הודעה: היי לכם.
מתנצלת שלקח לפרק הרבה זמן לעלות.
הפרק המקורי שתכננתי להעלות כבר ממזמן לא מצא חן בעיניי אז החלטתי לכתוב משהו חדש. מקווה שתהנו ואולי בהזדמנות אעלה את אותו הפרק על מינסונג שמכיל סמאט.

𓆝 𓆟 𓆞 𓆝 𓆟

נקודת מבט מינהו
גיסונג תמיד היה תלמיד פופולרי. מאז ומתמיד הוא נהג להסתובב בחברת תלמידים עשירים, יפים ומקובלים בכל אותן השנים שלמדנו יחד בבית הספר. אפילו עכשיו, כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה בשנה הראשונה שלו, גיסונג הסתובב עם אותם התלמידים הפופולרים והעשירים שתמיד הסתובבו בחברת בנות יפיפיות שנתלו על זרועותיהם.

***

מהיום הראשון בו עלה גיסונג לחטיבה,
הוא נהג להסתובב עם חבורת בנים פופולרים כמוהו. אותם הבנים תמיד דחפו אליו בחורות אקראיות מכל מיני חבורות שאיתם הסתובבו, אולם לא משנה כמה פעמים ניסו לזווג לו מישהי, גיסונג תמיד סירב באלגנטיות ונשאר לבדו.

הסיאטוציות האלו, שחזרו על עצמן בכל מפגש מחדש, גרמו לי לתהות על דבר מסיום.
האם יש סיכוי כלשהו שגם גיסונג... הומו?

מעולם לא ידעתי מה נטייתו המינית, לכן התהייה שהייתה במוחי נשארה חבויה במחשבותיי, ועלתה מדי פעם כשחשבתי על גיסונג, חבר הילדות שלי, כשהעליתי זיכרונות.

גיסונג ואני מכירים במשך שנים ארוכות. מאז הגן, הוא ואני היינו החברים הכי טובים, בלתי ניתנים להפרדה. עם השנים, הקשר בינינו החל לדעוך מסיבה פשוטה; התבגרות. גיסונג גדל ונהפך לאדם בולט ופופולרי, כזה שאי אפשר לא לשים לב אליו. הוא נהפך לשיחת היום בכל מקום שהיה בו וכך גם הכיר אנשים חדשים איתם נהג להסתובב. בלעדי. אני, לעומתו, נחשבתי ל"תלמיד השקט", כזה שלא היו לו הרבה חברים ולא הוזמן לאירועים מיוחדים. שלא תבינו אותי לא נכון. מעולם לא היה לי אכפת מכך. אהבתי את השקט והמרחב שלי יותר מכל. יכולתי להיות מי שאני מול קהל החברים הפרטי שלי, שכן קיבל אותי כמו שאני. אולם, גם בחברת האנשים שהכרתי, הרגשתי בחיסרונו של הבחור בו הייתי מאוהב.

לקח לי זמן להודות בכך, אבל מאז תחילת התיכון הבנתי שהתאהבתי בחבר הילדות שלי, האן גיסונג. ניסיתי להילחם בעצמי ולא להתפתות לאהבה שלי אליו, אבל הרגשות שלי היו חזקים ממני. ככל שנלחמתי בעצמי וניסיתי להתעלם מרגשותיי, כך הסתכלתי על גיסונג יותר ויותר, בוחן אותו וכל דבר אשר עשה.

תחילה, הייתי בוהה מדי פעם בשפתיים האדומות שלו שנהג לנשוך כשהיה לחוץ או משעומם בזמן שיעורי המגמה. משם עברתי לבהייה במותנים הצרות שלו שבלטו במיוחד כשלבש את הסקיני גינס השחורים עם חגורת העור ששם בתמידיות.

בשיעור אחד, היה תלמיד בכיתתי שתפס אותי בוהה בגיסונג. זה היה הרגע המכריע בו ניסיתי להפסיק להסתכל על הבחור שאהבתי כל כך ולוותר עליו לגמרי. אבל ככל שנלחמתי, מצאתי את עצמי בוהה בו במשך שיעורים שלמים שחלקנו יחד בשל היותינו באותה מגמת לימוד. בהיתי בכל חלק בגופו ובעיקר בפניו החלקות, שמאז ילדות היו החלק המועדף עליי בו.

למרות הבהייה וההבנה שאין בינינו שום סיכוי כיוון והחברות בינינו נפסקה, לא הפסקתי לאהוב אותו למרות שרציתי. למרות שכמעט הצלחתי. עד אותו יום אחד, יום שגרתי ומשמעותי.

ביום בו החלטתי לנסות לנטוש את אהבתי כלפיו ולשכוח ממנו ככל יכולתי, גיסונג ניגש אליי והתחיל לדבר איתי. רציתי לקחת את הרגליים שלי וללכת ממנו ברגע שהתיישב מולי, אבל לא הייתי מסוגל לעשות את זה. לא לו. האהבה שלי כלפיו הייתה חזקה עד כדי שנשארתי ודיברתי איתו במשך שעה שלמה מבלי לשים לב.

לאחר אותה השיחה גיסונג ואני חזרנו לקשר, אבל לא לאותו הקשר הקרוב שהיה בינינו פעם, בימי הגן ובית הספר היסודי. חזרנו לקשר בתור מכרים קרובים אך עדיין הייתי מאושר מכך. למרות הרצון לשחרר אותו, כל מה שבאמת רציתי היה לחזור לקשר עם גיסונג ולא לבהות בו מהצד באומללות.

מאז אותם הימים עברו כארבע שנים ואני התחלתי את השנה השנייה שלי במגמת התיאטרון באוניברסיטה. ביום הראשון לתחילת שנת הלימודים נאמר לנו שהולכים להצטרף למגמה שלנו שלושה תלמידים חדשים, שתי בנות ובן אחד. הייתי נרגש מהצטרפותם של חברי לימוד חדשים וחיכיתי לבואם, אך לא ציפיתי למה שראיתי כשהחברים החדשים נכנסו לכיתה והציגו את עצמם בפנינו. יחד עם שתי הבנות החדשות והגבוהות במיוחד שנכנסו לכיתה הגיע תלמיד צנום ונמוך בעל שיער ברונטי ומעט מבולגן שהכרתי טוב מאוד. האן גיסונג. הוא נכנס עם פרצוף רציני ונראה מעט חרד, אך כשהעיניים שלנו נפגשו, גיסונג חייך חיוך מאושר מאוזן לאוזן. הייתי המום למראה חיוכו של גיסונג. הוא מעולם לא חייך ככה בנוכחותי ובטח שלא בגללי. הרגשתי את אוזניי מאדימות עצם מבטו המאושר בי ומיד הסטתי את מבטי ממנו אל הצד. לאחר כמה רגעים החזרתי את מבטי אליו וראיתי אותו מנופף אליי ואני נופפתי אליו בחזרה בביישנות. השתדלתי להראות רגוע ככל האפשר למרות שליבי דפק כמו משוגע.

***

בזכות הלימודים באוניברסיטה גיסונג ואני חזרנו לקשר קרוב יותר מימי החטיבה והתיכון. הרגשתי שאנחנו חברים טובים, אבל משהו בקשר המחודש הרגיש שונה מהקשר הטוב שהיה בינינו בעבר. משהו בכימיה בין שנינו הרגיש שונה. הנחתי שהרגשתי ככה כיוון והתבגרנו ודברים השתנו, חוץ מדבר אחד ויחיד שנשאר בדיוק אותו הדבר; הפופולריות של גיסונג. גם באוניברסיטה, גיסונג היה אחד מהתלמידים הכי נחשבים שהתחילו את שנת הלימודים שלהם. כולם הסתכלו עליו, דיברו איתו ורצו לזכות בצומת הלב שלו. גיסונג תמיד ענה לכולם והכיל בסובלנות כל אדם שניגש אליו ורצה לשוחח איתו, אך מהצד, יכולתי לראות שלא הרגיש בנוח מכך. ולמרות הסבל שנראה בעיניו, גיסונג ענה בנחמדות לכל אדם שדיבר איתו וניגש אליו מבלי שהיה חייב לעשות זאת.

באותו הזמן, העיניים שלי נכלאו במבטן על גיסונג הסובל בחברת האנשים הרבים שהיו סביבו. הרגשתי עצבני וקימצתי את אגרופי לחיקי. עזבו אותו! איך אתם לא שמים לב שהוא לא מרגיש בנוח?! רציתי לצווח. אבל במקום מילים, החלטתי להשתמש במעשים. קמתי ממקומי לכיוונו של גיסונג ותפסתי במפרק ידו. גיסונג השתנק במקומו וסובב את ראשו אליי. לפני שהספיק לומר משהו, משכתי אותו מתוך קהל האנשים והובלתי אותו אחרי בריצה. "לאן אנחנו הולכים?" שאל תוך כדי שהתנשף. סובבתי את ראשי אליו והשבתי, "למקום שאף אחד לא ימצא אותנו בו." כך מצאתי את עצמי רץ במשך דקות ארוכות יחד עם גיסונג, כשידי תופסת במפרק ידו ומושכת אותו אחרי אל תוך חדר ההלבשה שנמצא מאחורי הבמה של מגמת התאטרון.

***

כשנכנסו אל החדר, כל מה שיכולתי לשמוע היו נשימותיו הכבדות של גיסונג. סובבתי את ראשי לכיוונו וראיתי כי הוא נשען בידיו על רגליו תוך כדי שטיפות זיעה מרובות נפלו מפניו על רצפת החדר. דאגתי מכך שגרמתי לו לרוץ יותר מדי בפתאומיות מוחלטת.

"אתה בסדר?" שאלתי בדאגה.

"כן, אני פשוט..." גיסונג בלע את רוקו והעביר יד בשערו החום. "לא ציפיתי שתעשה דבר כזה." אמר גיסונג והסתכל ישירות לתוך עיניי. "הפתעת אותי." אמר וחייך חיוך צדדי תוך כדי שגיחך.

"אני מרגיש מגעיל. תוכל לפתוח את המזגן?"

"כן, כמובן." השבתי במהירות והושטתי את ידי אל השלט שהיה על שולחן האיפור שמאחורי. בינתיים, גיסונג התיישב על הספה השחורה באנחה כבדה ונשען עם ראשו לאחור. הוא עצם את עיניו ופער מעט את פיו בכל פעם שנשף אוויר מחוצה לו. זו הייתה הפעם הראשונה מתחילת הלימודים שלנו יחד שראיתי אותו רגוע ככה.

התקרבתי אליו בצעדים איטיים, משתדל לא להפר את השקט שאפף את החדר. התיישבתי על ידו ונשעתי אחורנית על הספה, לא מוריד את מבטי מגיסונג, שעדיין עצם את עיניו.

הנשימות הכבדות שלו נהפכו אט לאיטיות יותר ונראה היה כי עמד להירדם על הספה. שמחתי לראות אותו רגוע ונינוח לשם שינוי ולא רציתי להפריע לו, אבל למוחי היו תוכניות אחרות. מה יקרה אם אנשק אותו עכשיו? שאלו מחשבותי הנודדות במוחי. האם גיסונג יתרחק ממני, יברח או שאולי יצעק בבהלה ויעיף אותי ממנו? רציתי לדעת מה תהיה תגובתו כאשר השפתיים שלי יגעו בשפתיו הטהורות ממגעי ויכתימו אותן בטעמן של השפתיים שלי. הרצון העז שהיה בתוכי בער כמו אש והשתלט עליי במהרה. התקרבתי אל גיסונג באיטיות, משתדל לא להשמיע צליל. מיקמתי את ידי על יד מותנו ופערתי מעט את פי כדי לנשק אותו. רגע לפני ששפתיי נגעו בשפתיו ונכנעו לרצון רב השנים שבער בי, בדקתי אם עיניו של גיסונג עצומות והן אכן היו. עיניו היו עצומות ופיו היה מעט פעור לרווחה, פולט מתוכו אוויר חמים שהתנגש בשפתיי. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. ידעתי שהמעשה האנוכי שלי הולך להרוס את החברות בינינו, שרק לפני זמן קצר חזרה לעצמה. אולם לא יכולתי לעמוד יותר כנגד הרצונות העזים שלי, שרק גדלו ככל שהייתי יותר עם גיסונג. אז נכנעתי. התמסרתי לרצון ולפיתוי ונישקתי את שפתיו כשאני מצפה לרע מכל.

להפתעתי, הרע מכל לא הגיע.
שום דבר לא הגיע, מלבד ידיו של גיסונג שתפסו בפניי והצמידו אותי קרוב יותר אליו.

"אלוהים אדירים..." פלטתי אל תוך הנשיקה ללא כוונה. הנשיקה שתכננתי הייתה אמורה להיות עדינה וקצרה, כזו שהייתה אמורה לספר לגיסונג על רגשותיי אליו. אולם גיסונג הפך את אותה הנשיקה הרכה והעדינה לבוטה, עד כדי שהרגשתי שאני נאכל בעודי חי. גיסונג הכניס את לשונו אל תוך פי ואני הרגשתי שדמעות עומדות לזלוג מעיניי. לא ציפיתי לנשיקה כזו עמוקה וחודרנית שתפלוש לתוכי בכזו סקרנות ורעב. ולמרות ההלם, התמסרתי במהירות אל הנשיקה הצמאה שהעניק לי גיסונג. "פאק..." הוא מלמל כששחרר את שפתיו משפתיי ולקח נשימה לפני שעמד לנשק אותי שוב. הוא התקרב אליי, אך שמתי יד על שפתיו ועצרתי אותו מלנשק אותי.

"ר-רגע אחד. אני צריך שנייה." אמרתי והנחתי יד על החזה שלי. הלב שלי פעם כמו משוגע.

"אתה בסדר?" גיסונג שאל והעביר יד בתוך שעריי. פערתי את עיניי בתהדמה.

"אני בסדר גמור. האם אתה בסדר?" שאלתי והסתכלתי אל תוך עיניו החומות והנוצצות. גיסונג הנהן וליטף את לחיי עם אגודלו. "למה אתה שואל?" הוא שאל ואני פלטתי גיחוך. "למה? הרי נישקתי אותך ללא רשותך."

"ו...?" גיסונג הרים את גבותיו.

"ואתה החזרת לי בנשיקה במקום לצעוק עליי."

"היית אמור לצעוק עליך?"

"כן." השבתי והטחתי את אגרופי על רגליי. "היית אמור לצעוק עליי ולהעיף אותי ממך ולומר לי שאני דוחה אותך ושאתה בחיים לא תאהב אותי. הרי, איך תוכל בכלל לאהוב אותי? אני סתם אחד, עוד מישהו מתוך אלפי החברים שלך." גיסונג לא אמר דבר. הוא הביט בי בפליאה כשגבותיו מורמות כלפיי מעלה וידיו שמוטות לצדי גופו. "זה מה שאתה חושב שאני חושב עליך? שאתה עוד מישהו מתוך אלפי החברים שלי?" שאל גיסונג ומבט רציני נח על פניו. "אני לא חושב." אמרתי. "אני יודע." "אז הידע שלך שגוי." אמר. "מעולם לא חשבתי עליך ככה." גיסונג נשען קדימה והתקרב לפניי. "אתה יודע מה הסיבה שבגללה התחלתי ללמוד במגמת תאטרון?" הנהנתי לשלילה. "ברצינות? אתה באמת לא יודע?" שאל שוב ונגע באצבעותיו בקצות אצבעותיי.

"אין לי שמץ של-"

"למה אתה כל כך בטוח שאני לא אוהב אותך, מינהו היונג?" הוא נדחף לדבריי.

"כי למה שתאהב אותי? אני סתם מישהו, עוד פרק בחיים שלך שכבר עבר זמנו."

"אתה תמיד ממהר לזלזל בעצמך, היונג. כדאי שתפסיק לעשות את זה."

"למה לי? הרי זה נכון. אני עוד פרק חולף בחייך. אני אירוע מהעבר, עוד מישהו שהיה חבר טוב שלך אי שם בימי הילדות שלך וסיפורו נגמר. אל תרגיש רע לומר לי את זה בפנים, גיסונג. כבר השלמתי ממזמן עם זה שאין לי שום סיכוי איתך."

במקום להיות רציני ולהסכים לדבריי הנכונים, גיסונג צחק. הוא צחק וחייך חיוך ענקי שגרם לי לתהות אם משהו לא תקין איתו לרגע.

"וואו היונג. מילדות ידעתי שאתה חי באשליות, אבל לא חשבתי שעד כדי כך."

"חי באשליות? על מה אתה מדבר?"

"אני לא מאמין שהמחשבות שלי לגביך היו נכונות. חיית בבועה של עצמך יותר מדי זמן עד שלא שמת לב לסביבה שלך."

"מה לעזאזל? על מה אתה מדבר?"

"ימי בית הספר." הוא אמר ונשך את שפתו התחתונה. "ראיתי אותך מסתכל עליי, בכל יום בשיעורי המגמה שחלקנו יחד. ראיתי את כל אותן הפעמים שניסית להתחמק מהמבט שלי שכמעט ותפס אותך בוהה בי." הוא צחקק לעצמו והמשיך בדבריו, "חשבת שלא נתפסת ושהספקת להתחמק ממני בזמן... טוב, חשוב שנית. ידעתי על כל שנייה שבהית בי והתחלתי לעשות דברים שימשכו את צומת הלב שלך."

כל חושי התערפלו.
מה לעזאזל קורה כאן עכשיו?

"אתה זוכר את החגורה והגינסים הצמודים שלבשתי בכל יום? אלו שהבליטו את המותניים שלי? ראיתי כמה אהבת את הלבוש הזה בפעם הראשונה, אז החלטתי לאמץ אותו. אפשר לומר שכל התלבושת הזאת הייתה במיוחד בשבילך."

גמעתי את רוקי בלחץ כשגיסונג התקרב לפניי עוד יותר. הרגשתי את הבל הפה החם שלו על אפי והתחלתי להסמיק עוד יותר.

"אתה בטח שואל את עצמך למה עשיתי את זה." הוא אמר ושוב נשך את שפתו תוך כדי שהביט אל הצד, מסתכל על אצבעותינו שנגעו אחת בשנייה.

"עשיתי את זה כי אהבתי אותך, היונג."

"לא. זה לא הגיוני." פלטתי.
"איך יכולת להתאהב בי? במישהו כמוני?" גיסונג גיחך. "אני לא יודע. אבל התאהבתי."

"אתה אוהב בנים?" שאלתי בפתאומיות וקיבלתי מבט מופתע מגיסונג.
"אני מצטער, השאלה לא הייתה במקום. אתה לא חייב לענות לי על זה-"

"אני לא יודע." אמר וקטע את דבריי. עיניו נראו רקות מצבע כשענה, אך במהרה התחלף המבט הריק למבט נוצץ וזוהר, יפה שכזה שגרם לליבי להחסיר פעימה. "אני לא אוהב בנים אחרים וגם לא בנות. לא הרגשתי שום דבר כלפי אף אחד מאז ומעולם. רק איתך אני מרגיש אחרת."

פערתי את עיניי ומצמצתי במהירות.
הייתי המום למשמע הוידוי הזה. מרוב תדהמה, צחקתי ללא טקט מול גיסונג.

"זה מצחיק אותך שאני כזה חסר סיכוי באהבה?" הנפתי את ידיי באוויר וסימנתי איקס תוך כדי שגיחכתי. "אני מצטער, לא התכוונתי לצחוק." גיסונג חייך. "זה בסדר. כשחושבים על זה, זה באמת מצחיק. אני נמצא עם המון אנשים כל יום, מקבל עשרות וידוי אהבה ומעולם לא הסכמתי לאף אחד מהם ולא הרגשתי שום דבר כלפי אף אחד מהם. רק איתך אני מרגיש... שונה." גיסונג הרים את עיניו ונקלע אל תוך מבט עיניי.

הרגשתי את לחיי בוערות כששפתיו נשקו נשיקה פתאומית ועדינה על שפתיי הרועדות.

"היונג." הוא אמר ברכות וטחב את אצבעותיו לשערי. "זמנו של הפרק שלך מעולם לא עבר מחיי. ההפך. הוא עדיין ממשיך והוא תמיד המשיך. גם עכשיו." גיסונג שילב את אצבעותינו אחת בשנייה וחייך אליי במתיקות.

"אני אוהב אותך, היונג.
אתה האחד, היחיד והמיוחד שלי."

- פרק הבא על?