "מממ" מלמל האן עם חיוך עדין ויפה על שפתיו. עיניו נראו מנומנמות.

"אתה רוצה להתקלח?" שאל מינהו למרות שהיה עייף וידע שגם האן עייף. "אם אתה עייף נוכל להיכנס יחד לאמבטיה ואני אנקה אותך." הציע ומיד קלט את העייפות הברורה על פניו של האחר.

הברונטי ניענע לשלילה את ראשו. "אני כל כך עייף עכשיו" הוא אמר. "לא אכפת לי להיות קצת דביק, אני רק רוצה לישון."

"בסדר, נוכל להתקלח ביחד אחר כך, לאכול משהו ואז לראות אנימה יחד" מינהו ענה ברכות, הישנוניות החלה ללכוד גם אותו לאט לאט.

האן הנהן קלות לפני שזחל מהמקום הקודם שלו אל מתחת לשמיכה. הוא הסתובב מעט, מנסה למצוא את התנוחה הנוחה ביותר מבלי להפריד את עצמו מחיבוקו של בן זוגו. "אני אוהב אותך". אמר תוך כדי שפיהק.

מינהו, שחיבק את האן והניח את סנטרו על ראשו של הצעיר, חייך לעצמו, נשק למצחו של האן ולחש, "אני אוהב אותך" בחזרה.

📎 : השיר לפרק זה ↷

< minsung is real >

על מי לכתוב את הפרק הבא?
סאונגמין וצאנבין או צאן ופליקס?